לפני הרבה שנים נתתי למתאמנת שלי, שהיתה זקוקה לבהירות, משימה - לנסוע לבד לחופשה של שלושה ימים.
זו משימה מאתגרת מהרבה בחינות, כי רובנו לא רגילים להיות לבד, וראיתי אנשים שיכולים למצוא את הזמן לבד, אך הם לא באמת מאפשרים זאת לעצמם, בדרך כלל תשומת ליבם מוסחת על ידי רדיו, טלוויזיה, אוכל, אנשים אחרים, טלפון וכד'...
גם אותה מתאמנת, שקיבלה את המשימה הזאת, חששה מהנסיעה לחופשה לבד.
מאיך היא תרגיש, ממה אנשים יגידו כשיראו אותה לבד, (אולי לא יגידו, אך בוודאי יתלחששו), ממה היא תעשה שם, איך יעבור הזמן ועוד.
האמת, היא חזרה קורנת...
זה אולי מפחיד כשחושבים על לוותר על כל הסחות הדעת (כן, לא ציינתי - חופשה זה אומר בלי להשתמש בטלפון, טלוויזיה או רדיו כאמצעי בילוי או העברת הזמן), אבל אפשר למצוא להן פיתרון עם ספר, מחברת ועט... עזרים שיכולים לשרת אותנו כשהאסימונים נופלים וכשהתובנות מציפות פתאום את המוח המודע שלנו.
ככל שמוכנים להיכנע לפחד, להתמסר ולקחת את הסיכון שאולי היו בדרך רגעים לא נעימים, כך ההתנגדות שוככת ואנחנו נפתחים לאפשרויות שלא חשבנו עליהן.
מעבר לכך שהיא חזרה קורנת, היא חזרה עם מטרה ברורה של מה שהיא רוצה בחיים, בה התמקדנו באימון והשגנו, תוך זמן קצר. (זוגיות).
באותה פגישה ממנה היא חזרה, נזרע בי הזרע לרצות לנסוע לחופשה לבד.
זה לקח כמה שנים עד שמימשתי אותו וזה היה מהמם! בארץ, ואחר כך בחו"ל... והיום אני עושה את הריטריטים האלה של ההתנתקות, אפילו בבית, אחת לכמה חודשים.
למה זה כל כך חשוב?
ככל שיש לנו יותר גירויים חיצוניים בחיים, אנחנו פחות מתמקדים בעצמנו.
ככל שאנחנו פחות מתמקדים בעצמנו, אנחנו פחות מכירים את עצמנו, אנחנו מתרחקים מהמהות שלנו.
ככל שאנחנו מתרחקים מהמהות שלנו, אנחנו יוצרים יותר "בעיות" בחיינו, אנחנו פחות יודעים להתמודד עם הבעיות, (כבר לא זוכרים את העוצמות והאיכויות שלנו), נותנים את מרכז הכובד של החיים, לדברים חיצוניים, לאנשים אחרים, אנחנו עושים הרבה יותר דברים "כי צריך" ולא מתוך בחירה (אנחנו כבר לא זוכרים את האפשרות לבחור ומה אנחנו באמת אוהבים/רוצים), ומחפשים את כל הדברים הנפלאים שנמצאים בנו באופן טבעי (ביטחון, אמונה, כישורים, ערך וכד'), אצל אחרים. אנחנו חושבים שאם אחרים יאהבו אותנו, אז אנחנו ראויים לאהבה. אם אחרים יעריכו אותנו, זה אומר שאנחנו "שווים", אם אנשים יראו אותנו, זה אומר שאנחנו ראויים ליחס, למשמעות וכד'...
אחרי הרבה גלגלונים שהחיים מעבירים אותנו, אנחנו מגלים שכל מה שחיפשנו, לא נמצא בחוץ, זו תיבת אוצר שעלינו לגלות אותה, בתוכנו...
העניין הוא, שנעשנו "עוורים" לגבי הדברים הנפלאים שנמצאים בתיבת האוצר, לפעמים עד כדי כך, שגם כשמספרים לנו על האוצרות שיש בה, אנחנו לא מאמינים.
השבוע ישבתי לפגישה עם מתאמנת שלי.
דיברנו על מטרות. דיברנו על סוף תהליך האימון. על נקודת היציאה למסע המדהים הזה ועל הנקודה בה נהיה בסוף התהליך. היא אמרה איזה משפט כמו: "בסוף, אני לא אכיר את עצמי" ואני אמרתי: "להיפך, זה השלב שבו תכירי מחדש את עצמך, את המהות שלך ולא תחשבי שאת כל הדפוסים, המחשבות, האמונות, וההרגלים שלמדת ואימצת לחייך - לא באופן מודע כמובן".
החיים מלאי הסחות דעת.
החיים בישראל, יותר מתמיד.
אני מדברת עם אנשים על החדשות ועל כל הדברים שקורים ואומרים לי: "אני יודע/ת שאני לא צריכ/ה לראות את זה, אבל הסקרנות"...
אני מבינה. גם אני יצור סקרן, סך הכל... אבל אני מנתבת את הסקרנות לדברים שיגרמו לי להרגיש טוב ויקדמו אותי ולא לאינפוזיית רעל שיוצרת פחד, אמונות מגבילות ופרספקטיבה על החיים, שלא גורמת להרגיש טוב.
