השבוע דיברתי עם בחורה מקסימה שפגשתי במקרה, ברכבת.
היא שאלה אותי מה אני עושה, והתחלנו לדבר...
היא סיפרה לי על החיים שלה, שלא היו ממש דבש ועל כמה זה עוצר אותה בחיים.
למרות האמפתיה הרבה שהרגשתי אליה, כשסיפרה את סיפורה, הסברתי לה שזה שזה עוצר אותה היום, זו בחירה... לא בהכרח בחירה מודעת, אבל זו עדיין בחירה.
היא לא הבינה כל כך למה אני מתכוונת והסברתי...
אנשים עוברים דברים, כולם, אבל לא כל האנשים שעוברים דברים נותנים לדברים האלה להכתיב את החיים שלהם.
דוגמא:
יש מי שעבר נידוי בילדות וירגיש חסר ביטחון ומישהו אחר שעבר נידוי זה היה המנוע שלו לעשות דברים גדולים בחיים ולהתבלט, כדי שלעולם לא ירגיש שוב את חוויית הבדידות.
או יש אנשים שחוו ילדות קשה של חוסר והורים שעובדים קשה וזה מה שהוא מכיר ומשכפל בחייו, ויש מי שזה יהיה מנוע הצמיחה שלו להצליח ולעשות הכל כדי שהילדים שלו לא יחוו חוויה דומה.
העבר לא חייב להכתיב את העתיד, אלא אם אנחנו בוחרים בזה. אנחנו יכולים לבחור במודע, להסתכל על הדברים כ"זה מה יש", אלה הקלפים שקיבלתי בחיים, או לא במודע, מתוך אמונה שזה מה שאפשרי עבורנו, זה מה שנועדנו להיות (מילים חלופיות ל"אין לי ברירה", "אני לא יכולה אחרת" וכד').
ניסיתי להסביר לה את העיקרון העמוק של "יש לנו מערכת יחסים אחת בחיים - עם עצמנו, וכל שאר מערכות היחסים הן השתקפויות של זו". אני יודעת שזה עמוק ולפעמים דרושות שנים רבות כדי להבין את זה באופן ברור, אך בכל זאת, התחילו ליפול לה כמה אסימונים...
אני אישית חושבת שהבורא הוא גאון, שחשב על הרעיון של "תסתדרו עם עצמכם והכל יסתדר"...
אנחנו, בני האדם, לא ממש יכולים לראות את עצמנו. כדי לראות את עצמנו מכל הצדדים, אנחנו חייבים כלי עזר, שנקרא מראה. העניין הוא, שהמראה משקפת לנו בעיקר את המראה החיצוני (אני אומרת בעיקר, כי הרבה פעמים דרך המראה אפשר גם לזהות מה הבן אדם מרגיש), אך היא לא מראה לנו את החלקים שקשורים לאמונות שלנו, למחשבות, לערכים, לתפישות, לפחדים וכד'... את כל אלה מראים לנו מה שאנחנו קוראים "המציאות".
המציאות זה האנשים סביבנו ואיך אנחנו חווים את מערכות היחסים איתם, זה חשבון הבנק שלנו, הבריאות שלנו, הבוס ו/או העובדים שלנו, ועוד...
כל אחד ואחת מאלה, משכנו לחיינו, במודע או שלא במודע, כדי ללמד אותנו על עצמנו, על מה אנחנו צריכים לשנות.
כמו שהמראה מראה לנו אם רכסנו את החולצה לא נכון, כך הסביבה מראה לנו: אם אנחנו אנשים כעוסים, אם החשיבה שלנו היא חיובית, או שלילית, אם אנחנו מאמינים בעצמנו, אם אנחנו מעריכים את עצמנו, מה אנחנו חושבים על עצמנו באמת, לא מה שאנחנו מספרים לעולם, אם אנחנו מרגישים ראויים, שמגיע לנו, שאנחנו שווים, אם אנחנו בעלי ביטחון, טיפוסים מְרצים, אחראים, נדיבים, קמצנים ועוד ועוד...
הם מספרים לנו דברים, שלפעמים אנחנו לא רוצים להסתכל לעצמנו בעיניים ולהודות בהם, אפילו בפני עצמנו.
היתה לנו שיחה מרתקת, ואני לא אשכח את העיניים של הבחורה כשפתאום היא הבינה שכל מיני דברים בהם האשימה את עברה, היו רק דרך בשבילה להסיר אחריות מעצמה, לרחם על עצמה, להצדיק את חוסר המוטיבציה שלה לעשות שינוי.
הדרך "טסה" לנו...
עודדתי אותה שהיא צעירה וברגע זה היא יכולה להתחיל לשנות...
היא עוד לא במקום של להסתכל על הזמן שעבר, כעל החלב שנשפך, ולהצטער... אלא פשוט להתחיל ברגע הזה.
האמת, אף פעם לא מאוחר ליצור שינוי.
אף פעם לא מאוחר להכיר את עצמנו וללמוד לאהוב את עצמנו.
אף פעם לא מאוחר להתייחס לעצמנו בדרך שראוי שנתייחס.
אז כן, לפעמים אנחנו אפילו לא מודעים לכמה אנחנו אלה שפוגעים בעצמנו, הן בדרך שאנחנו מתייחסים לעצמנו, הן בדרך שמטפחת תחושת קורבנות, הן באמונות שגורמות לנו להאשים ולא לקחת אחריות.
אבל קיבלנו "כלי" מדהים שעוזר לנו להפוך למודעים לדברים האלה, דרך האנשים והסיטואציות שמגיעות לחיינו, שהן המראות שלנו.
אני תמיד טוענת שכשמבינים את עניין ההשתקפויות, מבינים את החיים.
זה לא יעד שהגענו אליו, זה עבודה של ניתוח כל סיטואציה שלא נוחה לנו והבנה איך בעצם היא משקפת חלק בנו. וכשמגלים את זה, אפשר לשנות וזה הופך להיות מדהים...
מזמינה אותך לשתף אותי איפה הפוסט הזה "פגש" אותך...
שלך,
יעל
אולי יעניין אותך:
פגישת מיקוד אישית 1X1 בזום או פרונטלית
תכנית הליווי - זה הזמן לאהוב את עצמך יותר