yael-philosof -
   


תגובות

יום הולדת מוזר...

23.05.20
 



יום הולדת מוזר
 
שנת 2020 היתה אמורה להיות בדמיוני, שנה מדהימה של נקודת מפנה בהרבה תחומים. 

היא אכן כזו... אך רחוקה מכל מה שדמיינתי...

אני מאד אוהבת את תקופת האביב. העיריות מתחילות לקשט את הערים בשלל פרחים צבעוניים, מזג האוויר כבר לא קר, אך גם לא

ממש חם, ואני... חוגגת פעמיים יום הולדת... (פעם אחת ביום שנולדתי ה - 17.05, ופעם שניה ביום שנולדתי מחדש, כאשר ניצלתי

ממה שיכול היה להיות תאונה נוראית, בחודש האחרון ללימודים שלי, בארה"ב, ב - 30.05).

פעם לא הייתי ממש חוגגת יום הולדת, הייתי עסוקה בלעשות חשבון נפש ביום הזה, ולגלות מה לא הצלחתי לעשות...

מאז שהבנתי את המשמעות של יום הולדת - היום בו קיבלתי את החיים במתנה, היום בו העולם היה זקוק לנוכחותי, היום בו קיבלתי

את הזכות להיות בעולם של יוצרים, להשפיע, להכיר ביכולות שלי (של כולנו), ליצור, ולברוא מציאויות, כישויות רוחניות החיות בעולם

פיזי, ועוד תובנות כאלה ואחרות על היום הזה.... הבנתי, שזו בהחלט סיבה לחגיגה... (וכן, עדיין אפשר גם לעשות חשבון נפש)...

אז גם השנה היתה חגיגה בתוכנית...

ארוחה משפחתית במסעדה ש"התאהבתי בה", מפגש עם חברים, וביום שלמחרת, נסיעה לגיאורגיה, לטיול קצר, ולמפגש נוסף עם אלי

שביט - המנטור של המנטורים.

כמובן, שבעקבות הקורונה, אף אחד מהדברים לא קרה...

לא היתה ארוחה משפחתית במסעדה, לא מפגש עם חברים, ולא נסיעה לחו"ל...

שחררתי...

נתתי ליום להתנהל בדרך שלו, בלי ציפיות, בלי תכניות, ובלי אכזבות ממה שהיה אמור להיות... הכל מדויק, ואם אנחנו בהתנהלות

קורונה, אז מתנהגים בהתאם...

זה היה קצת מוזר להרגיש יום רגיל.

יום שבו שני הדברים היחידים שתכננתי היו להרכיב את הספריה שקניתי, ולנסוע למרכז. 

באמת, על הבוקר "התלבשתי" על הרכבת הספריה, ודחיתי את הנסיעה שלי למרכז, לשעה מאוחרת יותר, (שבסופו של דבר התגלגלה

לערב).

התמקדתי בלענות לטלפונים שהגיעו, להשיב על הברכות בפייסבוק, שהתחילו לעלות בשעה מוקדמת, ובמחשבות על השנה הקרובה.

פתחתי את קלפי המסרים שלי, (עכשיו, כשעברתי דירה, מצאתי עוד המון קלפים שיש לי, ושנים לא נגעתי בהם, וזה היה נחמד).

הסתכלתי על השינויים שאני צריכה לעשות, כדי לנהל את העסק שלי, כמו שאני רוצה (הקורונה יצרה המון הזדמנויות לשינוי

והתפתחות בתחום), הסתכלתי על האנשים שבחיי, ועל האנשים החדשים שנכנסים לחיי.... 

החלטתי לתת לעצמי מתנה ייעוץ פנג שוואי, לעיצוב הבית בצורה בה האנרגיה תתמוך במטרות שלי, והסתכלתי על השינוי שעשיתי

כשעברתי צפונה, ואיך הוא מרגיש כל כך נכון וטבעי... שזה מדהים...

(בכלל, כל הטריגר של לעבור לכאן, זה סיפור בפני עצמו).

חשבתי מה אני הכי אוהבת לעשות, ואיך זה יבוא יותר לידי ביטוי השנה. כמובן, שגולת הכותרת זה הליווי של אנשים בתהליכי

התפתחות אישית, עם דגש על פיתוח אהבה עצמית, שזה ממש השליחות והייעוד שבחר בי... ותחום שחלמתי עליו במשך שנים, זה

לימודים והעמקה בנושאים של שוק ההון וכל מה שקשור להשקעות.

שני תחומים שאני אוהבת, שקשורים אחד לשני, קשר הדוק, ושמשלימים אחד את השני.... כמעט ולא אפשרי לעשות התפתחות

אישית, בלי כסף, והכסף שיש לכל אחד מאיתנו, מושפע באופן ישיר מההתפתחות האישית שלנו (גם אם אנחנו לא ממש מודעים לזה).

אני כבר כל כך הרבה שנים בתחום האימון, עם התמקדות בנושא של אהבה עצמית בפרט, ומערכת היחסים שלנו עם עצמנו, בכלל...

(מי היה מאמין שממש עוד מעט, המדריך לאהבה עצמית חוגג יום הולדת עשר), וזה לא מפסיק להפעים אותי, כל פעם מחדש, לראות

שזה לא משנה מה הסיפור שאנחנו מחזיקים לגבי הדברים בחיינו, תמיד הם קשורים למערכת היחסים שלנו עם עצמנו, ולא לאחרים...

ההבנה של זה, מלבד זה שהיא משנה חיים, היא סוג של פלא... פלא, שיש בידינו ליצור, ברגע שאנחנו מבינים איך הגענו למקום בו

אנחנו נמצאים, וזה מדהים...

אז היתה לי יום הולדת מוזרה, בלי חגיגה... אבל עם המון תובנות ושמחה פנימית על האנשים בחיי, על ההזדמנויות שראיתי והיסכמתי

לקבל אותן בברכה, על השיעורים, על הגמישות שנדרשה ממני (וכנראה מכל אחד מאיתנו), כאשר 2020 עשתה פניית פרסה והביאה

לתפנית בעלילה שמעולם לא חווינו כמוה. 

שלושה דברים שאני עובדת עליהם כל השנים, אך מתמקדת בהם מאד ב -50 ימים הקרובים (אני ושבט הג'ונגל מתרגלים יצירת

מציאות של משהו גדול עבור כל אחד מאיתנו, וכחלק מהתהליך הזה, החלטתי להתמקד בשלושת הדברים) והם: אמונה, וודאות,

וביטחון... הניסיון שלי בחיים לימד אותי, שבמקום ששלושת אלה נמצאים, הכל אפשרי.... (מי שקרא את הספר שלי "ניסים קורים אפילו

לך!", יודע על חלק מהחוויות האלה, של יצירת מציאות. 

הרבה שיעורים הביאה שנת 2020, ואחד מהם הוא, כמו בשיר של הגששים, ש"יש לי יום יום חג - הללויה", זה רק עניין של החלטה,

ולא באמת צריך סיבה לחגוג, (אגב, כמי שמשתמשת בהוקרת תודה כחלק מהתרגול היומי, יש לנו גם ככה המון סיבות לחגוג בכל יום,

גם כזה שנראה לכאורה, שגרתי ורגיל). אז לא חגגתי יום הולדת השנה, אבל חגגתי את עצמי בגרסה שאני רוצה לראות אותי השנה...

ראיתי את מי אני רוצה להיות, מה אני רוצה לחוות, לאיזה הישגים אני רוצה להגיע, מה אני רוצה להשאיר אחרי, איך אני רוצה להשפיע

ולעזור לאנשים, ומי האנשים שאני רוצה להיות מוקפת בהם... ולדייק לעצמנו את הדברים, זו מתנה נפלאה בפני עצמה...

לפני מס' שבועות, חברה שלי, שהיא מודל לאשה שחיה את החיים, במלוא מובן המילה, שחיה אורח חיים בריא פיזית, רגשית,

ומנטלית, ש"חיה" התפתחות אישית, שהשפיעה על המון אנשים סביבה בעצם הדוגמא האישית שהיתה, הלכה לעולמה באופן מפתיע,

במיתת נשיקה. 

לפני כשבועיים, עשינו מפגש זום לזכרה, בה אנשים שיתפו מה היתה בשבילם, חוויות שחוו איתה וכד', ואחד הדברים היה משהו, שאני

אימצתי לחיי, ושאשמח להעביר הלאה בשמה של טליה מצפון ז"ל. 

טליה כתבה:

"שלום לך, כאן בורא עולם,

אני אדאג לכל דאגותייך היום. אנא הרפי.

איני זקוק לעזרתך.

שיהיה לך יום נפלא"..

המשפט המקסים הזה, שטליה כל כך דייקה, מאחד בתוכו את שלושת הדברים הכי חשובים בעיני ביצירת מציאות, כפי שציינתי:

אמונה, ביטחון, וודאות... וזה ה"כדור" שהייתי רוצה להעביר הלאה לכל אחד ואחת שקוראים את הפוסט הזה...

זה לא משנה כמה שנת 2020 מאתגרת, (וכן, אני יודעת שהיא מאתגרת עבור המון אנשים, פשוט כי פנו אלי ושיתפו אותי), תחושות

של אמונה, וודאות, וביטחון, לא רק ישפרו את מערכת היחסים של כל אחד מאיתנו, עם עצמנו, הן גם התחושות שאם נתאמן עליהם

ונאמץ אותן כדרך חיים, הכל יהפוך לאפשרי עבורנו... 

קל - זה כנראה לא... 

פשוט - זה בהחלט כן...

ויש לכל אחד ואחד כאן, אפשרות לעבוד על הדברים איתי....

נשתמע בקרוב, 

יעל
 





 
לעמוד הפוסט תאריך: 23/05/2020 18:18:00 תגובות:
תגובות

קורונה מורתי

14.03.20
 


קורונה מורתי
 
וואו... איזה שיעור עצום לאנושות, מביאה הקורונה, ומעבר לזה, הרבה שיעורים אישיים...

כבר שלושה שבועות פלוס שאני בבית.

זה התחיל עם כאב גרון מוזר, שלא נגמר. ניסיתי את כל תרופות הסבתא, שאני מכירה, אך כאב הגרון בשלו. 

בהמשך, הצטרף אליו גם שיעול.

התייעצתי עם רופאה, ובסופו של דבר עשיתי בדיקת קורונה.

קרוב לשבועיים לקח עד שאתמול הגיעה התוצאה - שלילית - ואני לא יכולה להגיד שזו היתה תקופה רגועה...

שאלתי את עצמי למה, למה חשוב לי כל כך לדעת, וכמה שיותר מהר, אם מדובר בקורונה, או לא. הרי מה שמשנה זה להרגיש טוב,

ולא הכותרת שנותנים לסיבה שאני לא מרגישה טוב.

הבנתי שמדובר בנושא של חוסר וודאות. קשה לי להיות בחוסר וודאות הזה.

אם אני יודעת שיש שם לתופעה, יותר קל לי לקבל אותה, אבל כשאין לה שם, והכאב נמשך על תקופה של מספר שבועות, הפחדים

מתחילים לצוץ, מה זה, איך זה כל כך הרבה זמן, מה זה בא להגיד לי, וכו'...

אנחנו כבר יודעים, שמה שאנחנו מתמקדים בו - גדל, אז החלטתי לשים את הפוקוס על למידה. על מה אני לומדת על עצמי, ובכלל,

ממשבר הקורונה שהגיע אלינו, והחלטתי לשתף אותך בכמה מהתובנות שלי. 

כמובן, אלה רק תובנות שלי, והדרך שלי להסתכל על דברים. זה לא אומר שזה נכון, או לא נכון, אך זה אומר, שיש לך כאן הזדמנות

לקחת את מה שמתאים לך, ולהשאיר את מה שלא, אולי למישהו אחר.

1. דברים בלתי צפויים קורים כל הזמן, בסדרי  גודל כאלה ואחרים, וכדי לעבור אותם יחסית בקלות, כדאי להיות מודעים לזה שהם

יבואו מתישהו, ולהיות מוכנים אליהם כמה שאפשר (ברמה הרגשית, ברמה הכלכלית, וברמה הפרקטית).

אגב, גם הקורונה, שבאה אלינו "פתאום", לא באמת הגיעה פתאום. המשבר התחיל בעולם מס' שבועות לפני שהוא הגיע אלינו. (ואגב,

כשאני אומרת להתארגן, זה לא לאגור אוכל וליצור חסר מטורף שגורם להעלאת מחירים, אלא להתארגן משפחתית, מה ההשלכות

המשפחתיות שיכולות להיות למשבר כזה, איך מתפעלים את המשפחה במידה ולא יהיו בתי ספר וכד'... כלכלית, מה יהיה אם מקום

העבודה ייסגר, כמה כסף יחסר לנו, במצב כזה, ומה האפשרויות שלנו לגייס אותו וכד'... איך נשמור על שגרה שפויה, איך נתארגן על

קניות, וכמה אנחנו צריכים באמת וכו')...

זה שהמשבר התחיל במדינות אחרות לפני שהוא הגיע לכאן, נתן אינדיקציה כלשהי, לגבי מה צפוי. 

2. להקשיב כמה שפחות לאמצעי התקשורת - כמה שאנחנו חושבים, יודעים, ומאמינים שאנחנו חסינים, ההפחדה התקשורתית

מחלחלת ומשפיעה על ההרגשה שלנו, ומכאן גם על המערכת החיסונית. והאמת, שאין סיבה לעשות לקורונה כאלה יחסי ציבור.

כששומרים על אמצעי הזהירות, לא נדבקים. 

3. סבלנות - תמיד אני אומרת שהזמן הוא אלוהי, ושאנחנו צריכים לעשות כמיטב יכולתנו, והדברים יקרו בזמן הנכון. הקורונה נתנה לי

מימד נוסף לגבי סבלנות, ממש להתמסר לחוסר וודאות, במקום להילחם בו. 

4. סתגלנות וגמישות - הקורונה אילצה אותנו להסתגל לדרך חיים חדשה, שבאה לידי ביטוי בכל מיני דרכים. אם פעם היה לי ברור

שבא לי לצאת, אז הייתי נכנסת לאוטו, קובעת עם חברים ועושה מה שבא לי, עכשיו זה לא ברור מאליו. אפילו פגישות עם חברים, לא

מתקיימות כרגע בכלל. פתאום צריך לתכנן מראש מה קונים וכמה, כי אי אפשר ללכת לסופר מתי שבא לי. כשנסעתי לעשות את בדיקת

הקורונה, נתקעתי עם האוטו. גררו לי אותו למוסך, אך פתאום כבר לא יכולתי לצאת ולאסוף אותו, והיה צריך למצוא תכנית אחרת, כדי

לא להשאיר אותו שם שבועות. קיבלנו מתנה שצריך להתייחס לכל תכנית כבסיס לשינויים, כבר אין מובן מאליו. (וכדאי להפנים את זה,

כדי לא להיות מופתעים בהמשך)...

