לא! אין באמת מקריות... הכל מדויק. אבל כשאני מסתכלת על כל מיני דברים בחיי שהגיעו "כביכול במקרה", אני מודה לעצמי, על שלקחתי את ההזדמנות, לפעמים אפילו לפני שהבנתי שיש כאן הזדמנות בכלל, כי בעצם ההסכמה שלי ללכת אחרי הסימנים, כיוונה אותי לחוויות יוצאות דופן.
כך זה היה כש"מצאתי" את עצמי במבחני קבלה ללימודים אצל איאנלה בארה"ב, (כל מה שאני כיוונתי אליו היה ליצור איתה קשר), והייעוד לקח אותי ביד הכי רחוק שאפשר... כשראיתי מודעה בעיתון (כן, זה היה מזמן...) על בית ספר לאימון שמחפש מאמנים, אז תחום האימון בארץ היה בחיתוליו ולא ידעתי אפילו מה זה (תחילת 2005) והרמתי טלפון ששינה את חיי.
כשבשנת 2000 הגעתי איכשהו ללמוד רייקי, מה שהביא לי "מפגש נשמתי" עם חברה חשובה וכלי מדהים לחיים בו אני משתמשת ברמה היומיומית כבר 23 שנה...
וכך קרה בחג שבועות האחרון, (ובין לבין בעוד המון סיטואציות), כאשר חיפשתי ב"יס" תכנית של הגששים וקפץ לי איזה ריאיון שסיקרן אותי, עם אשה מדהימה, מאד מפורסמת, אמיצה ומעוררת השראה.
כשראיתי את הריאיון הזה ידעתי שאני חייבת ליצור איתה קשר. לא סתם זה "קפץ" לי.
ואכן, לקח לי כמה ימים עד שהרגיש לי הזמן הנכון לעשות זאת, בהם נתתי ל"שדים" לספר לי למה לא לעשות את זה, (אולי היא לא תתייחס, אולי היא לא תסכים, מה אני אגיד לה, אני לא בברנז'ה וכו')...
בזמן הזה, הבנתי כמה ברת מזל אני שה"שדים" האלה לא מנהלים אותי ולא מונעים ממני לעשות את מה שאני רוצה ובמקביל, כמה אנשים בעולם נותנים ל"שדים" שלהם לנהל את חייהם ומונעים מעצמם לחיות חיים של הגשמה ואת השבועיים העוקבים השקעתי 24/7 ביצירת קורס לשיפור הדימוי העצמי וחיזוק הביטחון העצמי, שכבר עוזר לאנשים למתוח את הגבולות שלהם ולהוציא מעצמם ומהחיים, הרבה יותר, ועל הדרך ליהנות מכך...
קפיצה קדימה של 13 ימים מהיום שראיתי את הריאיון, הגיע הזמן הנכון.
התעוררתי משנ"צ קצרצר מדפיקות לב מהירות ואיך שפקחתי את עיני ידעתי, עכשיו זה הרגע הנכון. שלחתי הודעה...
שתיים שלוש דקות אחרי, קיבלתי תגובה שהשאירה אותי בשוק, ברגע הראשון.
נבהלתי לשנייה. ואז... התעשתתי, ראיתי למה היא כתבה לי את זה, הבנתי את הטעות ותיקנתי אותה.
קיבלתי הודעת התנצלות מרגשת והצעה לקביעת פגישה.
נפגשנו.
לפני הפגישה הצהרתי כוונה אחת: להיות פתוחה ואותנטית.
קיבלתי הזדמנות ואני הולכת למצות אותה וליהנות ממנה, והמשמעות של זה מבחינתי היא להביא את עצמי.
קשה לי לתאר את הפגישה במילים.
התחושה הייתה שאנחנו מכירות לפחות 20 שנה.
