ביום שישי חברה שלי מהמרכז היתה אמורה לבוא אלי.
היא התארחה אצל הבן שלה, שגר במושב לידי, כמה ימים והיתה אמורה לשוב למרכז ביום שבת. קבענו שבשישי בבוקר הוא יקפיץ אותה אלי שנבלה את היום ביחד.
ביום חמישי בערב, הבן שלה חטף שפעת ולא יכל להביא אותה וסיכמנו שאני אאסוף אותה אחר הצהריים, נבלה זמן איכות ביחד ובערב היא תצטרף אלי לאירוע שהיה לי.
באמת בילינו יום כיף, וסתם, כדרך אגב שאלתי אותה "אז מה, מחר תסעי ברכבת"? והיא ענתה: "מה פתאום. מישהו ידאג לקחת אותי".... שאלתי: "מי, אשתו"? היא ענתה: "אולי. אני לא דואגת. אולי אשתו, אולי הבת שלי תבוא מהמרכז. דברים יסתדרו".
וואו... אהבתי את התשובה שלה.
הרי יש לנו מערכת יחסים אחת בחיים - עם עצמנו וכל שאר מערכות היחסים הן השתקפויות של מערכת היחסים הזו. היא התייחסה לעצמה כמישהי שראויה לכך שיקחו אותה, גם אם זה כרוך במאמץ ולא הרגישה לא נעים, או משהו כזה....
(חשוב לציין, אנחנו 3 חברות שהולכות יחד כבר מעל ל - 30 שנה. בגיל, היא המבוגרת בינינו ואני הצעירה. בהתנהלות אנחנו תמיד צוחקות שהיא הצעירה, אני באמצע והאמצעית, הכי מבוגרת וכבדה...).
אמרתי לה שאני ממש מעריכה את ההתייחסות שלה ומכבדת אותה על כך שהיא מרגישה ראויה ויש לה ביטחון לשדר את זה לעולם.
היא סיפרה לי שלא תמיד זה היה ככה...
(האמת, במשך 30 שנה כולנו התפתחנו, אבל השינויים המשמעותיים שעברה, קרו עוד לפני שהכרנו).
היא סיפרה לי על האשה המרצה שהיתה, שלא היתה מוכנה להיכנס לקונפליקטים ולכן מראש היתה מוותרת ולא משמיעה את קולה.
היא דיברה על התקופות שעבדה "כמו משוגעת" כדי לפרנס את ילדיה, דאגה לאמא שלה, שחיה אצלה בבית, והיתה בלופ של כעס על כך שאין לה זמן לעצמה, שזה אף פעם לא מרגיש מספיק, שנמאס לה לדאוג לכולם ולהיאחז בפירורים שהחיים מאפשרים לה.
על הזמן שלא ידעה להגיד "לא", כי לא נעים, כי היא לא רוצה שיכעסו עליה, כי עסקה במה אנשים יחשבו ועוד...
היו לה נורות אדומות בדרך, שהראו לה שסטתה מהמסלול, אך היא התעלמה מהם, כי היתה בלופ ההישרדות ואז הגיעו הבומים הגדולים שניסו להעיר אותה ובסופו של דבר הכריחו אותה לחשב מסלול מחדש:
תאונת דרכים קטלנית
ניתוח לב בגיל צעיר
"זה לא היה פשוט, לעשות שינוי ולצאת מהלופ של "צריך" למעגל אחר שבו יש לי מקום, יש לי זכות קיום בפני עצמי ולא רק בדאגה לאחרים", היא סיפה לי, "אבל כשהבומים האלה מגיעים, כבר אי אפשר להסתכל על הדברים אותו דבר. זו הבנה, שאם שרדתי דברים כאלה, יש משמעות לקיום שלי כאן, והגיע הזמן לגלות אותה. הדרך בה התייחסתי לעצמי לא כיבדה את המשמעות שיש לעובדה שהגעתי לעולם".
(אגב, גם התאונה וגם הניתוח קרו לפני שהכרנו).
זו היתה נקודת מפנה שהחיים הכריחו אותה לעשות והיא התחייבה לשינוי.
היא התחייבה לתת לעצמה מקום בחיים.
לחזק את הביטחון העצמי ולהפסיק לחכות לאישור מאחרים, שהיא בסדר.
