את השאלה הזו קיבלתי מאחד מחברי הקהילה ולפני שאני אתן עליה תשובה, אני ארחיב אותה קצת.
הרבה מאתנו יודעים שהם מומחים בתחום העיסוק שלהם ואפילו יש להם "קבלות" של לקוחות עבר מרוצים ולמרות זאת, משהו כנראה לא עובד והם לא מקבלים את ההכרה המגיעה להם. למה זה בעצם קורה?

כמו בכל תחום ובכל נושא, לשיטתי, זה שייך למערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
העניין הוא, שלחלק גדול ממערכת היחסים שאנחנו מנהלים עם עצמנו, אנחנו לא מודעים ולכן, לא ברור לנו מה לא בסדר.
אני אסביר את העיקרון, בלי להתייחס באופן ספציפי למי שכתב, כי זו עבודה מעמיקה שצריך לעשות כדי להבין ולא משהו שאני יכולה לשלוף.
יש המון דברים שיכולים לא לעבוד במערכת היחסים שלנו עם עצמנו. דוגמאות:
הערכה עצמית נמוכה - אני באמת מאמינ/ה שאני כזאת טוב/ה במה שאני עושה. אני מחכה לפידבקים מבחוץ וכשאני לא מקבל/ת אותה, קשה לי להציג את עצמי כטוב/ה, למה אני טוב/ה, למה כדאי לבחור בי וכד'.
ערך עצמי נמוך - תחושה שלא באמת מגיע לי לחיות את החלום שלי.
ספק בעצמי - אני לא באמת מאמינ/ה שאני יכול/ה להשיג את מה שאני רוצה.
תפישה של קורבנות - אמונה שמה שקורה לנו בא מבחוץ ולא השתקפות של הנוף הפנימי שלנו. מכיוון שאנחנו המקור לחוויות שבחוץ, כאשר אנחנו תופשים את עצמנו כקורבן, זה כמו לבוא בטענות למראה על איך שהבבואה שלנו משתקפת דרכה.
קושי לקבל - "כלי קטן" מדי שלא יכול להכיל את השפע שהעולם מציע. (כמובן זה קשור לערך עצמי, הערכה עצמית וביטחון עצמי). תחושה שלקבל מעיד על חולשה. אמונה שעדיף תמיד להיות בין הנותנים ולא בין המקבלים.
ביטחון עצמי נמוך - קושי בהצגה עצמית ובהצגת הערך השירותי והמקצועי שיש לך לתת.
פחד - ממה יחשבו עלי, להתאכזב, להצליח (קשור לכלי שהוא לא מספיק גדול), לאכזב, לבקש כסף, "לעמוד על הבמה" - להיות בחזית, לכתוב, לשתף, לעשות סרטונים וכד'... כל מה שבעצם חושף אותנו ואת הערך שלנו לעולם.
מיקוד שליטה חיצוני - התמקדות במה שקורה בחוץ במקום ביכולות, באמונות, במחשבות ובפעולות שלנו.(הלקוחות הם... המצב הוא... השוק הוא... אנשים לא מבינים... וכד'... אגב, אם האנשים לא מבינים, של מי האחריות להסביר)???
אמונה שאצלי זה אחרת - שמה שעובד אצל אחרים, לא יעבוד אצלי, כי אצלי זה אחרת...
חוסר בהירות - לגבי מי אנחנו, מה אנחנו עושים, מה אנחנו מציעים ללקוח, או לכל אדם בסביבתנו וכד'.
מעשים של חבלה עצמית - כל מיני דברים שאנחנו עושים ומונעים מאיתנו להצליח, מתוך הרגל, מתוך הערכה עצמית נמוכה, מתוך פחד, מתוך רצון להישאר באזור הנוחות, אגו  וכד'.
דוגמאות:
לא להחזיר טלפון למתעניינים
לא לפרסם
לא לדבר על מה שאנחנו עושים
הימנעות מלהכיר אנשים חדשים
לא לבקש פידבק מלקוחות
לא לקחת אחריות מלאה על החיים שלנו
לבקש פחות ממה שאנחנו רוצים או חושבים שמגיע לנו
חוסר מיקוד
ועוד...
השתקפויות - כאשר אנשים לא אוהבים אותנו, או כמו שהוגדר בשאלה לא נותנים בו אמון, ברור לי שמדובר במישהו שלא אוהב את עצמו ושאין לו אמון בעצמו וביכולות שלו. במפגש הזום שאני עושה בתהליך "שומרים על תדר גבוה", אני מסבירה על נושא ההשתקפויות ואנחנו נותנים דוגמאות ומנתחים אותן. זה לא משנה מהו הנושא שעולה, תמיד אנחנו רואים איך הוא משקף חלק בתוכנו, לכן אין מצב שאנשים לא אוהבים אותנו ו/או לא סומכים עלינו, כשאנחנו אוהבים את עצמנו וסומכים על עצמנו. 
זה לא אומר שכל האנשים בעולם חייבים לאהוב אותנו, אך זה אומר, שאנשים שלא אוהבים אותנו, לא יהיו בסביבה שלנו. הם מראש לא יהיו לקוחות פוטנציאלים, חברים, או אפילו חברים של חברים.
אם אנחנו מוקפים בסביבה שלא מכבדת אותנו, זו נורת אזהרה לדרך בה אנחנו מתייחסים לעצמנו.  