הכל כל כך זרם, היה כל כך משתף ופתוח משני הצדדים, אותנטי, עמוק, מעניין, אישי, בגובה העיניים, דיברנו על הכפתורים שלחצנו אחת לשנייה, בלי כוונה, ואיפה זה פגש כל אחת ו... קבענו להיפגש שוב.
הודיתי לעצמי על המוכנות שלי ללכת אחרי הלב, גם במחיר של לצאת מאזור הנוחות, להתמודד עם הפחד ועם השיח הפנימי של האגו - שתמיד מנסה להניא אותנו מלקחת סיכונים ועל המוכנות שלי לקחת סיכונים ולהתמודד עם האתגרים שבדרך, כי לוותר מראש מבחינתי, זו לא אופציה. הודיתי ליקום, שתמיד נותן לנו סימנים והזדמנויות לגדול, להעשיר את עולמנו ואת מי שאנחנו. הודיתי עליה, שתוך שניה הקלילה את הפגישה, ו"פתחה שולחן" שהאוכל בו היה רוחני, רגשי, מנטלי, (על ההצעה להזמין משהו לאכול, ויתרתי מראש, כי האנרגיות שהיו שם הזינו אותי בענק. בקושי את הקולה שלי הצלחתי לסיים, ומי שמכיר אותי, יודע שאני וקולה קרובים בהחלט) :), והודיתי על איאנלה, שלימדה אותי שהכי נוח בעולם, זה לוותר על אזור הנוחות. היא עשתה לי בית ספר של אי נוחות, שזה כבר נעשה ממש נוח...
הפגישה הזאת לימדה אותי:
1. להמשיך ללכת אחרי הלב ולסמוך על עצמי ועל היקום, שמביא לדרכי דברים נפלאים.
2. ההשקעה היומיומית שאני משקיעה בהתפתחות שלי תמיד מוכיחה את עצמה כמשתלמת, וזה קורה בדרכים שונות ולא צפויות, שאפילו לא תמיד מובנות, אך נותנות לי שוב ושוב את האומץ ללכת אחרי הלב.
3. הייתי האדם הכי ביישן בעולם, (בעבודה הראשונה שלי, אחרי הצבא, קראו לי הילדה שהולכת ליד הקיר, כי כשהיו אנשים בחדר של מנהלת המחלקה שלי, הייתי מתביישת אפילו להיכנס להגיד שלום). ואת הפריצה הגדולה בנושא הביישנות עשיתי שנתיים אחרי, באותו מקום עבודה, אז קיבלתי את ההצעה לנהל את המחלקה שעבדתי בה, שהיו בה מעל 50 אנשים ואני הייתי הצעירה בהם) אז כן, אפשר להשתנות.
4. להגיד "כן", זו מתנה שאנחנו נותנים לעצמנו.
לא משנה מה התירוצים שלנו, לא משנה כמה אנחנו פוחדים, כשאנחנו אומרים "כן" ליקום, אנחנו מתוגמלים על כך.
5. כשלמדתי בארה"ב נתקלתי בהמון דברים מפחידים, ברמה היומית.
זה קרה מדברים חיצוניים כמו: הפסד טיסות, נסיעה לבד למקומות שלא היכרתי ושאף אחד לא מחכה לי בהם, תרבות אחרת, מקומות מוזרים שהגעתי אליהם לבד, הברזות של אנשים ברגע האחרון, היקלעות לזירת רצח בניו יורק ועוד ועוד... ומדברים פנימיים שדרשו ממני לעשות דברים שאני לא רגילה כמו: לדבר במיקרופון מול כתה של 70 אנשים, וכל המורים, כששלושה מורים מאמנים אותי על הבמה. אימון מטורף בה קשרו אותי לכסא עם 10 של-ים, מתוך רצון שאני אבקש עזרה להשתחרר, (יציאה מאזור הנוחות), רק לא הודיעו לי שזו המטרה והשתחררתי לבד. דבר שתסכל את המורים שלי וגרם להקשחת האימון. ללכת עם עיניים קשורות ביער, בלילה ולעשות משימות שקיבלנו. ללכת למרכז קניות, לעצור אנשים, לספר להם את הסיפור שלי, להחתים אותם שהם שמעו אותי ולבקש מהם משהו - כי זאת המשימה. ועוד ועוד סיטואציות "מטורפות" שהפכו את ההתמודדות עם הפחד לברור מאליו.