5. הקורונה הביאה שיעור עצום בקבלה - קבלת המצב, קבלת עצמנו בתוך המצב, קבלת העובדה שאנחנו לא במיטבנו, שיש הרבה

לחץ וחוסר וודאות סביב כל נושא כמעט, קבלת הרגשות שאנחנו חווים, קבלת הריחוק, קבלת המגבלות, קבלת האנשים שסביבנו,

שנמצאים גם הם במצב לא רגיל וכו'...

6. כניעה - SURRENDER - כניעה לא במובן של להרים ידיים, אלא כהמשך של הקבלה, להתמסר לתחושות, לא להתנגד או לנסות

להילחם בדברים, כי זה בזבוז של אנרגיה יקרה.

7. משמעות - חיפוש אחר משמעות בכל מיני מקומות שהזנחנו... מערכות יחסים, העבודה שלנו, האנשים שבחיים שלנו, יצירות

שעשינו, או רצינו לעשות, החלומות שלנו, והדברים שאספנו לאורך החיים (אגב, זו גם הזדמנות מצוינת לפנות את מה שאין לו יותר

משמעות בחיינו). 

8. ויתור על היקשרויות - זה אחד הדברים שלי ממש קשה, כי אני אדם סנטימנטלי, ובכל זאת, יש דברים שההיקשרות שלנו אליהם

ממש מיותרת, עבר זמנה, והישארות במקום הזה, רק מעכבת אותנו. 

המשבר הכלכלי שנקלענו אליו עם הסגר, גורם לכך שכל כך הרבה דברים, שהיינו רגילים אליהם, ייעלמו מחיינו. החל מעסקים שיסגרו,

ממקומות עבודה, שאולי השקענו בהם את עצמנו שנים, וכבר לא יכולים להחזיק בנו, מותגים, מסעדות, וכד', שנקשרנו אליהם, ולא

שרדו... זה שיעור חזק וכואב, בכך שהכל הוא זמני, ומוביל לשיעור נוסף שהקורונה הביאה, שנקרא פרופורציות

מה שהיה חשוב מאד לפני חודש, כנראה כבר מרגיש הרבה פחות חשוב עכשיו, ובעוד חודש... מי יודע אם בכלל נזכור אותו...

9. סדרי עדיפויות - הרבה אנשים כאן חיים במינוס, מתוך אמונה שהדברים מתישהו יסתדרו. אני מאמינה שהקורונה וכל המתלווה

אליה, יכניסו אותנו למצב של לחיות לפי סדרי עדיפויות. (אגב, מינוס זה לא רק מצב חשבון הבנק. זה גם האנשים שאנחנו נמצאים

בסביבתם - האם הם גורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו, או לא, זה הפעולות שאנחנו עושים, והדברים שאנחנו מתמקדים בהם. נגמר

הזמן של לירות לכל הכיוונים. צריך לתעדף ולהתמקד). 

10. ריבוי מקורות הכנסה זה MUST, ולא רק NICE TO HAVE. 

מתחבר לסעיף הראשון, שאנחנו חייבים להתכונן לדבר הבלתי צפוי הבא, ומשכורת, זה לא מספיק בשביל להרגיש בטוחים, גם אם היא

ממש ממש גבוהה...

11. צניעות - זה השיעור שאני הכי אשמח אם נאמץ בכלל, כחברה.

ההבנה שאנחנו באמת רק בורג קטן במערכת. 

ההבנה שאין גורואים בעולם, ושיש לנו עוצמה, שעלינו לשמור עליה, ועם זאת, להבין שאנחנו רק חלק מהשלם, ולא נפרדים ממנו.

היכולת לקחת אחריות על החיים שלנו, בלי לנסות לנהל את החיים של האחרים, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מצוין מי הם,

ומה הם צריכים. לפעמים, אנשים רוצים רק שיקשיבו להם, ולא שיציפו אותם בעצות ופתרונות. 

להיות מספיק צנועים להבין ששום דבר לא ברור מאליו, שעל כל דבר שיש לנו, עלינו להודות, ושאם זכינו... עלינו לחלוק עם אחרים...

צניעות, להסתפק בהרבה פחות, ולא להיות כל כך בזבזנים, (גם אם זה אפשרי), ו"בטוחים" שהעולם שייך לנו... (מתוך בעלות במקום

מתוך שותפות ו"שכנות" טובה, עם כל מה שקיים כאן). 

צניעות להבין שאנחנו לא לבד, ושהיקום לא מוטל על כתפינו.

צניעות לעשות את הטוב ביותר, בלי לצפות מאחרים, בלי לשפוט אחרים, אלא מתוך הבנה שכולנו קשורים, ושהכל קשור, וכשאנחנו

עושים את הטוב ביותר, אנחנו משפיעים על העולם לטובה (וכמו שאמר מהטמה גאנדי: "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם".

12. לקחת פסק זמן בלי להרגיש אשמה - לנצל את הזמן לא רק לעשות, אלא פשוט להיות. לתת לעצמנו אפשרות להכיר את עצמנו

טוב יותר, לחשב מסלול מחדש, מי אנחנו, מה אנחנו רוצים, אוהבים, מה חשוב לנו, ומי אנחנו רוצים להיות...

13. לנצל את הזמן, לדברים שלא היה לי זמן לעשות, במקום לשבת ליד הטלפון רוב היום, או מול הטלויזיה. 

14.לחשוב מחוץ לקופסה - הזמן הזה מביא הרבה אתגרים, משפחתיים, כלכליים, חברתיים, וכד'... זה הזמן לחשוב מחוץ לקופסה

ולראות מה אפשר לעשות אחרת.

נתקלתי השבוע בפייסבוק במישהי שיצרה קלפי קורונה, כמשחק משפחתי להתמודדות עם המצב. 

יש הרבה דברים שאפשר לעשות, שהם גם פרודוקטיביים, וגם יגרמו לנו להרגיש טוב יותר, ולשמור על תחושת עשייה. 

15. לחפש דרכים חלופיות - כשחוקרים אנשים מצליחנים, מה גרם להם להצליח, הם בדרך כלל עשו משהו שונה משאר האנשים... זה

הזמן לפתח את ה"שרירים" של היצירתיות, ולחפש דרכים חלופיות... אחד הדברים שאני לקחתי על עצמי הוא להסתכל על כל מיני מיני

סדרות דוקו, שמביאות לחשיבה אחרת, או להסתכלות אחרת על דברים. שתיים שראיתי בינתיים וממש תרמו לי היו: עולמם הסודי של

בני הארבע, ומליון צפיות ביוטיוב. הסדרה הבאה שאראה זה על וורן באפט, המשקיע הכי גדול בעולם. 

(ובהקשר לזה, זה גם זמן מצוין ללמוד, לעשות קורסים, לחזור לקורסים שעשיתם, כדי להעשיר את הידע והמיומנויות. זה מה שאני

עושה, בימים אלה).

16. גם זה יעבור...

ברור לי שהקורונה הגיעה אלינו, אחרי שהיו הרבה נורות אדומות אחרות, קטנות יותר, שקיבלנו, וסירבנו לראות ולהשתנות... (זה יכול

להיות המון דברים, מה שעולה לי כרגע זה החור באוזון, השריפה באוסטרליה, הטרור, האלימות בחברה, וכו')...

כל אלה ועוד הרבה, מהווים נורות אדומות שקוראות לנו להסתכל פנימה, לעשות שינוי, להבין שכולנו באותה סירה, כולנו קשורים זה

לזה, אלימות זו לא הדרך, ניצול זו לא הדרך, ויש להן מחיר... 

קיבלנו עכשיו נורה אדומה שפונה לכלל האנושות, בכל העולם, ואם לא נשכיל עכשיו להבין, להסתכל על הדברים, ולהשתנות... אין איש

יודע מה תהיה קריאת ההתעוררות הבאה...

אני מקווה, שהקריאה הזו לא תתן לנו להתעלם ולהמשיך באותה דרך כאנושות, ואני זוכרת שהאנושות מורכבת מפרטים, ולכן זה הזמן

של כל אחד מאיתנו לקחת אחריות, ולהיות טוב יותר, לעצמו ולעולם. 

הקורונה, בסופו של דבר תעבור, אך אנחנו נישאר... וכדאי שהעולם שלנו אחרי הקורונה, יהיה טוב יותר...

שכולנו נחזיק בתמונת החזון שיש לנו, (כל אחד והחזון שלו), שניקח אחריות, ניצור, נגשים, נאהב את עצמנו, את האנשים סביבנו, ואת

העולם, ונזכה לחיים טובים ומלאים..

אמן!

חג שמח...




 


 
לעמוד הפוסט תאריך: 14/04/2020 11:14:00 תגובות:
תגובות

קורונה קורונה, ההיית או חלמתי חלום...?

17.03.2020
 

אוי קורונה קורונה, ההיית או חלמתי חלום...?
 
טוב, אתמול שמתי לב, שזה התחיל להשפיע גם עלי... וזה מבאס.

רמת האנרגיה שלי ירדה, וסוג של עצב ליווה אותי, בתחילת היום. 

הקורונה...

האמת, זה לא באמת הקורונה שמשפיעה כך, אלא כל הדרמה ויחסי הציבור שעושים לה. 

זה נכון, לא הייתי רוצה להידבק בנגיף, וגם לא הייתי רוצה שאף אחד ידבק בנגיף, אבל העובדות מראות שזה קורה, וכשהגשם יורד,

הוא יורד על כולם, לא מבדיל בין האנשים.

אז יש כאלה שיקחו מטריה ויגנו על עצמם מפני הירטבות, ויש כאלו שיעברו למקום מקורה, עד יעבור זעם, ויש את אלה שימשיכו

כרגיל... ותמיד יהיו כאלה, וכאלה, וכאלה...

קראתי המון דברים שאני מתחברת אליהם, שכתבו על הקורונה.... על השיעורים שהיא באה ללמד את האנושות (בכל זאת, מדובר

במגיפה עולמית), על תודעת הפחד שמכניסים אותנו אליה, ושגורמת לנגיף להתפשט (חוק יקום - מה שאנחנו שמים אליו את הפוקוס,

גדל), שמעתי דברים של מנהלת המחלקה למחלות זיהומיות בבית חולים העמק, שהרגיעה והכניסה את הדברים לפרופורציות, ואת מה

שכתב פרופ' ברוס ליפטון (אחד ממדעני התא והוגי הדעות המובילים והנחשבים בעולם), ועוד... ואני לא מבינה למה שומעים מעט מדי

את קולותיהם ה"שפויים", מבוססי המדע, והמרגיעים, והרבה מדי את קולות הלחץ והדרמה. 

ידוע, שמצב של לחץ מחליש את המערכת החיסונית, ובכל זאת, הן התקשורת והן ההנהגה, דואגים ליצור כמה שיותר לחץ סביבנו...

אני יודעת שבכל יום מתים בעולם אלפי אנשים מסרטן, מתאונות דרכים, מרעב, ועוד... אך אלה דברים שהפכו לחלק מהשגרה, ולא

מדברים עליהם. 

זה כואב.

זה כואב לראות משפחות קורסות תחת הנטל הקיומי, בלי לקבל משכורת. 

זה כואב לראות עסקים קורסים (אתמול חברה שלי ממש בכתה מהעובדה שהיא לא יודעת איך היא הולכת לשלם שכירות בחודש

הבא, והיא ממש לא היחידה בסירה הזאת). 

זה כואב לראות חברות משגשגות שמאבדות חצי, ואפילו יותר משוויין, תוך מספר שבועות. 

זה כואב לראות את הפחד וחוסר האונים, בעיניים של אנשים.

זה כואב לראות את אלה שמזלזלים, ועושים מה שבא להם, בלי להתחשב (כולל לא לשים יד על הפה כשמשתעלים), בלי להבין שכולנו

קשורים אחד לשני, (גם אם זה לא נראה ככה). 

זה כואב שהורים שעובדים, נקרעים בין העובדה שעדיין יש להם עבודה, והם רוצים ללכת אליה, לבין להשאיר בבית את הילדים. 

הקרונה נתנה לנו הזדמנות "לחשב מסלול מחדש", הן כבעלי עסקים, הן כשכירים (יש לי חבר שהוציאו אותו לחל"ת, והוא לקח את זה

כהזדמנות לעשות שינוי קריירה ולפנות לתחומים אחרים שהוא אוהב, ולא העיז לעזוב את המקום הבטוח), הן בבית ובמשפחה, והן

באופן אישי... אך כשנמצאים במצב של פחד ובהלה, קשה לנצל את ההזדמנות הזאת. 

חשוב לנקוט באמצעי זהירות, ולא להתקהל, אם זה אפשרי, אך חשוב גם להיכנס לפרופורציות ולהמשיך לחיות...

אני מאמינה שכמו כל דבר, גם בעניין הקורונה, לתודעה שלנו יש השפעה, וכדי שנוכל להשתמש בתודעה חיובית ולהשפיע, אנחנו

חייבים לשמור על המרכז הפנימי שלנו, להיות מחוברים לעצמנו, לחזק את המערכת החיסונית, להזין את עצמנו באוכל שיתמוך בגוף

שלנו, להמשיך לעשות פעילות גופנית (גם אם מכון הכושר סגור), לנשום, לחייך, לעשות מדיטציה, להאמין בטוב, לחייך, ולהימנע

מחיבור אובססיבי לחדשות, שמבחינתי, זו אינפוזיה של רעל.  

אני יודעת שככל שיותר אנשים יהיו בתודעה של בריאות, אחריות אישית, ביטחון, ואמונה, כך נוכל להגן על עצמנו, ועל אחרים,

מהתפשטות הקורונה. 

ככל שנקיים שגרה כמה שיותר נורמלית (במסגרת המגבלות שניתנו), כך ננצח מנטלית את הנגיף, והניצחון המנטלי, יביא לשינוי

במציאות הפיזית. 

החל מהיום, ובכל יום בשעה 15:00 ובשעה 19:00 בערב, (שמתי תזכורת בטלפון), אני עוצרת לחמש דקות של התמקדות, נשימה

עמוקה, וחזרה על משפטי הו'אופונופונו:

אני מצטערת

סליחה

אני אוהבת אותך

תודה


מטרת המשפטים האלה לנקות מאיתנו תכנותים שקיימים בתת המודע, אמונות, דפוסים, מחשבות, שיפוט, ובעיקר את הפחד והבהלה

ששוררים עכשיו בקירבנו. 

