ביום ראשון ה - 28.05.23 קמתי עם המחשבה ליצור קורס דיגיטלי לחיזוק הביטחון העצמי. זה התחיל מתוך תובנה שהיתה לי לגבי הנושא והחשיבות שלו.
קפצתי למים והחלטתי להציע אותו מראש, עוד לפני שהמשפט הראשון בו היה כתוב.
כמובן, שהצעתי אותו במחיר שהוא בערך עשירית ממה שיהיה המחיר הסופי שלו, כשהקורס יהיה מוכן (מחיר שייגזר בסופו של דבר, ממידת ההשקעה והיקף הקורס עצמו), כי באמת רציתי להרחיב את הגבולות של עצמי וכמובן לתת לקהילה שלי הזדמנות מדהימה... (ביטחון עצמי נמוך הוא אחד האתגרים של רוב האנשים שאני מכירה)...
בכל אופן, אם לא היה לי מספיק לחץ ככה, לקחתי על עצמי הזדמנות ללחוץ את עצמי עוד קצת...
בשלושת הלילות הבאים, כמעט ולא ישנתי...
התחלתי לבנות את הקורס, מילאתי את שאר המחויבויות שלי ולכן, למה שלא היה לי זמן להתייחס במשך היום (דאגות), יצא שאתייחס בלילה...
ביום חמישי, אחרי עוד "לילה לבן" קיבלתי סוג של פרוג'קטור למוח שאמר די!!! את לוקחת TIME OUT.
החלטתי לעזוב הכל ולקחת לי שלושה ימי שתיקה.
זה לא פשוט לעשות את זה כשיש המון התחייבויות שצריך לעמוד בהן, אבל... אפשרי
(כל מי שנוטה לעשות דברים מתוך המחשבה שאין ברירה, זה הזמן לקרוא את המשפט הזה שוב).
אז כן, לקחתי איזה שעתיים להתארגן על השתיקה שלי... הודעתי לכל מי שצריך שלא אהיה זמינה ואף נתתי אלטרנטיבות במקרים דחופים. אמנם הטלפון שלי לא היה סגור, כי חלק מהמדיטציות שאני עושה נמצאות על הטלפון, אך הוא בהחלט היה בהשתקה מיום חמישי עד יום ראשון, כולל האפליקציות - פייסבוק, אימייל, ווטסאפ וכד'.
זה לא פעם ראשונה שאני עושה "תענית דיבור", אך הפעם זה היה שונה וקסום מכל פעם אחרת...
תמיד כשעשיתי שתיקות כאלה, זה היה ביום כיפור, כדי לא "להפריע" למהלך התקין של השגרה.
הפעם, עצם זה שזה היה בימים רגילים, אילץ אותי לעשות שינויים ממה שאני רגילה לעשות ובעיקר, לצאת (לחופשי) מאזור הנוחות.
הייתי צריכה להיות מוכנה לשחרר טיפול ב:
עסק, לקוחות, ענייני משפחה, בית
רגשות אשמה ש"אני לא עושה כלום" למרות שתמיד יש מה לעשות ובמיוחד בתקופה לחוצה זו.
לשחרר את כל הדברים החשובים (באמת), כדי לשים את עצמי במקום הראשון.
לשחרר אמונות ומחשבות ביקורתיות כמו: "איך אני עושה כזה דבר עכשיו"? זה "חוסר אחריות", (אני לא באמת חושבת ככה, אבל זה מה שהאגו חושב), אפילו את המחשבה (של האגו) שאני כל כך חשובה, שהעולם לא יוכל להסתדר בלעדיי אם איעלם לשלושה ימים (נו באמת)...
ואפילו, לשחרר את הטלפון ואת כל הפיתויים שיש בו (לקרוא את זה, לשחק בזה, להציץ במייל, בגוגל אנליטיקס וכד').
לקחתי לי שלושה ימים שבהם רציתי לעשות דברים של שקט (אין טלויזיה, טלפון ומחשב), אך לא התחייבתי לעצמי לעשות שום דבר ספציפי. הייתי קשובה לרגע.
זה מדהים!!!
ביום הראשון, פינקתי את עצמי. נכנסתי למיטה לקחתי ספר עב כרס וקראתי כמעט את כולו. (נשארו 70 עמודים שסיימתי למחרת).
זו היתה עבורי תחושה חדשה, לגוף ולנפש, להיות בכזה רוגע, בלי נקיפות מצפון, בלי רשימת מטלות, בלי "לרוץ" אחרי הזנב כדי להספיק, בלי לספר לעצמי שאני חייבת, בלי לשאול "מה יהיה"... פשוט שלווה פנימית מענגת.
יצאתי מהשקט רק לארוחות, אך גם אותן עשיתי בשקט.
ביום השני היו לי הספקים עצומים... עשיתי מדיטציות, סיימתי את הספר, קראתי הרבה דברים שנכתבו לי ושכתבתי בעבר, ושחררתי חלק מהם באהבה, התחלתי ספר חדש, מלא תרגילים של עבודה עצמית והתמסרתי אליו, עושה כל תרגיל בדבקות ומגלה דברים חדשים לגבי עצמי.
שמתי לב, שביום השני, נהניתי "להיות".