אני זוכרת שהייתי אומרת לעצמי זה לא משנה כמה אני אבעט ואצרח, אני אעשה את המשימה. (אגב, לא היתה אופציה לא לעשות, אבל אני העדפתי לעשות את זה מבחירה ולא לחזור בלי ואז לקבל אותה שוב, כמו שחלק מהאנשים בחרו).
וכן, כל אחד יכול.
זה לא משנה מה הסיפור שלך, אני יודעת שכל אחד יכול להגיע ולעשות הרבה יותר ממה שהוא עושה היום. (גם אני, שעושה, ממשיכה לאתגר את עצמי כל הזמן).
זה עניין של מוכנות, מחויבות, רצון לחיות חיים מלאים יותר, למתוח את הגבולות של עצמנו ולחזק "שרירים" שלא השתמשנו בהם שנים, ולפעמים עשרות שנים, מתוך הבנה שבאנו לכאן לא רק להעביר את החיים, לשרוד ולהתמודד עם השגרה, אלא באנו לכאן לשגשג ולחלוק את הטוב שיש בנו.
אני זוכרת עשרות שיחות עם לקוחות, את ההיסוס בהתחלה, את הרצון לשנות והפחד להשתנות, הפחד אם הם יצליחו להשתנות, כי "אצלי זה סיפור אחר"... וכו'.
זה טבעי. כמעט כל אחד חווה את הפחד הזה, את האמונה שהוא ניסה כבר המון דברים ולא הצליח, כי אצלו זה סיפור אחר... אני יודעת, שזה רק סיפור. אין מצב שאי אפשר לשפר.
אם קראת את הספר "אתמול בכיתי" של איאנלה ואנזאנט (כן, המורה שלי), שמספר את סיפור חייה, המסלול הברור שלה היה אמור להיות של "לרדת הכי נמוך", אך היא שינתה את המסלול, בעבודה קשה, פיזית, רגשית ומנטלית וכיוונה הכי גבוה ולשם גם הגיעה. אותו דבר הסיפור הביוגרפי של רונדה בריטן, שאביה רצח את אימה והתאבד, לנגד עיניה כשהיתה בת ארבע עשרה. ממקום של הרס עצמי ואלכוהוליזם, היום היא מאמנת אנשים לחיות חיים ללא פחד.
קראתי לאחרונה את הספר של ליז גילברט, שכתבה מספר ספרים. היא מספרת כמה דחיות היא קיבלה עד שהצליחה להוציא את הספר הראשון.
יש כל כך הרבה סיפורי השראה...
החיים הם החיים, יש תקופות קלות, יש תקופות מאתגרות, ויש את התפישה שלנו לגבי המצב שמשפיעה על יכולת ההתמודדות שלנו. הנקודה היא, לשיטתי, שבאיזשהו שלב אנחנו חייבים להתנתק מהסיפור שלנו ולהחליט מה אנחנו רוצים ומכאן, לרוץ קדימה עם המוכנות להצליח, בלי קשר לזמן שזה ייקח ולמה שקורה בדרך...
בהצלחה!!!
שלך,
יעל
אולי יעניין אותך:
ביטחון הוא חצי ניצחון - קורס לשיפור הדימוי העצמי וחיזוק הביטחון העצמי
המצטרפים לקורס "ביטחון הוא חצי ניצחון" יקבלו מתנה את תהליך "שומרים על תדר גבוה".
שומרים על תדר גבוה - תהליך בקבוצת ווטסאפ ליצירת מודעות לגבי התדר ואימון על שמירה על תדר גבוה