מי שרוצה להצטרף אלי, מוזמן לכתוב "אני" בהערות, או לא לכתוב ולהצטרף (זה פשוט משמח לראות עוד אנשים איתי ואת העוצמה

של הביחד). 

יחד ניקח אחריות אישית, ונעצים את האנרגיה של סליחה, הכרת תודה, ואהבה סביבנו. 

יחד נשמור על מרכז פנימי חזק, רגוע, ויציב. 

יחד, נאהב את עצמנו מספיק, כדי לחזק את עצמנו ולצאת מהדרמה שנוצרה מסביב...

רק כך נוכל להתמקד בבריאות, בעשייה, ובצמיחה מכל המצב, ולפוגג את הערפל שנוצר (לא סתם בחרתי בתמונה למעלה). 

ולסיום, אני רוצה לצטט את ברוס ליפטון:

"
דברים שכתב ברוס ה. ליפטון, Ph.D אודות נגיף הקורונה.


כמו תמיד, מזגו והפנימו רק את מה שהולם לכם..

אל תפחדו מנגיף הקורונה.

העולם אחוז כרגע בפחד מפני נגיף הקורונה המפחיד.

בואו נבהיר לראשונה עובדה אחת: אם אי פעם חליתם בהצטננות או שפעת בחייכם, רוב הסיכויים שזה היה תוצאה של זיהום מנגיף

הקורונה. כן, נגיפי קורונה גורמים להצטננות.

אולם, אנו מתוכנתים באמונה שנגיף ההצטננות המסוים הזה הוא 'קטלני'.

הפחד הזה ביטל הופעות, כנסים ואירועים ציבוריים גדולים בכל רחבי העולם.

הפחד הוביל להסגר וביטול נסיעות בינלאומיות. זה אפילו הוביל למחסור גדול בנייר טואלט באוסטרליה, שם בדאגה אזרחים רוקנו את

מדפי הסחורה הזו בציפייה שהם יהיו מוקפים בבתיהם עם הזיהום הזה.

ראשית, עד כמה קטלנית הגרסה הזו של הנגיף?

כן, דווח על מקרי מוות הקשורים לקורונה עם הנתונים הסטטיסטיים המצביעים על כך ש 2%~ מהאוכלוסייה הנגועה מתה. מספר זה

הוא כמעט 1% ממקרי המוות שמיוחסים לכל שפעת קונבנציונאלית שהעולם חווה.

מה שמטעה הוא הפחד שכל מי שנושא את הנגיף הזה עלול למות מההצטננות. וזה פשוט אינו נכון! בריאותם של כמעט כל הקורבנות

של נגיף הקורונה הזה כבר נפגעה לפני שהם נדבקו.

לאנשים בריאים החולים בסימפטומים של הצטננות ושפעת באמת אין ממה לחשוש, בעוד שאלו שכבר חולים פגיעים יותר לנגיף

ועלולים למות.

מתח אחראי על עד 90% מהמחלות, כולל מחלות לב, סרטן וסוכרת.

כאשר אדם נמצא במצבי לחץ, שחרור הורמוני הלחץ (למשל, קורטיזול) מכבה את מערכת החיסון כדי לחסוך באנרגיית הגוף מלברוח

מהלחץ הנתפש.. הורמוני לחץ יעילים כל כך לפגיעה במערכת החיסון, עד שרופאים מספקים הורמוני לחץ למועמדים לטיפול בהשתלות

איברים כדי למנוע ממערכת החיסון שלהם לדחות את השתל הזר.

המסקנה ברורה: הפחד מפני נגיף הקורונה קטלני יותר מהנגיף עצמו!

התקשורת (אולי בשילוב עם תעשיית התרופות) מסכנת את בריאות האנשים באמצעות 'כרטיס הפחד'! זוהי תוצאה של חשיבה שלילית

ול'אפקט הנוצבו' (בו טיפול דמה יכול להביא להחמרה בסימפטומים ולתגובות שליליות במידה והחולה מאמין שהתרופה אכן עשויה

לגרום לתופעות אלו, ת.ג.) שהוא ההיפך הגמור מאפקט הפלצבו המתבטא באמצעות חשיבה חיובית! (טיפול דמה המביא לשיפור

בסימפטומים למרות שהחולה לא קיבל כל טיפול תרופתי אמיתי, ת.ג.)

אם תעשו מאמצים להישאר בריאים, עם תזונה טובה, פעילות גופנית, נטילת ויטמינים ותוספי מזון, וחשוב מכך, הימנעות ממתח ופחד

מהנגיף, גם אם תידבקו בנגיף, סביר להניח שבסופו של דבר זה יהיה מלווה בהצטננות קלה ו / או חום קל.

אם אתם אנשים עם מערכת חיסון פגועה, זה יהיה תומך מאוד להקיף את עצמכם במשפחה וחברים אוהבים, טבע ומחשבות חיוביות,

וכמו כן גם כל תזונה וויטמינים אחרים שיתכן ואתם כבר נוטלים למען בריאותכם ורווחתכם.

המעקב אחרי האינטואיציה שלכם לגבי הדבר הטוב ביותר עבורכם, הוא המפתח!

העניין כאן הוא שאין זה משנה מי אתם ומה מצב בריאותכם, אתם רק תרוויחו מההתנקות מהפחד והתמיכה בעצמכם בכל דרך

שתרגיש לכם הטובה ביותר.

אנא זכרו את האמת של פיזיקת הקוונטים, המקובלת ובעת תוקף מכל המדעים על פני הפלנטה:

התודעה יוצרת את חוויות החיים שלכם! האם אתה מודאגים ממחלה ... או האם אתם דואגים לבריאות?

מאחל לכולכם בריאות, אושר והרמוניה.

באהבה ובאור,

ברוס"

אם בא לכם לשתף אותי, איפה הפוסט הזה פגש אתכם, עשו זאת בכיף.

ובינתיים, אהבו את עצמכם ואת העולם. 

נשתמע בקרוב,

יעל.


 

 


 
לעמוד הפוסט תאריך: 17/03/2020 09:47:00 תגובות:
תגובות

השתקפויות...

19.01.2020
 

התיישבתי לכתוב והמון מחשבות צצו לי בראש. תמיד יש לי רעיונות בראש, אך כשאני מתחילה... אני אף פעם לא יודעת לאן זה יוביל.

כשאני מתחילה פוסט חדש, אני תמיד נדרשת לתת שם לדף, והדבר הראשון שהיה לי זה השתקפויות. כשחיפשתי תמונה שתסמל את

רעיון ההשתקפויות, בין כל התמונות, תשומת ליבי נמשכה דווקא לתמונה הזו, שלוקחת אותי קצת למקום אחר... נכון, רואים בה

בוודאות את ההשתקפות, אך היא גם מכילה בתוכה (לפחות מבחינתי), שני דברים משמעותיים נוספים... הראשון, סוג של התכנסות.

ברגעים אלה, מזג האוויר סוער בחוץ, ובכלל, תקופת החורף, זו תקופה שבה אנשים יותר אוהבים להתכנס בעצמם, ובבית, ככל

האפשר - מקום המסמל נוחות, וביטחון. הדבר השני שהתמונה שיקפה לי, ואולי הוא קשור לראשון, זה סוג של הסתתרות... מצד אחד,

לברבור יש נוכחות, והוא משדר משהו מאד אצילי, מצד שני, הוא מזכיר לי את הילדים הקטנים, שמסתירים את הפנים שלהם, וחושבים

שלא רואים אותם, (עד שהם עושים לנו "קוקו"). הוא נוכח בתמונה, אך הוא בו זמנית מנסה להסתתר.


מי שמכיר אותי, יודע שאני מאמנת, ואני מלווה אנשים להגשים את עצמם, את החלומות שלהם, ובכלל... לשפר את החיים, וליצור את

החיים שהם היו רוצים לחיות. אלה הדברים שאני עושה על פני השטח, ביומיום שלי, ובלי צניעות יודעת להגיד שאני עושה אותם טוב.

מה שאנשים פחות רואים, שכשאני עובדת עם אנשים על מחסומים, או חלומות שהם לא גנריים, אני מחפשת קודם כל איך זה משתקף

בחיי. 

דוגמא: יש שלושה אנשים בחיי שעובדים על איזה פרויקט חדש בקריירה שלהם. שלושתם השקיעו המון בפרויקט הזה, הן בלימודים,

הן בתכנון, הן בעבודה אינטנסיבית, והן ב"התגברות" על השדים שצצו, בדמות האגו, או אנשים בסביבה שלהם שדואגים להם ופחדו

שהם לא יצליחו, או יתאכזבו, ו... רגע לפני הנס, הרימו ידיים.

אני יודעת שהם לא הרימו ידיים לתמיד, אלא לזמן מה... אך כשאנחנו עוצרים לזמן מה, אנחנו עוצרים את המומנטום של העשייה

שהיינו בו, האנרגיה מתפזרת, וכשאנחנו חוזרים לעשייה, נקודת הפתיחה שלנו היא לא זו שהיתה. אנחנו כמעט צריכים להתחיל מחדש

כדי להיכנס שוב למוד של עשייה, יצירת מומנטום, ושימוש באנרגיה החדשה שתיווצר סביב העשייה שלנו. 

מכיוון שאני יודעת שהכל מסביבנו מבטא השתקפויות, ברגע שנתקלתי בזה עם שלושה אנשים שונים, באותה תקופה, זה ברור שזה

משקף משהו בתוכי... והתפקיד שלי הוא לגלות מה הדבר... ברגע שאצלי הדבר ייפתר, אין ספק שגם הם יחוו שינוי. 

היום, במקרה, נפגשתי עם אחת משלושת האנשים האלה.

דיברנו על המחסום שיש לה, ואמרתי לה, "את יודעת, הבוקר הגעתי למסקנה שזה המחסום שיש לי. אני עובדת על לשחרר את זה. אין

לי ספק שזה ייצור שינוי עבור שתינו". 

זה לא אומר שאני לוקחת כאן משלושת האנשים את האחריות לפתור את הבעיות שלהם, ו/או לנהל את החיים שלהם, כדי שיגיעו

לתוצאות שהם רוצים, ממש לא! אך זה אומר, שאני מבינה כמו ששרה חוה אלברשטיין "כולנו רקמה אנושית אחת חיה"...  וכשאנחנו

מבינים את זה שהכל קשור, ושכולנו קשורים, אז ברור שכל מה שאנחנו עושים, אומרים, חושבים, מאמינים... משפיע הרבה מעבר

אלינו, גם על אחרים. וזה קורה גם אם לא אמרנו להם את הדברים, ולא חלקנו את המחשבות שלנו... זה הכוח של האנרגיה, שהיא

עוברת גם אם אנחנו לא "מדבררים" אותה. 

האחרים, כפי שאמרנו, הם רק השתקפויות שלנו, ועל זה מגיעה להם תודה, מכיוון שהם עוזרים לנו לראות בעצמנו, דברים שנסתרים

מאיתנו. הייתי מתארת את זה שהאנשים סביבנו הם כמו מבוך של מראות עבורנו. כל אדם שאנחנו נתקלים בו, הוא מראה, וכאשר

אנחנו הולכים במבוך ומחפשים את הדרך החוצה, אנחנו מקבלים הזדמנות לראות את עצמנו מכל מיני זויות (דרך כל מיני אנשים),

ומכאן ללמוד על מה יש לנו עוד לעבוד, ו/או מה המקור של מה שלא עובד בחיינו.

הבוקר, מישהו בקבוצת "חוקי הג'ונגל" שלנו כתב על חלום שהוא רוצה להגשים, לפגוש לארוחת צהריים שחקן אמריקאי מאד מפורסם,

וביקש עזרה ברעיונות, להתקדם לעבר הגשמת החלום שלו. באחת התגובות, מישהו אחר כתב שגם לו יש חלום, לפגוש מישהו, אך

הוא לא ציין את מי. זה בדיוק הקטע של ההסתתרות (חוזרת לתמונת הברבור בראש הדף). 

מצד אחד יש לו חלום שהוא רוצה להגשים, מצד שני, הוא שומר על החלום בסוד... איזו השתקפות הוא אמור לקבל מהיקום?

אני זוכרת שכשאני לא הצלחתי להגיע לאיאלנה ורונדה מהתכנית "מתחילות מחדש", וזה אחרי מאמצים רבים גם כשתבתי להם, וגם

התקשרתי... יצרתי לוח חזון לכל אחת מהן... בסופו של דבר, לא רק שהגעתי לשתיהן, אלא גם נסעתי לאיאנלה לשנתיים.

כשלא הצלחתי ליצור קשר איתן, במשך כמה חודשים, לא ויתרתי על זה שזה יקרה, ויתרתי על הדרך בה פעלתי קודם, ואני ממש

זוכרת שהכרזתי לעצמי, "אם אין לי פרטנריות שיענו לי, אני אפעל בעצמי. אעשה לוח חזון", וכך היה.

אז האמת, שלוח חזון, הוא לא לגמרי לפעול בעצמי, אלא כמו שאני קוראת לזה, זה לפעול בשיתוף פעולה עם הרוח, אבל העניין הוא

שוב... השתקפויות... ברגע שבתודעה שלי הקשר הזה נוצר, פחות היה חשוב האיך והמתי שזה יקרה.... 

לסיכום:

אחד הדברים שאני אימצתי לחיי, וממליצה מאד לתרגל את זה, זה להוציא מהמשוואה אנשים אחרים. מה זה אומר? זה שבכל פעם

שעולה בי מחשבה שמתחילה במילים הוא, או היא, אני הופכת אותה לאני...  כי אמנם זה נכון שיש עולם שלם סביבנו... אבל לא פחות

נכון, שיש עולם מוקטן, שזהה לעולם השלם הזה, והוא נמצא בתודעה שלנו. ומכיוון שאנחנו לא יכולים לשנות את העולם הגדול, אלא

רק את עצמנו, אנחנו חייבים להבין את הכוח והעוצמה שיש לנו לשנות את העולם המוקטן שבתוכנו, ודרכו גם לשנות את העולם...

השתקפויות - כמה שאני אדבר ואכתוב על הנושא, זה אף פעם לא ייגמר... זה מדהים אותי בכל פעם מחדש לראות, הן בחיים שלי, והן

בחיים של המתאמנים שלי, כמה ניסים קורים כשמבינים שהמפתח נמצא אצלינו. 

לא סתם אמר מהטמה גנדי "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם". ברגע שאנחנו משתנים, העולם משתנה, וכדי שהעולם ישתנה,

לא צריך מלחמות, מהפכות, הפגנות וכד'.... אלא רק צריך להוות דוגמא אישית. 

כמו תמיד, מזמינה אתכם להגיב, לחלוק, ולשתף...

נשתמע בקרוב...

יעל.
לעמוד הפוסט תאריך: 19/01/2020 12:46:00 תגובות:
תגובות

חגיגה של תובנות...

