לפני מס' חודשים ניהלתי שיחה מעמיקה עם אישה מדהימה בשם דינה.
אני לא מכירה את דינה באופן אישי, ומעולם לא פגשתי אותה, אך במהלך השיחה שלנו, הרגשתי כאילו אני מכירה אותה שנים...
איך זה קרה?
כי חוויתי בצורה כזאת או אחרת עשרות (אם לא יותר) שיחות מהסוג הזה.
דינה היא מטפלת הוליסטית. היא עוזרת לאנשים לשמור על הבריאות, מעצימה אותם מבחינה רגשית, תומכת בהם בתהליכי התפתחות אישית ומרגישה תסכול רב מכך שיש לה כל כך הרבה ידע, כל כך הרבה הערכה מאנשים שהיא עוזרת להם, וכל כך מעט יכולת יישום של הדברים עליהם היא יכולה לדבר מתוך שינה, בחייה...
בחיים שלה היא חווה חסר רב...
חוסר בתמיכה מהסביבה, חוסר אמונה בעצמה, חוסר ביטחון, חוסר שלווה, חוסר זמן וכל אלה גורמים לה להרגיש לא ראויה...
היא לא ראויה להרוויח את מה שהייתה רוצה, לא ראויה שיהיו לה הרבה לקוחות, ואולי אפילו לא ראויה להיות מטפלת הוליסטית, למרות שעזרה להמון אנשים, למרות הידע הרב והניסיון שצברה, ולמרות שהיא מחוברת ואוהבת את מה שהיא עושה ומרגישה שזה הייעוד שלה.
ככל שיש לה יותר הערכה מהסביבה, כך היא מרגישה "קרועה" ומתוסכלת יותר, כי זה מדגיש לה את הפער בין איך שאחרים רואים אותה, לבין מה שהיא מרגישה באמת.
אז מה בעצם קורה כאן??? איך אישה שיודעת בדיוק מה ואיך, אישה שיש לה את כל הידע והכלים לעזור ללקוחותיה, מגיעה למקום שבו היא יוצרת פער "לא ראוי" שהולך וגדל, עם כל יום שהיא מטפלת, אך לא מיישמת את הידע הזה בחייה?
האמת, יכול להיות שזה נשמע לך אבסורד שדינה נוהגת ככה, אבל העובדות הן, שרוב האנשים פועלים ככה והם אפילו לא מודעים לכך... רוב האנשים נמצאים די רחוק מהמקום בו היו רוצים להיות והם אפילו לא שמים לב לידע ולכלים שיש להם לשנות את זה...
הם יכולים לשמוע הרצאה מעולה, לקרוא ספר טוב, לפגוש אפילו מנטור גדול שיש לו "קבלות" ולרוב התגובה האוטומטית תהיה אחת מהשתיים:
1. וואו, זה מעניין... אני אנסה את זה... ואז, במקרה הטוב, רושמים תובנה או שתיים במחברת, הולכים הביתה ושוכחים, או במקרה הפחות טוב, אפילו לא רושמים, כי "בונים" על כך שנזכור את זה... או,
2. אומרים לעצמנו, אה, אני מכירה את זה, כבר עשיתי (או לא עשיתי), אצלי זה לא עובד... אצלי זה אחרת... לי זה קשה... וכד'.
ההרגל לפעול כמו שאנחנו יודעים (ורגילים), מביא אותנו לקבל תמיד את אותן התוצאות...
כדי לשנות משהו, צריך להיות מוכנים להשתנות....
זה מאד ברור לנו מאד מה אחרים צריכים לעשות כדי להגיע לדבר כזה או אחר ואנחנו יודעים לעזור להם על ידי כך שנניע אותם לפעולה - כי שם נמצא השינוי ומשם מגיעות התוצאות, אבל קשה לנו לעשות את זה עם עצמנו.
כאשר אנחנו מסתמכים על הידע שלנו ולא מיישמים אותו, קורים כמה דברים שמשפיעים עלינו:
אנחנו מפסיקים לסמוך על עצמנו, כי אנחנו לא רואים שינוי בחיינו, ו/או גם מטילים ספק בכך שאנחנו יודעים כי "עובדה", כל הידע הזה לא גרם לנו לשינוי בחיינו.
אנחנו תופשים את עצמנו כאנשי מקצוע פחות טובים, כי אנחנו יוצרים, ואפילו מגדילים בהתמדה את הפער בין מה שאנחנו רוצים לבין איך שאנחנו חיים.
אנחנו מושכים לחיינו אנשים שדומים לנו ומגיעים לתוצאות דומות לשלנו ומלבד זה שזה גורם לנו שוב לערער בעצמנו, כי אנחנו לא מאד מצליחים לעזור לאנשים שהגיעו אלינו לעשות שינוי, זה משפיע על ההערכה העצמית שלנו, וגורם לנו להאמין שאנחנו לא מספיק טובים...
הסיפור של דינה, הוא למעשה הסיפור של רוב האנשים...
רוב האנשים היו רוצים ליצור לעצמם חיים שיתאימו לשאיפות, לערכים ולתשוקות שלהם... לרוב האנשים יש הרבה יותר ידע וכלים מאשר הם חושבים או מאמינים... ולמרות זאת, רוב האנשים לא מיישמים...
זה קורה בגלל עצלות, פחד, נוחות, או מתוך בחירה לא לקחת אחריות ולתת לחיים להתנהל, במקום לנהל אותם כפי שהיינו רוצים...
אפשר לצמצם את הפער בין הרצוי למצוי, וזה אפילו לא כל כך קשה... צריך לרצות, להאמין שזה אפשרי, להחליט ולהתחייב לעצמך ואם קשה לבד, אז להיעזר במישהו...
מגיע לכולנו לאהוב את עצמנו, לפעול למען עצמנו, להגשים את מה שהיינו רוצים ולהתפתח... וכשאנחנו רואים את זה כמטרה נעלה ומוכנים לפעול לכך, אנחנו חווים שינויים מדהימים ולא מאמינים איך לא עשינו את זה עד עכשיו...
בהצלחה...