ככל שאנחנו שואלים את עצמנו שאלות ועושים חקירה פנימית, כך אנחנו מכירים את עצמנו יותר.
אם משהו לא עובד בחיים שלנו, זו הזדמנות לקחת את התחום שלא עובד ולשאול את עצמנו שאלות על עצמנו בהקשר לנושא הזה.



אחת השאלות שקיבלתי כבר מספר פעמים, כולל מאנשים שפנו אלי לתהליך אימון, זה איך בעצם אני יודעת, שאם אני לוקחת אימון, זה אכן יביא אותי להשיג את המטרה.

זו שאלה מעולה.

כל אחד שמשקיע זמן, כסף ואנרגיה במשהו, רוצה לדעת שההשקעה לא היתה לשווא.

לפני שאני אענה על השאלה באופן ספציפי, אני רוצה לחזור לשיחה שהיתה לי עם חברה לפני שנתיים. 
באותה תקופה, היו לה קשיים גדולים עם הבן שלה, שדי ניתק אותה מהמשפחה שלו. היא החליטה ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לנסות להבין מה לא עובד.
היא שיתפה אותי ב"תהליך" שהיא עוברת.
למה כתבתי תהליך במרכאות? כי היא לא באמת עברה תהליך.
במשך קרוב לשנה היא הלכה לפסיכולוגית שהקשיבה לה ונתנה לה מרחב בטוח לפרוק את מה שהיא מרגישה, אך מעבר לזה, היא לא קיבלה כלים או תובנות משמעותיות שיצרו אצלה שינוי.
בשלב מסוים היא רצתה לעזוב את הפסיכולוגית, אך לא היה לה נעים לעשות את זה. לא הבנתי למה היא משכה במשך שנה משהו שגרם לה בעיקר לתסכול, על זה שאין שינוי בחייה.

הסיפור הזה הוא חלק מהתשובה שלי, כיוון שלא משנה בעיני אם אנחנו מדברים על אימון או טיפול, יש שני דברים שחשוב לקיים אותם:

  • תיאום ציפיות.
מה המתאמן/מטופל מצפה לקבל מהתהליך שהוא מצטרף אליו, כמה זמן יימשך התהליך, מה הוא מוכן לעשות לאורך התהליך (האם הכוונה שלו היא להיות פאסיבי ולסמן "וי" על הליכה לטיפול, או להיות אקטיבי). באימון למשל, אחד התנאים להצלחה, ומבחינתי גם להתחלת התהליך היא מוכנות לעשות את המשימות, לאתגר את עצמך ולצאת מאזור הנוחות.
המאמנ/ת תהיה הפרטנרית שמולך, הגב כשצריך, היד הרכה שתושט לך... אך ללא מוכנות לעשות, שום דבר משמעותי לא יהיה.
אימון הוא שילוב של הבנה ועשייה.
כשאני מתחילה תהליך אימון, חשוב לי לדעת איפה המתאמן רוצה להיות בעוד 3 חודשים, בסיום התהליך.
יש דברים שנוכל להגיע אליהם בוודאות במסגרת הזמן הזה ואני אגיד את זה (דוגמא, אימנתי לאחרונה אשה מהממת שהיא מטפלת שבמשך שנתיים רצתה להרים סדנה של יום שלם, ללא הצלחה. התחלנו תהליך ותוך חודשיים וחצי היתה סדנה לה בה השתתפו 18 אנשים - למרות שבמקור היא קיוותה להגיע ל - 10 אנשים, אך גדלנו עם התהליך).  ויש דברים שנוכל להתקדם לעברם בצעדי ענק, אך לא בטוח שנשיג אותם, תוך 3 חודשים (למשל, מציאת זוגיות מתאימה ומעצימה). זה לא אומר שלא נגיע למטרה, אלא שאולי לא בטווח הזמן הזה, כי יש כאן משהו שהוא מעבר אלינו, אך גם אם לא נגיע בטווח הזה, בוודאות הזוגיות הבאה שתהיה להם, תהיה טובה ומשמעותית יותר מזוגיויות קודמות.

  •  מדידה בכל מפגש מה קרה.
סגירת המפגש עם הבנה של מה המתאמן למד על עצמו, איזה תובנה הוא לקח, מה הוא הולך לשנות בעקבות המפגש וכד'... 
אנחנו רוצים לראות שבסיום כל מפגש קרה משהו, יש איזו הסתכלות אחרת על הדברים, כלי חדש לעבוד איתו, פרספקטיבה חדשה וכו'... כך לא נגיע למצב שהגענו לסוף האימון ובעצם המתאמן לא חווה שינוי בחייו ומרגיש שההשקעה שלו היתה בזבוז של זמן, כסף ואנרגיה.
זה משהו שבעיני חייבים להסתכל עליו כל אימון ולשים אותו על השולחן.
מעבר לזה שהתהליך הוא לצורך השגת תוצאות, זה נותן תחושה טובה כשממפגש למפגש אנחנו שמים לב לתודעה שמתרחבת, לנקודות המבט החדשות שהמתאמן מתחיל להטמיע בחייו ולשינויים שהוא חווה.