18.11.19
 


המסע שלי לגיאורגיה, וסדנת "חוקי הג'ונגל"  - תובנות...
 

לאחרונה נתתי לעצמי מתנה, שתי חוויות משמעותיות.

הראשונה, היתה המסע שלי לגיאורגיה - נסיעה לבד למדינה זרה, שלא כל כך דוברת אנגלית, כדי לפגוש מנטור עסקי שרציתי. 

האמת, שהמסע לגיאורגיה, התחיל עוד הרבה לפני המסע עצמו, בהזדמנות שצצה עבורי, ואני לקחתי בשתי ידיים. 

(אם לא קראת את הפוסטים הקשורים לנושא, הם מחכים לך כאן: יומן מסע חלק ראשון - הזדמנויות, יומן מסע חלק שני - ההכנות,

יומן מסע חלק שלישי - חופש
, ויומן מסע חלק רביעי - התובנות).


במסע לגיאורגיה לא היו לי ציפיות. נסעתי להכיר את המנטור הזה, באופן אישי, ולעבור איזשהו מפגש אצלו, ורציתי לנסוע לבד

לגיאורגיה, לצאת מאזור הנוחות (כשמתרגלים את זה, זה הופך להיות כיף אמיתי)... ולהתנתק.

המסע הזה היה הצלחה מסחררת מבחינתי. הוא הביא אותי לתובנות, שלא הייתי מגיעה אליהן אחרת ומילא אותי באנרגיה חדשה

לעשייה.

לפני חדשיים בערך, במפגש מועדון האינסיידרס' של רוברט שמין, נרשמתי לסדנת "חוקי הג'ונגל", של יוסי גינסברג שהתפרסם

בעקבות הסיפור המדהים של הישרדותו באמזונס  - "בחזרה מטואיצ'י".

מכיוון שהמסע שלי לגיאורגיה היה די ספונטני, ולא מתוכנן, ומכיוון שחזרתי לארץ בתחילת נובמבר, הרגשתי די "מלאה" לקראת הסדנה

של יוסי, אך בכל זאת, לא רציתי לוותר. 

ידעתי שמשתתפי הסדנה יזמים בנשמה באופן כללי, ורובם, ברמה כזו או אחרת, יזמי נדל"ן, וזו חברה שמבחינתי כיף להשתייך אליה,

אז למרות שהייתי "שבעה" באינפורמציה, עסוקה בתכנון ויישום של רעיונות חדשים שלמדתי, יצאתי לסדנה.

בסדנה הזו ציפיתי ללמוד את חוקי הג'ונגל, ולראות איך ליישם אותם בעסקים...

בפועל, על חוקי הג'ונגל למדתי בשעה האחרונה של היומיים האלה, וכשיצאתי משם, אפילו לא הייתי סגורה על מה קיבלתי... אך מה

שקרה אחרי, זה שנתתי לעצמי זמן שקט, בו כתבתי מייל לקהילה, שמרכז את התובנות שעלו לי בראש באותו רגע (אם קראת את

האימייל, עשר התובנות הראשונות וודאי יהיו מוכרות לך). הופתעתי לגלות עשר תובנות...

אחרי שכתבתי את המייל, לקחתי את הפנקס האדום הקטן שלי ופשוט המשכתי לכתוב.... נכון לרגע זה, הגעתי לעוד 27 תובנות, ומי

יודע לאן נגיע בהמשך...

(אגב, זה לא קשור כבר לסדנה, אלא למערכת היחסים שלי עם עצמי. יכולתי להתבאס מזה שלנושא חוקי הג'ונגל הוקדש זמן ברגע

האחרון, או שיכולתי להתבונן מה כן קרה לי, וכשבחרתי באופציה הזו, השלם היה גדול מסך חלקיו, ונהניתי מכל העולמות).

אני יודעת, שכנראה לא אחדש כאן כלום.... זו גם לא המטרה שלשמה אני כותבת...

אני כתבתי את התובנות האלה לעצמי, לזכור, להתאמן עליהן, ליישם, ולשפר את חיי... ובכל זאת, החלטתי גם לרכז אותן בבלוג שלי,

לטובת אותם אנשים שאוהבים לחקור, להעמיק, וליישם... (זה גם קשור לאחת התובנות שכתבתי. כאשר אנחנו חושבים שאנחנו כבר

יודעים, זה כאילו הכוס שלנו מלאה, אין לנו מקום להכניס אליה יותר כלום. כאשר אנחנו מרוקנים קצת את הכוס, משאירים את הידע

בבית, ומוכנים לנשום את המידע לתוכנו, כאילו זו הפעם הראשונה שאנחנו שומעים אותו, יש לנו אפשרות לגלות דברים חדשים,

להפנים, לצמוח, וליישם).

אני מניחה שהתובנות שקיבלתי היו קשורות לשני התהליכים שעברתי לאחרונה (ועדיין ממשיכה לעבור עם עצמי), הן למסע לגיאורגיה,

(שמתכננת במאי סיבוב נוסף), והן לסדנה, לחוויה שלי, לדרך קליטה שלי ולפרשנות שאני נותנת לדברים. עם זאת, אני מאמינה שהם

יוכלו "להפיל אסימונים" לעוד אנשים, שיהיו פתוחים לקבל. 

זה המון דברים שעלו לי בראש ויצרו פוסט ארוך, ולכן אולי כדאי לחזור לפוסט הזה כמה פעמים, ולקרוא אותו ב"תשלומים".

בכל אופן, זו המתנה שלי אליך ברגע זה. יש לך אפשרות להתעלם, ו/או לזרוק אותה, יש לך אפשרות לחבק אותה בשתי ידיים, להעמיק

ולחקור במה שכתבתי ו"להלביש" את זה על חייך, יש לך אפשרות לקחת חלק... הבחירה בידך!

נכתב באהבה 


1. להתייחס לכל מידע כאילו הגיע אליך בפעם הראשונה... כשאני שומעת משהו שאני כבר מכירה, ואני אומרת לעצמי "אוי, כבר

שמעתי את זה, מה הוא מחדש"... אני בעצם נמצאת במצב של "אטימות". מצב שסוגר אותי מלהקשיב למה שנאמר בין המילים,

למילים עצמן - שלפעמים מגיעות בפורמט קצת אחר, ויכולות להאיר נקודות אחרות, למרות שמדובר באותו מסר, והכי גרוע במצב הזה,

זה שאני לא מאפשרת לעצמי להתחבר לרגש, להיות נוכחת, ולעבד את הדברים. במצב הזה, רק האגו עובד, ומתחיל עם שיפוט

וביקורת, שלא מאפשרים למידה והתפתחות.


2. מי שלא גמיש ורך, בסוף נשבר. החיים הם תנועה ושינוי מתמשכים. אם נתנגד לשינוי ולא נאפשר לעצמנו להתגמש, ולהתרכך הן

לעצמנו, והן לסביבה שלנו, בסוף נישבר.


3. אנשים שמוציאים קוצים, עושים זאת לא בגלל שהם לא רגישים, אלא סביר להניח להיפך הם מאד רגישים, ולא יכולים/מפחדים

להסביר שכואב להם.


4. 
המוכנות לצאת מאזור הנוחות, זו המתנה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו והיא פותחת אותנו לחוויות, רגשות, ומצבים

חדשים, שלא נוכל לחוות אחרת... (ואז גם אזור הנוחות שלנו מתרחב וגדל כל הזמן - מה שגורם לנו להרגיש נוח, להאמין בעצמנו,

ולפתח ביטחון עצמי).


5. התפתחות אישית מתחילה במוכנות להשקיע כסף בעצמנו, מתוך הבנה שזו ההשקעה הכי טובה שאנחנו יכולים לעשות, ומתוך

אמונה, שהכסף יחזור אלינו עשרות מונים, כאשר נהיה יותר טובים יותר לעצמנו, וכעצמנו.


6. כסף הוא עניין של תודעה, הערכה עצמית, וחשיבה יצירתית (ולא של עבודה יותר קשה).

7. חוויה - היא זו שעושה את ההבדל בין מוצר טוב למעולה.

8. התודעה שלנו מושפעת במידה רבה מהאנשים שסביבנו, ויש לנו אחריות עצומה להקיף את עצמנו באנשים מדהימים, שחיים כמונו,

או שחיים את החיים שאנחנו רוצים לחיות.


9. 
כל אדם הוא עולם ומלואו, וככל שנאפשר לעצמנו לדבר עם יותר אנשים, מעבר לכך שנלמד יותר על עצמנו, גם נפתח את עצמנו

לקבל השראה, לשתף פעולה, ולהכיר עולמות חדשים.


10. בהמשך לתובנה הקודמת... לא לשפוט אחרים, ובטח שלא על פי דעות קדומות. 


פגשתי בסדנה בחור חרדי. אין לי מושג איך התחלנו לדבר... אך זו היתה אחת מהשיחות הכי מעוררות השראה שחוויתי. בקרוב הוא 

מסיים את הקורס של רוברט שמין (הוא בקהילה המדהימה שלנו). הוא עדיין לא עשה עסקה בארה"ב, אך הוא עשה אחת בארץ, באזור

שהולך לתהליך של פינוי בינוי (כבר עסקה מעולה). אך הוא לקח את מה שלמד רחוק יותר, ויצירתי יותר.... הוא הציע לבנות שלו, בנות

13 ו - 15, ללכת ללמוד אפיה באופן מקצועי, ופתח להן עסק. היום, קרוב לשנה אחרי, הן בעלות עסק רווחי ומצליח, פיתחו הערכה

עצמית גבוהה,יודעות מה זה כסף והשקעות, למדו לקבל החלטות, ונהנות מעצמאות מנטלית, רגשית, ואפילו פיזית ברמה מסוימת...

11. פתיחות היא מתנה שרק אנחנו יכולים לתת לעצמנו.

12. הלחם משמין יותר מן החמאה. אני מניחה שיהיו תגובות רבות למשפט הזה, אז אומרת מראש, אני לא נכנסת לשום ויכוח בנושא. 

מצרפת לכם כאן קישור לכתבה שמצאתי ומודה, שלא קראתי את כולה, אך הכותרת הספיקה בשביל המסר הזה. (אמרו לכם ששומן זה

משמין? הטעו אתכם
). והסיבה שכתבתי כאן את זה היא להזכיר לנו, שתבניות חשיבה, הן רק תבניות חשיבה, הן לא בהכרח האמת...

רוב האנשים יגידו שהחמאה משמינה מהלחם, אך זה שהרוב חושבים כך, לא אומר שזה נכון... חשוב לבחון לעיתים את תבניות

החשיבה שלנו ולאוורר את מה שדורש מחשבה חדשה... 

13. כאב לא בהכרח שווה לסבל. סבל הוא תוצאה של התנגדות לכאב. אפשר לכאוב גם בלי לסבול.

14. להשקיע בחשיבה יצירתית זה MUST.

15. להקשיב, להתבונן, לאפשר לעצמי לחוות כל דבר, כאילו זאת הפעם הראשונה. אלה הדברים שיעזרו לנו להתפעל, להתפעם

מדברים, ולהתחבר לילד שקיים בכל אחד מאיתנו. 

16. לחיות מתוך בחירה בכאן ועכשיו. זה לא אומר שהמחשבות לא ייקחו אותנו לעבר או לעתיד, אך זה אומר, שבכל פעם שאני שמה

לב לזה (מודעות), אני יכולה לחזור לבחור בכאן ועכשיו. וכמו כל דבר... זה עניין של אימון.

17. כשמשהו נכון, הדרך תמיד תימצא...

18. להעריך את הרגע. הדרך לעשות את זה, היא לאפשר לעצמנו להיות נוכחים ברגע עצמו. 

19. גישה היא הכל. היא עושה את ההבדל בין "חורבן" ל"תקומה", חיובי או שלילי, שמח או מעציב.

20. לתרגל כל יום נשימה מודעת. נשימה זה החיים. היא מתחילה ברגע שאנחנו נולדים, ומפסיקה את החיים, ברגע שהיא נפסקת.

רבים מאיתנו התרגלנו לנשום ברמה מאד שטחית, וזה פוגע בנו ברמה הפיזית, רגשית, מנטלית ורוחנית. פשוט לנשום עמוק מהאף,

ולשחרר לאט מהפה, כמה פעמים ביום.

21. לתרגל כל יום מדיטציה (גם לכמה דקות בודדות יש אפקט מתמשך).

22. להקפיד לצחוק כל יום, ולהקיף את עצמנו באנשים שצוחקים/מצחיקים. להכניס יותר קומדיות לחיים. 

23. להתחבר מחדש למטרות שלנו, שוב, ושוב, ושוב... עד שהן תהיינה חלק אינטגרלי ממי שאנחנו, ברמת המחשבה, רגש, אמונה,

ועשייה. 

24. להכין תכנית לקניית נכס מניב - קונספט שכתבתי עליו לא מעט, ליצירת עתיד כלכלי בטוח עד ליציאה לחופש כלכלי. מיותר להגיד

שאם נבנה על הפנסיות שהמדינה נותנת, לא נגיע רחוק...

25. לחשוב חוויה בכל דבר שאני עושה. חוויה = רגש חזק + זיכרון

26. כשאני נמצאת בפגישה, סדנה, הרצאה כלשהי, תמיד לחשוב מה קיבלתי שם, לא להתייחס לדברים כמובן מאליו. היקום הוא

מדויק. אם הייתי במקום מסוים, היתה שם מתנה בשבילי. אתמול הייתי בהרצאה מסוימת. ממש התבאסתי שנסעתי לשם. האולם היה

מפוצץ עד אפס מקום, הייתי יותר משעתיים בדרכים (הלוך וחזור), כדי להגיע להרצאה של שעה, שחלק ממנה היה מעמד מכירה של

מה שהחברה של המרצה מציעה, ובנוסף לזה, קפאתי מקור (למרות שהייתי לבושה היטב). 

מה בכל זאת קיבלתי בהרצאה:

פגשתי מישהי שלא ראיתי המון זמן. התוכן, אמנם היה "טעימה" של הדברים, אך הוא היה מעניין, למדתי לעשות אבחנה בין יועץ

שיווקי, יועץ עסקי, יועץ מכירות, יועץ אסטרטגי וכו'... דבר שלא שמעתי אף יועץ עסקי שמדבר על כך, ולקחתי משהו ליישם בעסק שלי. 

27. לכל אחד מאיתנו יש מתנות מדהימות שבאנו איתן לעולם, אך זה לא מספיק. עלינו להמשיך להתאמן, לטפח, ו"להשחיז" את

הכישורים והיכולות שבאנו איתן, על מנת לחלוק את המשמעות שלהן עם העולם. 