לפני שנים היה אצלי באימון בחור מקסים, שהיה מחובר לכל האפליקציות של החדשות, כי "חייבים" להיות מעודכנים.
הוא איש אשכולות, עם קריירה מצליחה, הרבה תחומי עניין, מאד מחובר לצבא ולמה שקורה... זה היה ברור לו שחדשות זה חלק מהחיים ולא סתם חלק, חלק חשוב שאי אפשר בלעדיו.
הוא קיבל ממני משימה להתנתק לשבוע מכל האפליקציות וגם... לוותר על חדשות השעה שמונה בערב, בטלוויזיה.
הוא היה בשוק מהמשימה. חשב, את בטח לא רצינית...
הייתי לגמרי רצינית.
בשבוע שאחרי הוא אמר, לא הייתי מאמין כמה שקט נכנס לי לחיים. "בהתחלה זה היה חסר", הוא אמר, "אחר כך גיליתי שיש לי מלא זמן פנוי, ושהמחשבות שלי הולכות למקומות אחרים לגמרי, חזרתי לקרוא, דיברתי יותר עם חברים, הייתי בשקט... נהניתי. אני ממשיך לאמץ את זה".
לפעמים אני שואלת מישהו "איך אתה מרגיש"? והתשובה מתחילה ב: "בסדר", (בסדר זה לא רגש), או "אני חושב ש"... (מחשבה זה לא רגש), או "חסר לי"... (שאלתי מה יש - איך אתה מרגיש??? לא מה חסר לך...) וכד'...
הרבה מאיתנו, התנתקו מהרגשות, שכחנו את הדרך אליהם.
(תרגיל מומלץ לכתוב לפחות 30 רגשות שעולים לך, בלי להסתכל בגוגל... - המתאמנים שלי מקבלים 50 :) זה יזכיר לך חלק ממנעד הרגשות).
לפעמים אני שואלת מישהו "מה אתה רוצה" וההתמקדות היא במה הוא לא רוצה... כי זו הדרך שלמדנו להתנסח, במה אנחנו לא רוצים, במקום לשים את הפוקוס על מה כן.
שכחנו לחלום בגדול.. (תשאלו ילד על החלומות שלו, אף חלום לא ייראה לו גדול מדי, או לא בר השגה).
שכחנו להאמין שחלומות אפשר וראוי להגשים.
שכחנו להכיר בערך שלנו, בעובדה שאם אנחנו כאן, כנראה שבאותה נקודה העולם לא יכל להתקיים בלעדינו, יש משמעות לעצם היותנו כאן וכדאי שנגלה אותה.
אנשים עושים דברים נפלאים בעולם.
גם עכשיו, זה כל כך בולט ההתארגנויות האזרחיות בשעת המלחמה, הנתינה, ההתנדבות, העזרה, וכל זה קורה מתוך חיבור לעצמי, לחלק האלוהי שקיים בכל אחד מאיתנו, לחלק שמבין שהעולם החיצוני הוא השתקפות של העולם הפנימי, ולא היוצר של העולם הפנימי.
אנחנו הסיבה, החוץ הוא התוצאה.
כשאנחנו כורעים תחת הנטל שהחוץ "מכתיב", אנחנו שוברים את עצמנו, ואז גם מגדל הקלפים שבנינו בחוץ נופל.
אנחנו לא יכולים לקבל ביטחון, הערכה עצמית, אהבה עצמית, אמונה בעצמנו בגלל מה שאחרים אומרים או חושבים עלינו, אנחנו יכולים לגלות את הדברים האלה בעצמנו ואז החוץ ישקף לנו את זה.
למה חשבתי על כל זה...
השבוע דיברתי עם עוד אשה מהממת והצעתי לה "לצאת לחופשה מהחיים" לשבוע.
לא. לא התכוונתי ש"תעזוב את החיים", אלא רק את השגרה, את החיים שהיא רגילה להם, אלה שהרחיקו אותה מעצמה, אלה שהיא לקחה בהם מלא תפקידים עד שלא נשאר לה זמן להשקיע בעצמה.
אפשר לעשות דברים קטנים (בקבוצת התדר אנחנו רואים את זה כל הזמן), שיגרמו לשינוי גדול בהרגשה, וכשההרגשה משתנה, הכל משתנה.
אם יש משהו שאני מציעה לך לאמץ, מהפוסט הזה, זה להוריד ככל האפשר את הסחות הדעת ולהתחיל לגלות את עצמך באמת... את הרצונות, האהבות, הכישורים, החלומות, החוזקות והחולשות שלך...
לגלות את עוצמת הבריאה ויצירת המציאות שיש לך, את היכולות שלך להשפיע על העולם, רק מתוך היכרות עם עצמך, מתוך דוגמא אישית ומתוך חיבור ללב שלך...
חג של אור וניסים,
שלך,
יעל
אולי יעניין אותך:
שבוע התנסות בתכנית הליווי הייחודית "זה הזמן לאהוב את עצמך יותר" (תכנית אינטראקטיבית לפיתוח אהבה עצמית).