חודשים עמוסים עוברים עלינו במשפחה.
אמא שלי, בת 85, שברה את הכתף כשנפלה על הכביש (ותודה לאל הנהג עצר וחייה ניצלו).
אני כבר חודשים עם כאבי תופת בידיים בגלל שתי כתפיים קפואות ורגישות לקרינה, מה שלקח
ממני את האפשרות לעשות הרבה מאד דברים שעשיתי עד לא מזמן...
ואחותי, או כמו שאני קוראת לה - אחות רחמניה, מנצחת על כל מה שצריך כדי שהדברים יעבדו.
אבל... המזל שיש לנו מזג טוב ואנחנו אופטימיים.
אז החלטתי לפנק את אחותי שמתוזזת בין הצרכים שלי לשל אמא שלי...
בחודשי החורף יש באילת פרויקט מקסים שנקרא 101 חוויות 0 שקלים.
בכל יום יש סדנאות ו/או פעילויות שונות ומגוונות, שכל מה שצריך זה להירשם אליהם מראש ולבוא
ליהנות.
בחרתי את ה - 26.02.26 כיום שלנו. זה יום שהיו בו כמה פעילויות שהדליקו אותי.
סדנת צפרות, שיט, צילום, סיור קולינרי, ומופע בערב...
מכיוון שאנחנו מתרגלים שפע ויצירת מציאות ב"מועדון המגשימים - בוחרים לחיות בגדול" יצאנו
ליום הזה בתחושה של הולכים ליהנות ובגדול, ממקום של פתיחות וזרימה עם הדברים ולאו
דווקא להיצמד למסגרת של התכנית.
היה ברור שזה הולך להיות אינטנסיבי והרבה שעות ערות, אבל התמקדנו בכיף.
הזמנתי טיסה שיצאה בשעה 05:20 בבוקר לנמל התעופה רמון.
לפני שבע כבר היינו באילת.
תכננו לאכול ארוחת בוקר ומשם לסדנת הצפרות שהתחילה בתשע.
ארוחת בוקר, לא מצאנו.
מסתבר שבאילת בתי הקפה נפתחים אחרי שמונה. אין מה למהר...
החלטנו לוותר על ארוחת הבוקר ולהמשיך לסדנת הצפרות.
גם כאן חיכתה לנו הפתעה...
אין דרך להגיע ברגל או באוטובוס לפארק הצפרות, רק עם רכב.
היינו בדרך לשם, כבר ביציאה מהעיר, מקום שלא ממש עוברות בו מוניות והחלטנו לוותר על
הסדנה.
אחותי הציעה שנתפנק בארוחת בוקר בבית מלון.
מצאנו מלון שהציע ארוחת בוקר במחיר סביר והחלטנו ללכת על זה.
הגענו למלון בוטיק קטן ומהמם (NOW), אבל אין להם ארוחת בוקר בופה כמו שחלמנו, אלא
ארוחת בוקר רגילה.
הבחור המהמם שקיבל אותנו הציע לנו ללכת לרויאל ביץ' לארוחה, אך הציע לנו קפה לפני.
תוך שמכינים את הקפה, התקשרנו לרויאל ביץ' שמסתבר לא מקבלים אורחים רק לארוחה.
שתינו קפה ושוקו מהממים, שאלנו כמה אנחנו משלמים והתכוננו להמשיך בדרכנו...
הבחור אמר שזו הזמנה שלהם ואמר, שבו, אני רוצה להכין לכם ערימת פנקייקס. מתאים?
מתאים.
מכיוון שאני חייבת לאכול קודם משהו מלוח, ביקשתי קוביית גבינה.
קיבלנו ערימת פנייקים מתוקים ולידם ערימה של גבינה בולגרית. שילוב מושלם של מתוק ומלוח.
זו היתה פתיחה מבטיחה כל כך ליום... אבל זו רק ההתחלה...
כשסיימנו לאכול, הלכנו להודות ולשלם על הפנקייקס, אך הודיעו לנו שגם זה הזמנה מהם.
דיברנו עוד קצת עם הבחור, ולידנו ישבה בחורה שנשנשה מארוחת הבוקר. חשבנו שהיא אורחת
במלון.
היא הצטרפה לשיחה ואז סיפרה לנו שהיא המנכ"לית של המלון.
היא שמעה איך הודנו לבחור ואמרה: "יש מלאכים לאורך הדרך"... ושאלה אם יש לנו בגדי ים
כי היא רוצה להזמין אותנו לבריכה.
וואו... זה היה מושלם...
אחרי לילה ללא שינה, הגענו למתחם הבריכה עם מיטות שיזוף מסביב, מזרון וכריות שמשמשים
מיטה, ספות, ודקורציה מושלמת - כל זה על גג המלון.