28. כל שקל שהשקעתי אי פעם בליווי, קורסים וסדנאות היה שווה זהב. גם אם התהליך כשלעצמו, לא היה כל כך מוצלח. מכיוון שהחוץ

הוא תמיד מראה של הפנים, ועצם ההבנה העמוקה של העיקרון הזה היא PRICELESS.

29. לפעמים המתנות שנקבל לאורך המסע שלנו, ארוזות לגמרי אחרת ממה שציפינו, ונראות אולי אפילו חסרות משמעות. אך זו לא

האמת... הכל מדויק, ולכל מתנה יש משמעות. זה מה שנקרא BLESSING IN DISGUISE, או בעברית ברכה בתחפושת (במסווה).

30. קבלה היא הזדמנות לתת לאחר לחוות את מתנת הנתינה.

31. מה שעובד טוב, צריך לשכפל. כדי שאפשר יהיה לעשות את זה, צריך להבין בדיוק, מה עבד טוב.

32. הרבה פעמים אני נתקלת בקולגות שעובדות רק עם נשים. אני דווקא ממש אוהבת לעבוד גם עם גברים. זה תדר אחר, חשיבה

אחרת, וזה כיף גדול עבורי. בסדנה בה השתתפתי, למרבה הפלא היו יותר גברים מנשים, וזה היה מדהים... העולם משתנה ואנחנו

בתקופה מדהימה של שינוי והתפתחות אישית ניכרת. 

33. כל התנגדות שיש לנו, מפעילה לחץ דומה ממול. זה אומר שככל שניפתח לדברים, ונאפשר, נוריד לחץ מעצמנו. זה מאד מתחבר

לתובנה לגבי הנוקשות מול הגמישות. גם התנגדות היא נוקשות שיכולה לגרום בסופו של דבר לשבירה. 

האמת, שהשמטתי כאן כמה תובנות, כי או שהן חזרו על עצמן קצת בוריאציה אחרת, או שהן היו קשורות באופן ספציפי לגבי, אך מעבר

לזה, הרוב המוחלט נמצא כאן, בתקווה שיתנו לכל אחד מכם, לפחות את מה שהן נתנו לי.

שיהיה לנו יום נהדר...

יעל


 

לעמוד הפוסט תאריך: 18/11/2019 08:39:00 תגובות:
תגובות

יומן מסע - חלק שלישי - חופש

31.10.19
 


יומן מסע - חלק שלישי - חופש

הגעתי לגיאורגיה ביום שלישי לפני הצהריים.

תהליך הבידוק, הטיסה, וקבלת המזוודות הלכו חלק ומהר, והתחושה היתה מעולה.

גם מזג האוויר האיר פנים, ולמרות שהגעתי לאירופה, אפשר היה להסתובב עם חולצה קצרה.

בשדה התעופה בטביליסי חיכה לי נהג שהגיע כדי לקחת אותי למלון. הוא היה מאד נחמד - ג'ורג',  אבל איך שיצאנו מהטרמינל לכיוון

הרכב, היה לי הלם תרבות ראשון... קבוצה של איזה ארבע ילדות, ממש "קפצו" עלי, וביקשו כסף. זה מיד לחץ לי על כפתור

ההתגוננות, ומאד נרתעתי מהן... לקח לי כמה דקות עד שהבנתי למה. 

נזכרתי איך לפני 14 שנה, פעמיים ניסו לכייס אותי (והיו מילימטר מלהצליח) בסופיה. בפעם הראשונה שזה קרה, הייתי עם תיק גב, ולא

שמתי לב שיד של הילדה נמצאת בתוך התיק שלי. למזלי, מישהי שהלכה מאחורי, ראתה את זה, תפסה את היד של הילדה, והוציאה

אותה מהתיק. הפעם השניה קרתה כמה שבועות מאוחר יותר, שוב בסופיה, כשאשה הכניסה את היד שלה לתוך הפאוץ' שלי, וניסתה

להוציא את הארנק, כשנסענו בטראם הצפוף. 

* נקודה למחשבה - כמה פעמים אנחנו משכפלים את ניסיון העבר במוחנו, ומאפשרים לעצמנו, לא בכוונה, למשוך עוד מאותו הדבר...

ובכלל, כמה פעמים אנחנו מגבילים את עצמנו בגלל ניסיון כושל שחווינו. 


הגעתי למלון, קיבלתי את החדר, ומיד יצאתי לעשות היכרות עם העיר. 

בהמלצה של חברה, לא החלפתי כסף בארץ, אלא חיפשתי כספומט, למשוך כאן כסף (מסתבר שבמקרה של גיאורגיה, זה יוצא יותר

זול, מאשר שער ההמרה בארץ), ולכן, דבר ראשון חיפשתי בנק.

הסתובבתי בעיר ושמתי לב שאני מאד דרוכה, וכל הזמן מסתכלת אחורה, לראות שלא הולכים אחרי... הבנתי שככה אני לא יכולה

להמשיך. 

איש אחד עצר אותי ברחוב, וניסה למשוך אותי למסעדה בה הוא עבד... (הוא לא ידע שאין לי כסף עדיין), סירבתי בנימוס. 

הבנתי שהדריכות הזו, בה אני נמצאת, לא מיטיבה איתי, והיא בטח לא מצב של חופש... ואני הרי בקטע של הרחבת הגבולות, אז

קראתי את עצמי לסדר, והזכרתי לעצמי שחופש מתחיל מבפנים... וברגע זה מתחיל החופש שלי... לא מסתכלת יותר אחורה, לא

הולכת דרוכה.... פשוט נמצאת... מרגישה מוגנת...

כשג'ורג' לקח אותי משדה התעופה, הוא סיפר לי שעד לפני עשר שנים, לא היה כאן בכלל חשמל, והיה המון פשע ברחובות. לפני עשר

שנים, ראש הממשלה הקודם התחיל את השינוי... זה התחיל בחיבור לחשמל, והמשיך בהצבת הרבה שוטרים ברחובות. הוא סיפר לי

שהיום זה מרגיש הרבה יותר בטוח להסתובב... החלטתי להרגיש בטוחה, ואחרי שמצאתי בנק, בחרתי ללכת לאכול. 

נכנסתי לשתי מסעדות. בראשונה, ניסיתי לתקשר עם המלצרית, אחרי שבחנתי את התמונות בתפריט, אך היא לא הבינה שום דבר,

ולא יכלה לעזור לי. 

הלכתי למסעדה השניה... גם כאן זה לא הסתדר, ושוב חזרתי לראשונה, ולשמחתי, נמצא מלצר אחד שדובר אנגלית (זו היתה מסעדה

גדולה עם חמישה, ששה מלצרים).

זה היה הלם תרבות שני. גם העובדה שחלק נכבד מהאנשים/נותני שירותים לא דוברים אנגלית (אגב, גם רוב השילוט כתוב בגיאורגית,

דבר שמקשה מאד על ההתמצאות והבנת הסביבה). וגם החוויה במסעדה.

התכוונתי למנה מסוימת וקיבלתי מנה אחרת. שאלתי אם אפשר להחליף והמלצר שאל את המנהלת. היא מצידה כעסה על השאלה,

והוא חזר אלי בפנים נפולות, שכבר הכינו לי את המנה הזו, ואין מה לעשות.

אוקיי. אני בחופש... אני לא מתעצבנת, רוטנת, או מאשימה, אלא "משחקת" עם מה שיש...

בסופו של יום, נרגעתי מהלחץ, היכרתי קצת את העיר (למעשה, מדדתי 7 ק"מ שהלכתי ברגל), אכלתי ארוחה נחמדה, הוצאתי כסף,

קניתי בקבוק קולה, (בשקל וחצי, שזה הזוי),  ואכלתי לקינוח טרדלניק, שזה הקיורטוש הצ'כי עם גלידה. חזרתי בערב למלון עייפה

ומרוצה. 

ביום השני כבר הרגשתי לגמרי בבית. קמתי בבוקר, והחלטתי שכמו תיירת, אני לוקחת טיול תיירים באוטובוס קומותיים שעושה סיורי

היכרות עם העיר. עשיתי סיור אחד, ואז החלטתי לקחת עוד אחד, ולרדת באמצע הדרך, ולהסתובב ברגל. בדרך פגשתי תייר מאחת

מהמדינות הערביות. הוא חיכה לאוטובוס התיירים שאוסף את מי שירד בנקודות איסוף מסוימות. חיכיתי איתו כמה דקות, והאוטובוס

חלף על פנינו, בלי לעצור לנו. אמרתי לו שאני הולכת לנקודת האיסוף הבאה, שהיתה במקום בו אני ירדתי כשהגעתי לכאן, והוא ביקש

להצטרף אלי. העברנו עוד שעה ביחד, בשיתוף בחוויות. 

חזרתי למלון בלילה, עייפה ומרוצה, והתיישבתי להתכונן למפגש עם אלי - שלשמו באתי לגאורגיה. 

הגיע היום הגדול!!! הפגישה עם אלי. 

בלילה, החברים שלי מהארץ היו אמורים להגיע לגיאורגיה. 

בהתחלה הזמנתי חדר במלון שלהם. בסוף, ביטלתי והחלטתי להחליף מלון. הם נמצאים באזור מרוחק מהמרכז, (הם כבר היו כאן קרוב

לעשרים פעמים, ומכירים את טביליסי), אני רציתי להיות במרכז. זו פעם ראשונה שלי כאן, ורציתי שהכל יהיה נגיש ונוח. והאמת, יצא לי

יותר טוב ממה שחלמתי... אני כל כך במרכז מצד אחד, ומאידך ברחוב שקט מאד.

ידעתי שהם אמורים להתקשר אלי, להודיע לי מתי ואיך נוסעים לאלי, וסמכתי שזה יקרה, גם שהשעון הראה שכבר אחרי שמונה. 

בבוקר התעוררתי כבר בחמש. התארגנתי מוקדם והייתי מוכנה כבר בשבע וחצי. 

ידעתי שצריך להיות אצל אלי בסביבות עשר, כך שלא היה לחץ, אבל בכל זאת, בגלל שלא היה ידוע לי איך ומתי נוסעים, רציתי להיות

מוכנה בזמן. 

בשמונה בבוקר בדקתי בטלפון עם אורית כבר היתה בווטסאפ הבוקר. חשבתי להתקשר אליה, כי היא עדיין לא הודיעה לי כלום, אך

החלטתי שאני סומכת על מה שקבענו, ואני מחכה... אמונה, סבלנות וויתור על שליטה, אלה דברים שאני מתרגלת כל הזמן, וגם הפעם

עשיתי זאת... הרי זו המהות של חופש אמיתי, להיות מוכנה לשחרר...

אמרתי לעצמי שאחכה עד שמונה וחצי. בשמונה עשרים ושש דקות, היא יצרה קשר. 

סיכמנו שהם יבואו לאסוף אותי מהמלון, אך אני הייתי מוכנה לפניהם, ומצאתי אפליקציה מדליקה, שאני יכולה להזמין דרכה מונית, וזה

מעדכן אותי כמה תעלה לי המונית, תוך כמה זמן היא תבוא, תמונה של הנהג, השם שלו, ומס' הרישוי... זה לא ייאמן, אך נסיעה של

20-25 דקות, עלתה לי 4.4 לארי, שזה בערך 5.30 ש"ח. 

09:15, פגשתי את החברים, והיה כיף גדול.

נסענו לאלי. 

היתה פגישה מרגשת. החברים שלי, הפכו להיות חברי נפש של אלי במהלך השנים שהם לומדים אצלו, ואני קיבלתי את הקרדיט מתוך

הקשרים שלהם. 

משם, נסענו בג'יפ של אלי, לכפר שהקים - כפר שביט. 

הגיעו לשם עוד תלמידים, שאני לא מכירה, ושניים מהם הפתיעו אותנו עם מאפים מיוחדים (בורקס עם גבינה ומנטה, בורקס

 עם מילוי של תפוחי אדמה ושמיר - מדהים... ועוד בורקסים מיוחדים בטעם שוקולד, קפה, וניל, כרמל ועוד...) ח ג י ג ה.

היתה לנו הרצאה של כמה שעות בנושא יחסים, שבחלק מהזמן עלו בי התנגדויות לנאמר... ואז הזכרתי לעצמי שחופש, זה לא להיות

מקובעת לחשיבה הרגילה שלי, אלא להיפתח גם לדברים אחרים, אפילו אם בשמיעה ראשונה הם מעוררים בי התנגדות.

וואו... זה עשה הבדל... כאשר ההתנגדויות שלי ירדו, פתאום נפתחתי לגלות את היהלומים שמסתתרים עבורי, בין המילים... זה לא

אומר שאני עדיין מסכימה עם הכל, אך זה אומר, שנתתי לעצמי הזדמנות להקשיב לנאמר ולבחון אותו שוב, מתוך עיניים לא שיפוטיות,

ואז גיליתי שלא רק שלמדתי, גם הבנתי שטעיתי בתפישה הקודמת שהיתה לי לגבי שיוויון, למשל. 

(אגב, דיברתי באוטו עם אחד החברים שלי, והוא שיתף אותי שהוא חווה בדיוק את אותו תהליך של התנגדות, ואחר כך התמסרות -

הורדת השיפוט מצידו לגבי הדברים, ואז נפתח לו ערוץ ללמידה ויישום. סתם טיפ, לבחון את עצמנו, ולאפשר לעצמנו להקשיב וללמוד

דברים, בלי להעביר אותם במסנני השיפוט והביקורת, שיש לכל אחד מאיתנו).

אחרי ההרצאה אצל אלי, הלכנו כולנו למסעדה (היינו עשרה אנשים). למזלי, כמו שכשבאנו, אני והבנים (שני החברים שלי), נסענו עם

אלי. זה נתן לנו הזדמנות נוספת לדסקס ולפתח את מה שדיברנו עליו בהרצאה, ולכל אחד מאיתנו לשתף במה שלמדנו. מעניין שאותו

תוכן הועבר לכולנו, וכל אחד מאיתנו לקח דברים אחרים...

סיימנו את היום במסעדה גיאורגית אותנטית, (לא מסעדה שמיועדת לתיירים), ואלי דאג שימלאו את השולחן בכל טוב, כך שנטעם

מהכל... ו... חזרנו יחד לטביליסי נהנים מהזדמנות נוספת לדסקס את הדברים, וכאן אני חייבת להכניס טיפ שדיברתי עליו לא מעט

פעמים... הקיפו את עצמכם באנשים שעושים עבודת התפתחות אישית, ושהגיעו למקומות אליהם אתם רוצים להגיע... זה מאפשר

ליצור שיח אחר מאשר עם שאר האנשים שנמצאים בחיינו, וזה מאיץ חשוב ללמידה, עשייה, והשגת תוצאות. 

