רגע לפני פסח הידוע בשמו גם חג החירות, וממש בא לי לכתוב פוסט על חירות ועל חובתינו לבחור בה, שוב ושוב ושוב...
אז ראשית, אני רוצה לשתף אותך שבחרתי בתמונה הזו לפוסט שלי, כי במבט לאחור, זה היה אחד מרגעי החירות המשמעותיים ביותר שחוויתי.
התמונה הזו צולמה כשנסעתי בפעם הראשונה לארה"ב, להתחיל את הלימודים אצל איאנלה.
הלימודים התחילו בקיץ, בשבוע אינטנסטיבי במקום מקסים שנקרא "אומגה" בעיירה Rehinback שב - Up State New York ואני הגעתי לעיר ניו יורק, שלושה ימים לפני תחילת הלימודים, לחוות קצת את אמריקה ולהתאקלם...
טסתי עם אחותי לניו יורק, בילינו שלושה ימים יחד, אז גם הצטלמתי עם פסל החירות - שהתקשר לכל הפחדים שהייתי צריכה להתגבר עליהם במסע הזה שהתחיל בעקבות תוכנית הטלויזיה "מתחילות מחדש".
אחרי שלושה ימים, עליתי על אוטובוס, אליו הזמנתי כרטיס כמה חודשים מראש, שלוקח את כל האנשים שהגיעו לניו יורק כדי לעבור סדנה במרכז "אומגה".
האמת, כשאני כותבת על זה עכשיו ונזכרת בחוויה המדהימה ומפחידה כאחד, נראה לי שהסיפור הזה ראוי לפוסט... בכל אופן, עשרות אוטובוסים התנקזו למגרש חניה ענק, שם הגיע לכל אוטובוס בחור שרשם על המזוודות את החדר אותו הזמנו (זה מרכז ענק, בגודל של עיר קטנה, ויש כל מיני סוגי מבנים בהם גרים), והודיע לנו שאחרי ההרשמה, החפצים שלנו יחכו לנו בחדר.
אני לא אשכח את הפחד... הפחד שהדברים שלי ילכו לאיבוד, הפחד שלא אמצא את החדר שלי ועוד חצי שעה אני צריכה להיות בכיתה (שאלוהים יודע איפה היא), ובכלל אמרו לנו ללכת מיד לארוחת ערב... ואיך יהיה המפגש הראשון עם איאנלה ועם הכיתה... ובכלל... להיות לבד בארץ זרה, בלי טלפון, בלי מחשב, רק עם אמונה שהדברים יסתדרו... אלה הדברים שעברו לי בראש, ועם כל צעד, יצאתי לעוד קצת חירות... חירות מהאגו, מהפחד, מחשיבה מגבילה...
האמת, עם כל הדאגה למטען שלי ולאיפה נמצא הבית החדש שלי לשבוע הקרוב, גיששתי באפלה לחפש את החדר בו היינו צריכים ללמוד. חשבתי שיהיה לי יותר קל לדעת איפה האולם, ואחר כך אקפוץ לאכול... אבל הדברים היו יותר מדהימים ממה שתכננתי ואל חדר האוכל, כבר לא הגעתי באותו יום. (המשך הסיפור בפוסט נפרד)...
אז רציתי לדבר על חירות, ועל האנרגיה המדהימה שהחג מביא איתו, בהקשר של חירות ושל אמונה.
בני ישראל יצאו מעבדות במצרים לחירות, ועברו במסע הזה של 40 שנה במדבר, לא מעט משברי אמונה. והיום, אלפי שנים אחרי, אנחנו חופשיים, אבל בתודעה שלנו, רובנו ברמה כזו או אחרת עדיין משועבדים.
משועבדים להרגלים, לפחדים, לאמונות מגבילות... משועבדים לכעסים, לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, לפרשנויות שגורמות לנו להרגיש רע ועוד...
