לא מוותרים על יום הולדת...

ביום שישי שעבר חגגתי יום הולדת.

האמת, את המתנה הראשונה קיבלתי כבר חודש לפני - פטיפון, שממש רציתי ויש לי מלא תקליטים נפלאים...

בשבוע לקראת יום ההולדת שאלו אותי איך אני רוצה לחגוג וכל הזמן אמרתי שממש לא בא לי לחגוג.

הימים האלה מבחינתי, הם לא ממש ימים של חגיגה.

כל כך הרבה כאב אני פוגשת מסביבי (סיבה מעולה להתמקד ולהודות על מה שיש) וברמה האישית איבדתי לאחרונה אשה שמאד, מאד, מאד יקרה לליבי, שממש לא הרגשתי שבא לי לעשות משהו. 

זה הזכיר לי כשהייתי צעירה יותר ויום ההולדת היווה מבחינתי טריגר להלקאה עצמית.

במקום להתמקד במשמעות של יום ההולדת - היום שבו באתי לעולם עם תפקיד וכוונה, ליום בו אני מסתכלת על הדברים שלא הגעתי אליהם, על מה שלא הגשמתי או לא עובד בחיי, כמו שהייתי רוצה. 

העניין הוא הפוקוס.

אחרי שנים של הלקאה עצמית, החלטתי לשנות את הפוקוס. להסתכל על המשמעות שלי (ושל כל אדם אחר שהגיע לכדור הארץ), להוקיר על זה שאני כאן, על מי שאני, על כך שאני בריאה ושלמה ועוד... (תמיד יש על מה להוקיר תודה) ובעיקר... להגדיר כוונות לשנה החדשה בחיי ול"עדכן גרסה", לגרסה משופרת של עצמי, שהולמת את המטרות החדשות, את מי שאני רוצה להיות, את מה ואיך אני רוצה לעשות וכד'.

חשוב להבין, שההימצאות שלנו בעולם היא מתנה, כן, עם כל האתגרים שיש לנו כאן. 

זו מתנה להורים שלנו שהביאו אותנו, ובכלל למשפחה, ומתנה לעולם, כי באנו לעשות כאן משהו שלקחנו על עצמנו ושמתאים בדיוק למה שיש לנו לתת (אפשר לקרוא לזה תפקיד, ייעוד, גורל לא משנה... כולם מובילים לאותה דרך)...

אז הטלפון הראשון ביום ההולדת היה מאמא שלי. 

אמא שלי, אשה מלאת התלהבות ואנרגיות, שאלה אותי מה בתכנית? אמרתי שאין תכניות, אבל תוך כדי שיחה הבנתי שממש בקרוב יהיו...

ולמה? כי הזכרתי לעצמי שזה לא משנה מה קורה בחוץ, במה שאנחנו מתמקדים, זה מה שקובע את ההרגשה שלנו ואת מה שקורה בחיינו.

אז נכון, הכאב בחוץ קיים, ושום שמחה לא יכולה לבטל אותו, ולשמחה יש מקום ששום כאב לא יוכל לבטל אותה. יחד, כמו יין ויאנג, כמו השמש והירח, האור והחושך, חיים זה לצידו של זה.

אז קמתי להתקלח, לקחתי את הכתר שקיבלתי מתנה מעוברת אורח בפורים, כדי להזכיר לעצמי שאני מלכה - וזה היום שלי... ויצאנו לדרך...

זה התחיל בעגלת קפה מאכזבת באחד הקיבוצים בסביבה, (אבל מה זה חשוב, העיקר שיצאנו לחגוג), המשיך בטיול מקסים באחד הפלגים הקטנים של נחל השופט והסתיים בגלידת יוגורט משגעת בדליית אל כרמל - (מי שלא ניסה את Chill box שווה! שווה! שווה! ויש להם סניפים בכל מיני מקומות).

ועל הדרך המון טלפונים ומיליון הודעות ווטסאפ ופייסבוק.

זה מדהים, כי באמת לא בא לי לחגוג השנה... ולראות איך שמה שעושה את ההבדל זה רק הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו... כמה כוח ועוצמה זה לראות שבכל רגע נתון ובכל מצב יש לנו אפשרות בחירה וככל שנבחר בדברים שעושים לנו טוב, כך הטוב הזה ימשיך להתגלגל אלינו ומאיתנו הלאה...

ולכל מי שרגיל להתבאס ביום ההולדת ולראות את מה שלא הגשים, יש דרך אחרת!!! לא חייבים ללכת בה, אך היא גורמת להרגיש יותר טוב וכשאנחנו מרגישים טוב, אנחנו מושכים את הטוב לחיינו...

נשתמע בקרוב,

שלך,

יעל

מעלה כאן את התמונה במלואה, שיראו שיש כתר... :)