ביום שבת תהיה לי הזכות להיפגש עם אלי שוב, כדי לבחון איך להגיע למטרה שלי בעסק שלי. 

דבר אחד ברור הוא כבר אמר לי, שאני חייבת להמשיך לאמן... ולא "בקטנה", כמו שאני מכוונת, (3 אימונים בשבוע), אלא לעשות את

השליחות שלי במשרה מלאה פלוס. 

נראה לי שאני וגיאורגיה בתהליך יצירה של ידידות מופלאה... (וגם אני ואלי) :)

אם יש משהו שאני מבינה יותר ויותר לעומק, זה שאני לא ממש מבינה... וכמו שאני אומרת למתאמנים שלי, זה מקום טוב להיות בו, כי

אז כל האופציות פתוחות...

נותרו לי עוד יומיים וחצי פה.

אני פחות מנצלת את הזמן לחשיבה, כמו שרציתי, ויותר מנצלת אותו לטיולים, אך יש פנקס עם תובנות, ורעיונות שצריך להמשיך לעבד

ולעבוד עליהם, וכנראה כל דבר יתהווה בזמנו. 

מחר אצא לטייל בצד השני של העיר העתיקה, בו עדיין לא ביקרתי, ובין לבין אמשיך לפרק ולהרכיב את הדברים מחדש...

חבל שאין לי עוד כמה ימים להיות פה...

סופשבוע נעים חברים,

נשתמע בקרוב...

 

 
לעמוד הפוסט תאריך: 31/10/2019 18:36:00 תגובות:
תגובות

יומן מסע - חלק שני - ההכנות

25.10.19
 


יומן מסע - חלק שני - שלב ההכנות או המסע הפנימ
 
זה היה אמור להיות זמן מרגש, עבורי, אך אני לא מרגישה שיש לי זמן להתרגש...

מאז שהחלטתי לצאת למסע הזה, שיותר מאשר הוא מסע לגיאורגיה, הוא מסע של היכרות מחדש עם העסק שלי, וכידוע, העסק, כמו

כל דבר בחיינו, הוא רק שיקוף שלי עצמי, ממש חשוב לי להשקיע זמן בלמידה. למידה שתחדד לי מה אני רוצה, שתזכיר לי למה הקמתי

את ה"בייבי" הזה, שהשפיע במשך השנים על כך כך הרבה אנשים, ומה הגיע הזמן לשנות, ולחדש...

האמת, יש לי המון דברים שאני צריכה לעשות, וקצת "ברחתי" מלשבת על הדברים ולחקור... זה לגמרי יציאה מאזור הנוחות לשאול

את השאלות הנכונות, למצוא אחר כך את התשובות הנכונות, ולהיות מוכנה להפשיל שרוולים ולשנות, את מה שדורש שינוי...

זה גם דורש להסתכל על הדברים פתאום דרך עיניים "ביקורתיות" - ממש לשים מראה, מאד קרוב לפנים ולראות במה הצלחתי, איפה

פספסתי, ולחוות את "כאבי הגדילה" שנמנעתי מהם... (אולי להכניס מישהו חדש לעסק, אולי לוותר על דברים ש"אוכלים" את הזמן,

להכניס אוטומציה, להשתמש במיקור חוץ, וכד'...).

תמיד אני אומרת למתאמנים שלי, שכל אתגר הוא רק "מבחן בגרות", שבא להראות לנו כמה התקדמנו, ו/או, על מה אנחנו צריכים עדיין

לעבוד. זה בדיוק המקום שאני נמצאת בו כרגע... אני עוברת מבחן בגרות שדורש ממני להסתכל ולבחון מחדש את האמונות שלי,

להסתכל לפחד בעיניים, לבקש עזרה - כי אני לא יודעת לעשות לבד את השינוי שאני רוצה, ולנסוע לבד למקום זר וחדש לי, כדי

לקבל את העזרה הזו... מ ר ת ק . . . 

לפני שלושה ימים פגשתי את אחד הבחורים שנאמר לי שגם הוא נוסע לאלי.

אמנם אני לא מאד מכירה אותו (פגשתי אותו רק פעם אחת לפני כן), אבל שמעתי שגם הוא לוקח תמיד מלון במרכז העיר, וחשבתי אולי

יצא לנו לאכול איזה צהריים יחד, ולעשות מאסטרמיינד. 

מסתבר שהוא לא נוסע, אבל דלת חדשה נפתחה, לפגישת מאסטרמיינד כשאחזור לארץ, בתקווה שאז אהיה מדויקת יותר, ומסנוכנרת

יותר עם הדרך שאני רוצהשאני הולכת בה. 

בעוד יומיים אני טסה, והבנתי שאני לא יכולה יותר "לברוח" מלעשות את העבודה. 

ישבתי והתחלתי עם חזון חדש. 

חזון שמתמקד במטרות של העסק (לא שלי), שמתמקד באנג'נדה של להנחיל את הנושא של אהבה עצמית, בכמה שיותר לבבות. 

ביום חמישי קיבלתי שני מיילים מלקוחות שרכשו את המדריך לאהבה עצמית, ואת מי האויב הכי גדול שלך ואיך אפשר להתיידד

איתו
.

את שתיהן אני לא מכירה, באופן אישי.

הראשונה כתבה לי מיד אחרי שהזמינה את הספרים (עוד לפני שהם יצאו אליה), כמה דברים היא הבינה מתוך שלושת הפרקים שהיא

קראה, ושהיא כבר משתוקקת לקבל את הספרים. השניה, כתבה לי אחרי שקראה את הספרים, חשוב לה לומר תודה וסליחה, ולספר

לי כמה היא למדה על עצמה, ועל הדרך בה היא פועלת ומתנהגת עם אנשים...

כל מכתב כזה הוא "וואו" מבחינתי.... כי זה בדיוק החזון שלי, להכיר לאנשים לעומק את מערכת היחסים שהם מנהלים עם עצמם, וכמה

עוצמה יש בה - כשמנתבים אותה לכיוון הנכון...

דיברתי אתמול עם מתאמנת שלי לשעבר, שעשתה גם את הקורס לפיתוח אהבה עצמית. 

היא עושה עכשיו שוב את הקורס, כפיילוט עבורי, אחרי השדרוג הגדול שעשינו בו (ולפני שהוא יוצא לקהל הרחב), היא אמרה לי

שהיא זוכרת את מה שכתבה, חשבה, הרגישה, בפעם הקודמת שעשתה את הקורס, וזה לא ייאמן.... היא עשתה כזאת דרך ארוכה

מאז, שהיא בכלל לא מבינה - מהמבט של היום, איך היא לא ראתה את זה אז.... (ומה שמדהים, כשמבינים את הדברים, מבינים גם

שאת רוב הכאב בחיים שלנו, אנחנו גורמים לעצמנו, ולא האחרים)...

עוד מתאמנת לשעבר שהחלום שלה היה להתחיל ללמוד, שיתפה אותי, בשבוע האחרון, בשינוי שבחרה לעשות, מתוך אהבה עצמית -

להפסיק את הלימודים שכל כך רצתה, ולבחור ללמוד משהו אחר, פרקטי יותר וכייפי יותר, מתוך התנסות והבנה של מה שהיא באמת

אוהבת...

אני רואה איך אנשים עושים שינויים כל כך מהותיים, בזמן כל כך קצר (יחסית), ואני יודעת, שהחזון שלי לגבי המדריך לאהבה עצמית,

שיגיע למליון אנשים ויצור מסה קריטית, הולך לכיוון הנכון...

מה שלא ידעתי, וגיליתי עם הזמן זה שלרוב, המדריך לאהבה עצמית, הוא רק פתחית הדלת לעולם המופלא והאינסופי שנקרא

התפתחות אישית.

אז ישבתי ביומיים האחרונים, למרות הקושי, והסתכלתי על מה שעשיתי בכל השנים האלה.

איזה מטרות הצלחתי להגשים, ואיזה עדיין בדרך, אבל יותר חשוב, התחברתי מחדש לכל מוצר שיצרתי אי פעם, התחברתי לצרכים,

לרצונות, ולמטרות של הלקוחות שהגיעו אלי לאורך השנים, ולשיחות/התכתבויות שהיו לי עם הרבה מחברי הקהילה שלי...

והתחילו ליפול לי אסימונים...

ואחד האסימונים הגדולים שנפל לי, ושאין לי עדיין מושג איך לשנות את זה, זה שהקהילה שלי, היא לא קהילה במובן הקהילתי של

המילה, אלא קבוצה של אלפי אנשים, שקשורים אלי או לתוכן שלי, אך אין כל אינטראקציה ביניהם.

אז אני ממשיכה לחפור ולנסות להבין, ויודעת שעדיין יש המון מה לעשות... ואני מניחה שכשאהיה בגיאורגיה אבין ואראה דברים,

שכנראה עדיין אני לא רואה, וכשאחזור יהיה עוד יותר מה לעשות, ואני מברכת על הדחיפה הזו, להסתכל על הדברים לעומק, ומצד שני

לבחון אותם מחדש במבט על.

זה הזמן גם שאשמח לקבל פידבק, מכל מי שמוכן לתת, ומכל מי שחווה באיזושהי צורה את השליחות שלי, על איך אתם חווים אותי

ואת המוצרים שלי, לשתף ברצונות, בתשוקות, בצורך, באתגרים, או בכל מה שיכול לעזור לי לדייק ולתת מענה...

נשתמע מגיאורגיה...

נשיקות 
לעמוד הפוסט תאריך: 25/10/2019 18:01:00 תגובות:
תגובות

יומן מסע - חלק ראשון - הזדמנויות

15.10.19
 




יומן מסע - חלק ראשון - הזדמנויות

 
"את לא צריכה את יוסי, מה שאת צריכה, זה לדבר עם אלי"...

זה המשפט הקצר שגרם לי לצאת למסע אישי... קצר אמנם, אבל עדיין מסע...

בשנה האחרונה גיליתי שככל שהתודעה שלנו מפותחת יותר, כך אנחנו נתקלים ביותר הזדמנויות... וזה לא בגלל שאין מספיק

הזדמנויות לכולם. הזדמנויות יש תמיד, בכל זמן, ובכל מקום... רק שלרוב, אנחנו לא רואים אותן, וכשאנחנו רואים, אנחנו לא מתייחסים

אליהן כהזדמנויות, אלא בעיקר בלמה לא. למה לא עכשיו, למה אני לא יכולה, למה זה לא בשבילי, למה אני לא אצליח, למה אין לי כסף

וכו'... ככל שאנחנו עובדים על לפתח את התודעה שלנו, אנחנו מתחילים להזהות יותר מצבים כהזדמנויות, ובמקום להתעסק בלמה לא,

אנחנו מתחילים להתמקד בלמה כן, ובאיך אני יכולה לאמץ את ההזדמנות, למרות התנאים שאני נמצאת בהם.

לאחרונה החלטתי שאני רוצה להתייעץ עם מישהו מקצועי, או אפילו לקחת ליווי, לגבי תחום מסוים בעסק שלי, שלא הצלחתי לפתח כמו

שרציתי. 

ידעתי שאני לא רוצה להתעסק רק במספרים או במשימות, אלא משהו אחר... שלא ידעתי להגדיר מהו בדיוק.

יצאתי למסע חיפוש, במהלכו נפגשתי עם מנהל הבנק הקודם שהיה לי, כי אני מעריכה את דעתו, העליתי את הנושא בקבוצת

המסטרמיינד שלי, וערכתי רשימה של ארבעה אנשים שרציתי לדבר איתם, כדי לבדוק אפשרות של עבודה משותפת. 

הראשון, שלח "שליח מטעמו", שהגיב להודעה שלי כמעט שלושה שבועות אחרי שפניתי אליו - ירד מהפרק.

השני, חמד של בחור, אבל ממש לא מדויק למה שאני מחפשת... - הוקפא בינתיים.

לפני שהספקתי לדבר עם השלישי והרביעי, יצא לי לדבר עם אורית - חברה, יזמת בכל רמח אבריה, מלאת קשרים, ידע וניסיון.

בחודש הבא נשתתף בסדנה של יוסי גינסבורג - האיש שהלך לאיבוד באמזונס וכתב את "בחזרה מיטואיצ'י", שתעסוק בחוקי הג'ונגל.

התקשרתי לאורית כדי לברר איתה אם יוסי הוא "האיש שלי"... היא שאלה מה בדיוק אני מחפשת, וכשאמרתי לה, היא ענתה: "את לא

צריכה את יוסי, מה שאת צריכה זה לדבר עם אלי... בסוף החודש יש מפגש אצלו, רוצה לבוא"?

כן!!! אמר לי קול פנימי, בטח שאני רוצה לבוא!!! (הזדמנות, לא?)

היו לי מלא שאלות בראש, איך, מתי, האם בכלל הוא יסכים שאצטרף, איפה ישנים, למי מודיעים, כמה זה יעלה, איך אני

עושה את זה עכשיו... הנחתי את כולם בצד, לאחר כך. ידעתי רק דבר אחד, אני תופסת את ההזדמנות בשתי ידיים...

אני נוסעת לגאורגיה...

החלטתי שאני נוסעת לבד. עברו כמה ימים וגיליתי שעוד 3 אנשים שאני מכירה, פרט  לאורית נוסעים. מסתבר, שבאופן  טבעי ומהמם,

כאילו היה בינינו הסכם בלתי מדובר, החלטנו שכל אחד נוסע לבד, (פרט לשניים שהם "תאומים סיאמים")... כולנו נוסעים לנסיעת

עבודה, כל אחד מאיתנו רוצה להתמקד בעסק שלו, ובעיבוד והטמעה של מה שנלמד אצל אלי, ולכן כל אחד ינהל את עצמו, בלי להיות

קשור לאחרים. 

כמובן שנפגש אצל אלי, ואולי לאיזה ארוחה נחמדה יחד, אבל הרעיון הוא שכל אחד חופשי להחליט מה נכון לו.

אני יוצאת ראשונה מהארץ. החלטתי שאם אני כבר נוסעת לגאורגיה, אתן לעצמי יומיים חופש לפני המפגש המדובר, ויומיים אחרי,

(כשביניהם מתוכננת לי פגישה נוספת).

בתחילה לקחתי את המלון אליו יגיעו 3 מהחברים. ואז החלטתי לשנות....

אותם חברים נוסעים לגאורגיה כל כמה חודשים, הם כבר מכירים את גאורגיה ולכן, מתארחים במרחק מה ממרכז העיר.

מכיוון שלי זו הפעם הראשונה, הבנתי שנכון יותר יהיה לשהות במרכז העיר, ולנצל את היומיים הראשונים להיכרות עם המקום,

ול"ניקוי ראש".