פתאום הרגע זה כל מה שהיה. לא היו מחשבות על עבר, לא על עתיד, אפילו ההווה לא היה "היום", אלא רק הרגע הזה.
ההנאה שבחופש מרגשות אשמה, "צריך" וכל "קרובי המשפחה" שלהם, היתה עילאית.
הרגשתי שהחושים שלי מתחדדים ואני פתאום שמה לב לכל רעש, למחשבה שעוברת, לריחות באוויר ועוד. זה היה מרגש... זה מבחינתי היה הכרה בכמה הסחות דעת יש לנו ביומיום שמרחיקות אותנו מכל הסימנים שמגיעים אלינו ומהתקשורת שלנו עם עצמנו, עם המהות שלנו ועם הרוח.
למרות שבשגרה הרגילה שלי אני מתחילה את היום עם מדיטציה ולפחות שעתיים של תרגילים, השקט המוחלט של ימים שלמים יצר חוויה אחרת לגמרי...
ביום השלישי הרגשתי שהזמן טס ואני לא רוצה שזה ייגמר...
המשכתי לעבוד עם הספר החדש שקראתי, שהספקתי ליישם כבר יותר מחצי ספר, עשיתי מדיטציות כמה פעמים ביום, כתבתי תובנות, עצרתי כל כמה זמן ושמתי לב לרגשות שעולים. זה משהו שעשיתי בשלושת הימים האלה והופתעתי לגלות מנעד רגשות שלם שצפו ועלו, שבחיי היום יום אני לא שמה לב אליהם ואפילו לא למעברים ביניהם.
ביום הרביעי בבוקר, אחרי התרגול היומי שלי, חזרתי לחיי השגרה...
מה למדתי בימים האלה, מעבר למה שכבר שיתפתי?
שהעבודה מחכה, וגם כל שאר הדברים...
שלא רק שיש ברירה וזה אפשרי לעשות את זה, למרות כל האילוצים, זו בחירה (שכמו בחירות אחרות, יכולות להיות לה מחירים), ומבחינתי זו היתה בחירה חשובה. זו היתה בחירה בעצמי.
(אגב, בעודי כותבת פוסט זה, דיברתי עם חברה שהרגישה קצת כמוני, במן ריצה כמו האוגר בגלגלת. הצעתי לה לעשות ימי שתיקה וכל האוטומטים שלה ישר קפצו שזה בלתי אפשרי. אז נכון, זה מצריך ארגון, אבל אם רוצים משהו ממש, זה אפשרי, רק צריך להיות מוכנים להסתכל על האפשרויות).
ראיתי שכשיש לנו כוונה לעשות משהו והוא נכון לנו, היקום מסתנכרן אתנו והכל היה פשוט.
שכשאנחנו מקלפים מעצמנו שכבות - רגשיות ו/או מחשבתיות, אנחנו משילים מהמשקל שלנו, גם בלי להתכוון. בימים האלה למרות שאכלתי כל מיני דברים שמבחינתי מהווים פינוק, בסוף השתיקה ירדתי במשקל קרוב לשני קילו. (אגב, בכל פעם שאני עושה תהליך עמוק זה קורה. כשלמדתי בארה"ב, למרות כמויות הג'אנק פוד שאכלנו שם, ירדתי באופן דרסטי).
העור שלי הפך חלק יותר, מתוח יותר והרוגע ניכר בפני.
שכשאני, (אנחנו) מוכנים לשחרר שליטה על איך דברים יהיו וייראו, נוצר פתח לדברים חדשים להיווצר.
שלמרות שישנתי מעט, התמלאתי באנרגיות.
שאני הולכת לעשות תענית דיבור לעיתים הרבה יותר תכופות.
נכנסתי לתהליך במקום של לחץ ודאגה, יצאתי ממנו בתחושת התחדשות ושלווה.
חשוב לציין, זו לא היתה חופשה, זו לא היתה ויפאסנה, זה היה פשוט מקום שאיפשר למוח להוריד ווליום, זה היה מקום של הקשבה לגוף ולנפש, זה היה מקום של חיבור לאחד, חיבור לעצמי, חיבור למופלא - שבתוכי ושמחוצה לי.
זו היתה חוויה עילאית! מהנה ומעשירה...
למה החלטתי לשתף בחוויה האישית והעמוקה כל כך שעברתי?
כי יש לי תחושה שמישהו זקוק לשיתוף הזה, ל"דחיפה" הקלה להיכנס פנימה, אולי למחשבה שזה אפשרי... אני תמיד כותבת על מה שמרגיש לי נכון, ותמיד אני מקבלת בסוף מייל אחד לפחות, (לרוב זה הרבה יותר), ממי שזה הגיע לו בול בזמן...
ואם בחרת לעשות כמה ימי שתיקה, אני ממש מחכה לשמוע על החוויה שלך...
שלך,
יעל
אולי יעניין אותך:
"ביטחון הוא חצי ניצחון" - קורס דיגיטלי לשיפור הדימוי העצמי ולחיזוק הביטחון העצמי
מי האויב הכי גדול שלך ואיך אפשר להתיידד איתו - ספר המתמקד במערכת היחסים שלנו עם האגו
מי האויב הכי גדול שלך ואיך אפשר להתיידד איתו - ספר דיגיטלי