וזה קצת בלתי נתפש... איזה התקדמות עברה האנושות ועבר העולם, בזכות ההתקדמות של האנושות, ופה יש עדיין משהו שלא עובד חלק, שלא עובד באופן טבעי, שצריך לעשות הרבה עבודת מודעות כדי להשתחרר מהשעבודים האלה שגזרנו על עצמנו, וש"גזרו" עלינו דרך החינוך, האמונות של האנשים בחיינו וכו'... כך עשרות דורות אחורה.
אגב, שמתי את ה"גזרו" במרכאות, כי זה לא שמישהו באמת עשה לנו משהו, אלא זו הזרימה הטבעית של הדברים.
אז מה זו חירות, ולמה היא כל כך חשובה...
חיפשתי בויקיפדיה מהי חירות ולא ממש מצאתי. ישר נכתב שם האם התכוונתי לחופש, לחירות האדם, למוטו של צרפת - חירות, שוויון ואחוה, ועוד...
הלכתי לשיר המקסים של ג'ורג' מוסטקי, שתרגם יורם טהרלב ושרה חוה אלברשטיין הנהדרת "את חירותי", ומצאתי שם משהו מדהים... לאורך כל השיר חוה שרה על ההקרבה שלה כדי לשמור על החירות, ורק בסוף השיר היא מדברת על כך שבגדה בברית שבין החירות לבינה, לטובת אהבה:
..."את חירותי,
בלילה קר אחד
הפרתי את בריתנו,
כך לבדי
ערקתי מהשביל,
עליו פסענו שנינו.
בגדתי בך חירותי הטובה
אל הכלא פסעתי בצער,
אל הכלא החם אשר שמו אהבה
נאספתי כמו נער.
וסוהרת יפה בתנועה רחבה,
נעלה את השער".
אני לא מומחית לניתוח שירים וכוונות של משוררים, אבל אני אוהבת להתבונן מהצד (על עצמי ועל האנשים בסביבתי), ואני רואה כמה פעמים אנחנו בוגדים בברית החירות הזאת מתוך צורך למצוא חן, לרצות, להיות "בסדר"... מתוך ספק, פחד, ותחושה של "לא נעים", מתוך כעס, פרשנות, מחשבות שליליות, כניעה לאזור הנוחות, התפשרות על בינוניות ועוד...
ויש דרך אחרת! דרך שצריך לבחור בה שוב ושוב ושוב, כל פעם מחדש... דרך שתיתן לנו את החירות שלנו....
דרך בה נסלח יותר, מתוך הבנה שכאשר אנחנו לא סולחים, אנחנו משאירים את עצמנו - ולא את האחרים, בני ערובה.
דרך בה נפסיק לספר לעצמנו סיפורים על עצמנו, שגורמים לנו להרגיש לא טוב, ונתחיל להתמקד בסיפורים שגורמים לנו להרגיש טוב.
דרך בה נרשה לעצמנו להיות אותנטיים, לשתף, להרגיש, ולחוות... גם כשאנחנו יודעים שיש מצב שניפגע...
דרך בה נהיה מוכנים לקחת סיכונים מחושבים, מתוך הבנה שרק מי שמוכן לקחת סיכון, יש לו גם סיכוי.
דרך בה ניקח אחריות מלאה על המחשבות, הרגשות, והמעשים שלנו.
דרך בה נאהב את עצמנו יותר, נעמוד מאחורי האמת שלנו, ונעשה יותר מעשים של אהבה עצמית, מאשר של פגיעה בעצמנו, ברגשות שלנו, וביכולת של עצמנו להתקדם...
לסיכום, אני ממש רוצה להציע לכל אחד ואחת לקחת את ההזדמנות שחג הפסח מעלה לפנינו, ולבחור שוב ושוב ושוב בחירות... ממש להתאמן על זה... להתאמן על לשחרר את עצמנו מכל המחשבות המגבילות, התבניות, הפחדים, והפרשנויות שלא מועילות לנו...
לשחרר את עצמנו מהאמונות שמבוססות על פחד, חסר, וספק... לשחרר את עצמנו מטינה, מכעס, מאשמה והאשמה....
ולהוציא את עצמנו, מעבדות למוח שמתעתע בנו, לחירות של חיבור למי שאנחנו באמת...
חג פסח שמח וכשר,
יעל