התכתבתי עם אלי, ומאד שמחתי שהוא אישר את בואי (למרות שזה אירוע סגור לתלמידים ותיקים שלו). הזמנתי כרטיס טיסה ומלון,

ופתאום התחילו קצת פרפרים...

אמנם עשיתי "טירונות" בנסיעות לבד לחו"ל, כשלמדתי בארה"ב, אבל בכל זאת, גאורגיה זה משהו אחר....

זו מדינה שרק בשנים האחרונות נהנית מתיירות נכנסת. בהרבה מקומות לא דוברים אנגלית, אין לי שום מושג לגבי המנטליות,

התחבורה הציבורית ובכלל... ההתנהלות... 

(למשל, גיליתי לאורך החיפושים אחר בית מלון, שבהרבה מאד בתי מלון, אין מעלית. חלק רוצים תשלום במזומן, ורק בכסף גאורגי

ועוד)...

אז, צעד ראשון במסע הושלם - ההחלטה.

החלטתי לצאת מאזור הנוחות, לנסוע למדינה אחרת כדי ללמוד מהאדם שיכול לעזור לי להגיע למקום שבו אני רוצה להיות.

בפעם הראשונה שהרגשתי כך, והלכתי אחרי הלב, נסעתי לצד השני של העולם (ארה"ב), עכשיו, לשמחתי זה קל"ב.

צעד שני במסע - ההכנות:

הכנה רגשית - יש. אני מוכנה לצאת למסע הזה, למרות שקצת מלחיץ להתארח אצל איש (מקסים), שאני לא מכירה, והשאר מרגישים

אצלו בבית.

הכנה מנטלית - יש. נכון, עדיין יש קצת פרפרים... אבל פרפרים זה נהדר... זה מראה לי שהסכמתי למתוח את הגבולות של עצמי, ואני

יודעת שהולך להיות מעולה!!!

הכנה פיזית - יש עוד הרבה עבודה.... אני הולכת להכיר את העסק שלי מחדש. אני כל כך רוצה לבוא מוכנה ולהרחיב את

הפרספקטיבה שלי לגבי העסק, שאני ממש מפרקת ומרכיבה אותו  מחדש, רק כדי להכיר אותו (ואותי) יותר...

החלק הבא במסע, יהיה התובנות משלב ההכנה...

נשתמע בקרוב...

חג שמח


 
לעמוד הפוסט תאריך: 15/10/2019 09:10:00 תגובות:
תגובות

תש"פ נהדרת...

24.09.19
 
 
תש"פ נהדרת
 
הימים האחרונים של שנת תשע"ט ממש כאן, ולפני שאני פותחת את השנה החדשה, ומשתפת מה זה תש"פ עבורי, אני עוצרת רגע

לנשום, להסתכל על השנה המאתגרת שחלפה ומחייכת בסיפוק....

השנה היתה לי אישית שנה מאד מאתגרת, הן מבחינה פיזית, והן מבחינה בריאותית. אקורד הסיום של השנה המאתגרת הזו, היה

הניתוח שעברתי לפני כשלושה שבועות, להוצאת גידול סרטני ש"התיישב" לי על המצח, שבמהלך השנה נתנו לי כל מיני טיפולים לא

רלוונטיים, ולו, הזדמנות להעמיק את ה"שורשים". (זה ההסבר לצלקת הטריה שמתנוססת על פני, אבל תודה לאל, הכל בסדר).


אני יושבת עם עצמי כבר כמה זמן ומתלבטת אם לשתף את הסיפור שלי (לא שאפשר להסתיר את זה - אבל גם זה ישתפר עם הזמן),

כי לא הסיפור הוא מה שחשוב, אלא מה שמאחורי הסיפור... ההתמודדות, העבודה העצמית, וההתמסרות ללכת אחרי ה"אני מאמין"

שלי ולהישאר מחוברת ל"עמוד השדרה הפנימי", לא רק כשהכל פועל כמו שצריך, אלא תמיד (גם כשיש בחיים ירידות לצורך עליות).

ובמשפט אחד וקצת ארוך, אפשר לקרוא לזה: להקשיב לגוף, לתת לו מה שהוא צריך (מנוחה, ספורט, תזונה וכד')... ועם זאת, לשמור

על שגרה, לשמור על: עשייה, התלהבות,  אמונה, ועל מה שאני קוראת "תרגול רוחני" - מדיטציה, מנטרות, קריאה מעצימה, הקשבה

להרצאות, כתיבה, וכו'.... לשמור על גבולות, להגיד מה שאני רוצה/צריכה, להרגיש, ולקבל... את עצמי, את המצב, ואת מה שאני

בוחרת לעשות.


אתמול היתה לי שיחה עם אשה מהממת. היא לקחה על עצמה הרבה דרמות של אחרים לאחרונה. שאלתי אותה לגבי התקדמות

בנושא מסוים שהיא רוצה לקדם, והיא אמרה לי שלא היתה לה אנרגיה לטפל בזה, כי כולם "שתו" את האנרגיה שלה. 

אגב, זה סיפור שלישי ששמעתי השבוע שמתאר בדיוק את אותה הסיטואציה, במילים כאלה ואחרות. 

הסברתי לה למה זה לא נכון לפעול כמו שהיא פועלת, וסוחטת מעצמה כל טיפת אנרגיה. התשובה שלה היתה כמו של רוב האנשים

שאני מדברת איתם על זה: "קל להגיד, קשה ליישם", וזה נכון...

תמיד יותר קל להגיד, אך מבחינתי זה פחות חשוב אם זה קשה או קל ליישם, מה שחשוב זה להתחייב לעצמנו ליישם, כי אם אנחנו לא

ניישם את הדברים, ואם אנחנו לא נשים את עצמנו במקום הראשון, ואם לא נשים את הצרכים, הרצונות, והרגשות שלנו במקום

גבוה בסדר העדיפויות שלנו, אף אחד לא יעשה את זה עבורנו... ויותר מכך, כדי להדגיש לנו עד כמה זה אבסורדי מה שאנחנו עושים

לעצמנו, היקום רק יוסיף לנו עוד סיטואציות לקחת על הגב, עוד דרמות סוחטות אנרגיה, ועוד מצבים שבהם אנחנו נהפוך את עצמנו

לקורבן - רק כדי שכשכבר לא נוכל לשאת את זה, נתחיל להתעורר.


בימים הקרובים נקבל בברכה את שנת תש"פ.

תמיד אני מסתכלת על האותיות של השנה החדשה, ומנסה לקחת מסר עבורי ועבור מי שרוצה לאמץ אותו גם, מתוך האותיות האלה. 

השנה, ישר קפץ לעיני שזו שנה של שיתופי פעולה. (הת' והש' פשוט החליפו מקום).

אז בחיים שלי, (ושל לפחות חלק גדול מהמתאמנים שלי שאימצו את זה גם), השיתוף פעולה הראשון, הוא שיתוף פעולה עם הרוח...

ומה זה אומר שיתוף פעולה עם הרוח? זה אומר שאני עושה כמיטב יכולתי, בכל דבר, ועוזבת את השאר לרוח, או במילים פשוטות, אני

מוותרת על שליטה של איך ומתי הדברים יקרו. אני מכוונת למה שאני רוצה, (בכל תחום), מדייקת כל הזמן את מה שאני רוצה, עושה

מה שאני חושבת שצריך לעשות כדי שזה יקרה, (או מתייעצת כדי לראות את התמונה בפרספקטיבה רחבה יותר), וזהו...

מאמינה שהדברים יקרו בזמן ובדרך שלהם, ויודעת, שהכל קורה לטובה - לצורך הצמיחה האישית של כל אחד מאיתנו, ושל כולנו ביחד

- כי גם אם אנחנו לא רואים את זה, אנחנו קשורים אחד לשני. 

אתמול נכנסתי לסופר, ואחת העובדות שם, שמחה לראות אותי לראשונה בלי תחבושת או פלסטר על המצח. היא חייכה חיוך גדול

ואמרה, "הו, סוף סוף רואים "אותך"". חייכתי ואמרתי לה: "אותי, עם צלקת רצינית שנשארה מכל הסיפור". היא ישר ניסתה להרגיע

אותי (לא שהייתי לא רגועה) ואמרה שאם ארצה בהמשך, אוכל לעבור ניתוח פלסטי, או להתאפר בצורה שתטשטש את הצלקת...

אמרתי לה, שאני לא עושה ניתוחים מיותרים, ובטח שלא אתחיל עכשיו להתאפר, אני פשוט מקבלת את הדברים, ומסתכלת על זה

כתזכורת לכמה שהחיים שבירים, ושחשוב להבין כמה כל רגע הוא יקר, ותודה לאל שהכל בסדר

וזה בדיוק אחד הכלים שאני משתמשת בהם כדי לא לשפוט או לבקר את המראה החדש שלי, או כל דבר אחר שלא הולך כמו שהייתי

רוצה, בחיים שלי. פשוט ללמוד לקבל, ועל הדרך, להעריך את מה שיש. 

מה שכן חשוב לי להדגיש, שהשנה הזו גם היתה מלאת למידה, יציאה מאזורי נוחות, שמירה על גבולות והסתכלות על המחירים שאני

משלמת, כשאני פחות מחוברת למרכז שלי, וכל זה קרה תודות לאתגרים שהגיעו השנה, ואני מודה עליהם, בדיוק כמו על הדברים

הנהדרים שקרו, ועל האנשים הנפלאים שפגשתי. 

השנה היתה שנה מאתגרת גם לנו כעם. בחירות פעם אחת, בחירות פעם שניה, אלימות שגואה, והרבה חוסר וודאות באוויר. 

בלי קשר למה שיהיו התוצאות, גם כאן נדרש שיתוף פעולה, כדי לחסוך בחירות נוספות, ואולי כדי לאחד בין הקצוות. 

שיתופי פעולה יכולים לבוא בהמון צורות ופורמטים. כאמור, האהוב והראשון מביניהם עבורי, הוא שיתוף פעולה עם הרוח.... אבל יש

עוד הרבה דרכים שאנחנו יכולים לעזור לעצמנו, דרך שיתוף פעולה. 

זה מתחיל בשיתוף פעולה עם הקולות השונים שבתוכנו, והקשבה להם (החלק הכועס, הפוחד, הנרתע, הילדותי, הקלמזי, המתלהב, וכו')...

שיתוף פעולה עם המהות שלנו, שהיא אהבה - להפסיק לשפוט, לגלות חמלה, לא לבקר את עצמנו, לעשות דברים אוהבים כלפי

עצמנו,  ולהשקיע בעצמנו, גם כשכל הקולות שכתבתי עליהם בפסקה הקודמת, מדברים בשפה אחרת ומשכנעים אותנו שאנחנו לא

מספיק שווים.

וכמובן, שיתוף פעולה עם אחרים - בבית - עם בני הזוג, בני המשפחה, בני המשפחה המורחבת.

בעסקים - עם קולגות, עם מתחרים (כן, אפשר לעשות שת"פ עם מתחרים ולוודא שכולם יוצאים מנצחים), ועם לקוחות.

בחברה - עזרה הדדית, (או עזרה לא הדדית, מתוך ידיעה שאנשים שעזרו להם, יעזרו בזמן אחר ובמקום אחר, לאחרים... כי ככה זה

עובד). - מי שלא ראה את הסרט "תעביר את זה הלאה", פשוט לחצו כאן על הקישור.

ובכלל בחיים, לזכור שכשאנחנו משתפים במי שאנחנו, בכשרונות שלנו, במה שיש לנו, אנחנו משפיעים על אחרים, וזה ממשיך

להתגלגל וליצור אדוות. וכשבאוקינוס נוצרת אדווה, היא יוצרת תנועה בכל האוקיינוס ומשפיעה עליו, גם אם אנחנו לא רואים זאת...

אני רוצה לאחל לכולנו שנה נפלאה... שנה של צמיחה, אמונה, התפתחות אישית, עשייה, בריאות, אהבה, והרבה שיתופי פעולה...

אמן! 










 
לעמוד הפוסט תאריך: 24/09/2019 09:49:00 תגובות:
תגובות

חגיגה...

21.05.19
 


חגיגה
 

לפני כמה ימים חגגתי יום הולדת. 

על הבוקר, קיבלתי התחלתי לקבל טלפונים של "מזל טוב", ועם הטלפון הראשון, נפלה לי תובנה...

המזל טוב מגיע קודם כל להורים.... להורים שרצו להביא ילד לעולם, וזוכים לראות אותו גדל ומתפתח, שנה אחרי שנה...

בעבר, לא אהבתי ימי הולדת. אמנם תמיד חגגתי את היום, אך זו היתה תחושה של חגיגה מלאכותית, כי התחושות שלי התמקדו

בעיקר בעשיית חשבון נפש. מה עשיתי, מה לא עשיתי, מה אמרתי, או לא אמרתי, מה פיספסתי וכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל

לאחור, וכו'.... מוכר למישהו?

היום, הכל נראה אחרת...

היום, היום הזה מתמקד בהכרת תודה, בהסתכלות על מה שיש, בחגיגה בקטנה, ובקביעת מטרות חדשות לשנה הקרובה. 

אז למרות שיום הולדתי חל ביום שישי, החגיגה התחילה כבר ביום חמישי.

הלכתי לכנס עסקי, שהעביר אותו בחור מדהים בן 17. 

כשנרשמתי לכנס, לא היו לי ציפיות (סיפרתי לך כבר שפעם הייתי מלכת הציפיות... היום תודה לאל, זה כבר לא חלק מחיי).

נרשמתי פשוט כי זה חלק מהשגרה שלי, ללכת לכנסים, להשרות את המוח שלי בתכנים  חדשים ופורצי דרך, לפגוש אנשים שנמצאים

בעשייה, וליהנות.

האמת, שהופתעתי בענק.

היה כנס מרתק, ולמדתי שם כמה טכניקות פשוטות ומדליקות בנושא צילום בוידאו. אך מה שבעיקר הרשים אותי, זה שני דברים

מהממים שהבחור חלק איתנו, ואני רוצה לחלוק אותם איתך:

1. הבחור סיפר שהוא היה חסר ביטחון, והוא החליט שהוא רוצה לפתח ביטחון עצמי. הדרך שהוא בחר בה, זה לעמוד כל יום מול

מצלמה, ולצלם את עצמו בוידאו. 

מדהים!!! כל תחום האימון עוסק בלהתאמן על משהו שקשה לנו כדי להשתפר, להגדיל באופן קבוע את אזור הנוחות שלנו, ולהשיג את

המטרות שלנו, והבחור הצעיר הזה, עשה את זה באופן טבעי, כאילו זה כבר בילט אין במערכת שלו... וואו...

2. אחד הדברים שמאתגרים את רוב האנשים, ובגלל זה רוב האנשים לא מגשימים את המטרות שלהם באופן סדרתי, זה התמדה.