אחרי לילה ללא שינה, לא היה כיף מזה...
קילפנו את שכבות הבוקר הקפוא, לשמש הנהדרת, נחנו, השתזפנו קצת ויצאנו "לכבוש את העיר".
הפסדנו את השיט, אך הלכנו לטייל במרינה ולאורך הטיילת נהנות מים שקט, שמש נהדרת,
והתנתקות מהשגרה הלא שגרתית שנכנסה לחיינו.
כשהלכנו להודות לה על הפינוקים, היא אמרה שאם לא יהיה לנו מה לעשות בהמשך, שנבוא
לארוחת ערב...
איזה לב גדול האשה הזאת...
לקראת צהריים מצאנו מסעדת פסטות חמודה שרק פתחה ואנחנו עשינו לה את הספתח.
ראינו שלא נספיק לסדנת הצילום אם אנחנו רוצים להיות בסיור הקולינרי ולכן טיילנו קצת בעיר
ומשם הלכנו למקום המפגש של הסיור.
זה היה בית קפה חמוד במלון שושנה (כן, יש כזה מלון, למרות שכמה אילתים ששאלנו, לא ידעו
עליו בכלל), שגם את הקפה שלו דגמנו ונהננו.
הסיור הקולינרי היה מהמם.
התחלנו אותו בשמיעה על ההיסטוריה של האזור באופן כללי, אך גם מבחינה קולינרית ומשם
הלכנו לאכול כנאפה נהדרת אצל זוהר שבמקור הוא מנין.
זה לא היה טעימות, אלא מנה אישית לכל אחד, בתוספת גלידה ואחר כך שוקולד בסגנון דובאי.
אירוח מכל הלב שנתן גם הזדמנות להכיר יותר את חברי הקבוצה.
גילינו שם עוד 4 אנשים מהסביבה שלי.
ככל שדיברנו יותר, גילינו חיבורים מדהימים...
אשה שממש גרה לידי, מסתבר גם למדה בבית ספר חקלאי פרדס חנה כמוני, ולא זו בלבד, היא
למדה עם אחי.
אשה אחרת ששאלה את אותה אשה אם היא מכירה את אחותה שגרה בעפולה, גרמה לי "לקפוץ"
אני מכירה. היא לקוחה שלי.
וכך המשכנו לגלות חיבורים ומעגלים קסומים שהזכירו לנו כמה העולם קטן.
בתשע וחצי בערב היינו בהופעה של ריקודי בטן אך לגמרי לא בסגנון שהכרנו וזה היה מהמם.
בשעה 23:58 עלינו על האוטובוס שמעבר לכך שלקח אותנו לחיפה, החזיר אותנו למציאות...
18 שעות של חגיגה בהן חווינו את מה שאנחנו מתרגלים במועדון - שפע ויצירת מציאות.
שפע שהתבטא בכסף (כל הדיל הזה שהשגתי עם הטיסה והנסיעה היה מעולה), באנשים שכנראה
לא הייתי פוגשת, ובחוויות שיישארו איתי.
כשחזרנו, גיליתי שאיבדתי את משקפי המחשב שלי.
אני לא בן אדם שמאבד דברים וזה היה מוזר...
ניסיתי ליצור קשר עם מקומות שהייתי בהם והחלפתי משקפיים, אך לא מצאתי.
ביקשתי מחברה שהכרתי שם, אם היא מוכנה לקפוץ לשניים מהמקומות שלא השגתי, אך היא לא
הספיקה ביום שישי, ובשבת - בעקבות המלחמה, הכל נסגר.
ידעתי שהכל לטובה והלכתי להזמין משקפיים חדשות.
זה ידוע שכדי להביא דברים חדשים צריך לפנות מקום לישן, אז פיניתי...
קיבלתי שבוע חופש בונוס - בעל כורחי, כי לא יכולתי לעבוד בלי משקפיים (שפע), אבל מעבר
להכל יכולתי לראות איך התודעה שלי משתנה עם התרגולים שאנחנו עושים.
ראיתי איך תודעה של הישרדות הופכת לתודעה של שפע.
אתגר הופך להזדמנות.
וכמו שאומר Neville Goddard אנחנו לא מחכים שהיקום יביא לנו, אלא צריכים להיות מוכנים
להיפתח למה שיש לו לתת...
אלה היו 18 שעות מהממות, מאתגרות (פיזית מבחינת עייפות), מלאות מכל טוב... (גם באוטובוס
הכרנו בחור מדהים ומעורר השראה) ומלמדות...
מה אפשרי טוב מזה?
שיהיה לנו סופשבוע שקט.
נשתמע בקרוב.
יעל