היא הפסיקה להימנע מקונפליקטים, בכל מחיר, והתחילה לעמוד על שלה, להכיר בערך שלה, להציב גבולות, לפנות זמן לעצמה ועם כל שינוי שעשתה, היא קיבלה עוד חיזוק על כמה היא חשובה לעולם, אך יותר מכך, כמה היא חשובה לעצמה ולסביבה שלה.
היא התחילה "לבלוע" את החיים...
להגיד "כן" לכל דבר שהחיים מציעים.
לעשות מעשים של אהבה עצמית ולהגדיל את הערך שלה בעולם.
זו לא שיחה ראשונה שאנחנו מדברים על הדברים.
באחד המפגשים של שלושתנו שאלתי אותה איך זה שהיא המבוגרת משתינו, בעלת המזג הכי קליל וזורם...
החיים לימדו אותה והיא בחרה לחבק את השיעור בשתי ידיים... (לא בא לה עוד שיעור מהסוג הזה).
אז זה לא שהיא לא חוותה יותר אתגרים מאז. היא כן.
לפני כמה שנים אפילו כמעט איבדנו אותה בגלל תרופה שכמעט גמרה לה את הכבד... אבל, שני דברים ברורים:
המזג הטוב והקליל שלה עוזר לה להתמודד עם הכל בהומור. היא לרגע לא מרגישה יותר קורבן של אנשים או נסיבות, וללא ספק זה השפיע על יכולת הריפוי של הגוף והחזיר אותה אלינו.
כשיגיע זמנה לעמוד בפני בית דין של מעלה, היא ללא ספק תסתכל בסיפוק על החיים שיצרה לעצמה, מהרגע שהבינה שיש משמעות לחיים שלה ושיש לה אחריות לנהל אותם בצורה שתהיה הולמת למשמעות שלה.
חזרנו למשפט המדהים שאמרה שהיא לא דואגת, מישהו יחזיר אותה מחר הביתה וזה לא יהיה הקטר של הרכבת...
אמרתי לה שאמא שלי היתה צריכה לשמוע את זה... הקטע של ללמוד לבקש וללמוד לקבל... ואז חשבתי לעצמי, שגם לי לא יזיק להתאמן על כך.
גם לי יש עוד הרבה מה לשפר הן בעניין הבקשה והן בעניין הקבלה ואני בוחרת לעשות את זה בלי לקבל "בומים" מהחיים, אלא פשוט מתוך בחירה.
זה לא תמיד פשוט, אבל אני מתאמנת על זה... וכשמתאמנים על משהו מספיק זמן, הוא הופך להיות פשוט.
אז כן, זה לא משנה מה הקושי שאנחנו מתמודדים איתו:
פחד מכל סוג שהוא, ביישנות, "חוסר ביטחון", הערכה עצמית נמוכה, תחושת בדידות וכו'... להתחיל להתאמן על כך, ואם אי אפשר לבד, אז עם מישהו... אחרת, הנורות האדומות הופכות לבומים.
לפני שכתבתי את הפוסט הזה התקשרתי לחברה שלי לבדוק איך היא הגיעה הביתה בשבת ולספר לה שהיא נתנה לי השראה ואני הולכת לכתוב על כך פוסט ושאני מרגישה RESPECT עצום כלפיה.
היא צחקה ואמרה: "כן. איזה דרך הייתי צריכה לעבור בשביל להגיע למקום הזה"... ואני אומרת, אנחנו חברות כבר יותר משלושים שנה, זה אומר, שאת רוב חייה היא חיה בגישה הזאת, מה שאומר שהיא לגמרי זכתה...
ואני אסכם את הפוסט הזה בתודה ליקום המופלא הזה, שמפגיש אותנו עם אנשים ומצבים שתומכים בהתפתחות שלנו ומהווים השראה לגלות את עצמנו במלואנו ולחיות את החיים במלואם.
אולי יעניין אותך:
היום, אני מתחילה תחרות בדף הפייסבוק של "המדריך לאהבה עצמית" שבסופו, (ביום רביעי 19.07.23) מישהו יזכה בקורס "ביטחון הוא חצי ניצחון" - שווי 1234 ש"ח ובתהליך "שומרים על תדר גבוה" - שווי 287 ש"ח. (שווי הפרס הכולל 1521 ש"ח).