לרוב אנחנו מתחילים משהו שאנחנו רוצים בהיי, ולאט לאט האנרגיה יורדת, אנחנו מוותרים לעצמנו, מתחילים לעגל פינות עד שבכלל

אנחנו עוזבים את זה לגמרי. 

גם הבחור הזה חש ככה. בהתחלה הוא עשה את סרטוני הוידאו בהתלהבות, ואחר כך הוא היה עייף מדי, או שסתם לא בא לו וכו'... אך

הוא החליט שהוא לא מוותר לעצמו!!! במקום להרים ידיים ולספר לעצמו סיפורים למה לא, הוא החליט שהוא ממשיך, כי הלמה כן

לעשות את זה (כדי להעלות את הביטחון העצמי), היה מספיק חזק. 

הוא הבין, שכדי להמשיך, הוא צריך סביבה תומכת וזה מה שהוא יצר. 

הוא פנה לכמה מהחברים שלו והציע להם להעלות את הביטחון העצמי שלהם. הם רצו לעשות את זה, והוא פתח להם קבוצה סגורה

בפייסבוק, אליה כל אחד התחייב להעלות סרטון שעשה, כל יום, במשך 30 יום. 

כולם התחייבו לעשות זאת, וזה עזר לו להישאר מחויב לעצמו ולמטרה שלו. 

אני מספרת לך את זה, כי עבורי זו היתה השראה ענקית, ומיד אמרתי לעצמי: "אין מצב שאת מפסיקה את זה כאן. את הולכת להשקיע

בעצמך, ואת נרשמת עכשיו לקורס שלו". וזה מה שעשיתי. 

אני מקווה שגם לך זה נתן השראה ללכת אחרי החלומות שלך, להתמיד, לעשות, לצאת מאזור הנוחות, ולהקיף את עצמך בסביבה

מעצימה שתתמוך בהשגת המטרות שלך. 

אחרי הכנס חגגנו בקטנה במסעדה, ובפגישה עם חברה, וביום שישי הלכתי לכנס נוסף.

הפעם זה היה כנס של דר' נאדר בוטו, שממש רציתי לפגוש.

הכנס עסק באנרגיות, בריאות, זוגיות, יחסים ומה שביניהם...

אחד הדברים העיקריים שדר' בוטו דיבר עליהם היה הקשר בין אנרגיה גבוהה וחיוניות לבריאות, לעומת אנרגיה נמוכה וחוסר חיוניות -

למחלות. 

כמובן שיש קשר הדוק בין רמת החיוניות שלנו, לתזונה, לפעילות שאנחנו עושים במשך היום, ולהתנהלות הרגשית והמנטלית שלנו. 

הוא דיבר על השוני בין נשים וגברים, ועל מלחמות השווא (או הדרמות) שאנחנו מנהלים מתוך השוני הזה. (בגדול, נשים רוצות יחס,

מילה טובה, לדעת שהן אהובות... גברים רוצים ת'כלס - ישר ולעניין).

אבל בסופו של דבר, איך שאני לא מסתכלת על הדברים, הכל קשור למערכת היחסים שלנו עם עצמנו. עד כמה אנחנו מכבדים את

עצמנו, את הגוף שלנו, את הנפש - הרגשות, התשוקות, הרצונות, והצרכים שלנו. עד כמה אנחנו משקיעים בעצמנו, בחשיבה שלנו,

בהתפתחות שלנו, עד כמה אנחנו משרים את עצמנו בסביבה חיובית שתורמת לנו ומעצימה אותנו, ועד כמה אנחנו מפתחים את האופי

שלנו. 

אחד הדברים שיצא לי להתמקד בהם לאחרונה עם מתאמנת שלי זה הרצון מול הבחירה שלנו, ומי מנהל את ההצגה בחיינו.

לפעמים אנחנו רוצים דברים שאנחנו יודעים מראש שלא נכונים או לא טובים לנו, ואנחנו עושים או לא עושים אותם. מה שמבדיל בין

העשייה לאי העשייה זו הבחירה. 

דוגמא:

במדריך לאהבה עצמית סיפרתי על מתאמן שלי שאמר לי שהוא רוצה להפסיק לעשן, לא בגלל שזה מה שהוא באמת רוצה, אלא בגלל

שהוא רוצה לעשן מתוך בחירה ולא מתוך זה שהסיגריה מנהלת אותו. הוא בחר להפסיק לעשן, למרות הרצון לעשן.

דוגמא נוספת:

אני רוצה עכשיו לנוח, אבל אני בוחרת לצאת להליכה, כי אם אנוח עכשיו, אין סיכוי שאצא שוב מהבית. 

כדי לבחור במה שנכון לי, כשהוא בניגוד למה שאני רוצה, אני חייבת להסתכל על המטרה הגדולה יותר שלי. במקרה הזה, לשמור על

בריאות, ללכת X פעמים בשבוע, לפתח כושר וכד'...

אחרי הכנס נפגשתי עם חברה לארוחה, וכשחזרתי הביתה עייפה ומרוצה, החזרתי טלפונים, עניתי על מלא ברכות בפייסבוק,

וישבתי לכתוב את המטרות לשנה החדשה שלי...

אלה היו יומיים ממלאים (תרתי משמע) של חגיגה רגשית, פיזית ומנטלית, שהולכים להשפיע על כל השנה...

אז, יאללה לעבודה...

נשתמע בקרוב,

שלך,

יעל





 
לעמוד הפוסט תאריך: 21/05/2019 07:34:00 תגובות:
תגובות

חופשה לבד - חלק ב'

26.02.19
 



חופשה לבד - חלק ב'
 
אם הייתי צריכה לסכם את החופשה במילה אחת, הייתי אומרת: וואו...

בשתיים: קצר מדי...

בשלוש: מחכה לחופשה הבאה...

אבל לפני שאני אשתף בחוויות שלי, חשוב לי להגיד תודה לכל אלה שכתבו והגיבו... (בפוסט הקודם יש את התגובות ממני), ומי ששלח

לי מייל, קיבל תגובה במייל.

זה אחד הפוסטים שכתבתי שזכה להמון תגובות ומסתבר שהגשמתי חלום שקיים אצל לא מעט אנשים... ושחלק קטן מהקוראים שלי,

אף הגשימו אותו בעצמם.

אילת קיבלה אותי בפנים מאירות.

הגעתי ממש מוקדם, כמה שעות לפני שמקבלים חדרים במלון. הלכתי לבית המלון, התיישבתי בלובי והוצאתי מהמזוודה הקטנה את

תיק הגב, כדי לשים בו את המחשב, מכיוון שהתכוונתי להשאיר את המזוודה בחדר שמירת החפצים ולטייל, עד שהחדר שלי יהיה מוכן.

אחרי שהתארגנתי, הלכתי לפקיד הקבלה ושאלתי מתי לדעתו אוכל לקבל את החדר. הוא הסתכל במחשב ואמר: "עכשיו". 

וואו... זו היתה ההפתעה הראשונה שלי. מתחילים ברגל ימין.

התארגנתי לי בחדר, בניגוד לתמיד, הפעם בחרתי לישון בצד שאני לא רגילה - הרי רציתי לצאת מאזור הנוחות, לא? ויצאתי לטייל

בעיר. 

אני תמיד אומרת שכאשר אנחנו מתקדמים בהתפתחות שלנו, כל כמה זמן מגיע לחיינו מבחן, שבא לאפשר לנו ליישם את מה שלמדנו,

או... להראות לנו שיש לנו על מה לעבוד בנושא.

במטוס ישב לידי בחור, ופיטפטנו לאורך הטיסה. הוא הציע שנלך יחד לשתות קפה יותר מאוחר, אני... החלטתי להיות נאמנה לעצמי

ולא להתחייב. הרי יצאתי לחופשה כדי להיות לבד... לא?

במטוס היו תמונות פרסומת של ההופעה החדשה של "WOW", וממש בא לי ללכת. החלטתי לבדוק את הנושא.

הלכתי באותו יום 12.5 ק"מ, לאורך הטיילת, התפנקתי בארוחה טובה, בדקתי לגבי ההופעה, ואז גיליתי שיש הופעה (במסגרת תחרות

בינלאומית) של בלט על הקרח, החלטתי ללכת להופעה הזאת, והיום טס...

חזרתי לחדר רק בלילה, עייפה אך מרוצה, וגיליתי שאפילו לא פתחתי את המחשב.

האמת שלקחתי את המחשב, לא כדי לעבוד, אלא פשוט חשבתי שיהיה לי זמן שקט להתקדם בספר שהתחלתי לכתוב, ורציתי לצלם

איזה שני סרטונים, אך כל כך נהניתי מההתנתקות, שהכל נדחה לצד. 

בבוקר שלמחרת, הלכתי לארוחת בוקר מלאת ביטחון ואנרגיה. 

לפני שנסעתי לא ידעתי איך אני ארגיש, לשבת לבד בחדר האוכל. בזמן אמת - הרגשתי מצוין. לא ניסיתי לשבת בצד או להסתתר, אלא

להיפך, בחרתי בשולחן שהיה במרכז חדר האוכל ונכחתי ברגע, בהנאה מהארוחה, ובמחשבה על איך ייראה היום שלי. 

אחרי הארוחה הלכתי לבדוק אפשרות למסז' (תודו שהתפנקתי), ומכיוון שהספא היה סגור עדיין, נשכבתי על כסא נוח על שפת

הבריכה, עם ספר טוב, וקראתי.

המטרה העיקרית שלי בחופשה הזאת היתה להתחבר לעצמי מחדש, בלי הרעשים של הסביבה, של מה שצריך, של עבודה וכו'... ואחד

הדברים שאני ממש אוהבת זה להתבונן בעצמי מהצד ואז לפעול מתוך מודעות רחבה יותר...

הייתי מרותקת לספר שקראתי, ופתאום שמתי לב שאני נעשית חסרת מנוחה.. הביקורת התחילה לצוץ... יש לי דברים שתכננתי לעשות

ואני כבר יותר משעתיים פה ולא זזה, והזמן טס... חייכתי לעצמי והזכרתי לי שאני בחופש, וכל תוכנית יכולה להשתנות וזה בסדר. שוב

הסתכלתי על ההרגל שלי לרוץ אחרי הדברים, להספיק, ליצור לחץ... והחלטתי שזה לא מה שאני רוצה...

נשארתי להתענג מהשמש ומהספר עד הצהריים, ואז החלטתי שהגיע זמן לזוז...

הלכתי לאכול צהריים, ומשם לאטרקציות מגניבות בקניון ICE MALL. 

הייתי בקולנוע 7 מימדים, והבחורה בקולנוע ראתה שכל כך נהניתי, שהציעה לי להישאר בעוד סרט (אנרגיות טובות), משם הלכתי

למבוך של מראות, שיחקתי כדורגל (אמיתי), כשהשוער הוא רובוט (וכן... הצלחתי להבקיע שער, בניסיון השני), והשיא היה...

שהתמודדתי עם קורת הפחד... (אני לא אגלה לכם מה זה, כדי לא לקלקל למי שירצה להגיע לשם.... אך אומר שהרגשתי שאני באחת

המשימות של המירוץ למיליון - לא פחות)...

זו היתה חוויה מדהימה.

משם הלכתי למשביר, לחפש מתנה לללי, האחיינית המהממת שלי, ליום הולדתה. ראיתי את השקיעה על חוף הים, ושוב צעדתי מעל

10 ק"מ לאורך הטיילת. 

חזרתי לחדר בערב, ושום התבוננתי מהצד... הפתיע אותי לראות שאין לי שום חשק לפתוח את המחשב.

בימים רגילים, אין מצב שאני ליד מחשב והוא לא דולק. ועכשיו, הוא ממש לא חסר לי. קצת מוזר...

במקום לשבת עם המחשב, הוצאתי בלוק ציור קטן, שהכינותי מראש, וגזרי עיתונים שהכנתי, והתחלתי לבנות לוח חזון חדש. זה נתן לי

קצת הזדמנות לחקור מחדש מה אני באמת רוצה ברגע זה בחיי...

הגיע היום השלישי. חשבתי לצלם על הבוקר את הסרטון שרציתי. קמתי מוקדם להתקלח ולהתארגן, וראיתי שהמקום בו רציתי לצלם,

לא מתאים, בגלל רעשי הסביבה, אז ויתרתי על הרעיון והלכתי לחדר האוכל. גם בפעם הזאת, למרות היותי לבד, הרגשתי נוחות ו

שייכות לסביבה. 

גיליתי שהלחץ שבו אני שמה את עצמי רוב הזמן מתבטא גם באכילה. שמתי לב שאני אוכלת במהירות, כאילו מישהו רודף אחרי... ו

החלטתי להתאמן על לאכול לאט, לנשום, לפעול מתוך מודעות...

אחרי האוכל חזרתי לחדר, לארגן את הדברים ולהקשיב להרצאה. 

שאלתי אם אוכל לפנות את החדר יותר מאוחר מהרגיל, ונענו לבקשתי בשמחה (עוד שיעור חשוב: תמיד צריך לנסות)... היתה לי טיסה

בערב, וכל היום היה לפני...

אז המשכתי לעצב את לוח החזון, יצאתי שוב, הפעם לאזור השוק, לחפש מתנה לללי, וחזרתי לבריכה, להמשיך לקרוא את הספר.

הבנתי שהייתי עסוקה מדי לאורך החופשה ולא ממש הספקתי "לפגוש את עצמי" כמו שרציתי, אבל זה גם בסדר, כי עשיתי דברים

שעשו לי כיף. 

לסיכום - כמה דברים שזכיתי לראות ו/או להבין ברמה עמוקה יותר, לאורך הדרך...

1. לפעמים אנשים שואלים אותי כמה זמן עוד ייקח להם עד שיגיעו ליעד, למקום של אהבה עצמית, קבלה, שלווה, סבלנות, או לא

משנה מה היעד... והתשובה שלי היא תמיד, שהעבודה לא נגמרת כל עוד אנחנו פה. החופשה הזאת, הראתה לי את זה ב - LIVE...

את הלחץ שלי להיות בעשייה, שבא על חשבון להיות בהוויה.

2. ראיתי איך התכנותים שקיימים בנו (הן תכנותיים אישיים שעברנו, והן תכנותים אוניברסליים) - להרגיש נקיפות מצפון אם אני לא

עושה, או לא עושה מספיק... (מי בכלל קובע מה זה מספיק, אם לא אנחנו. ואם אני זו שקובעת, אז למה להרגיש נקיפות מצפון על

כך?). 

3. גיליתי מחדש את העונג והסיפוק שיש בלצאת מאזור הנוחות, ו"קפצתי" על ההזדמנויות שנקרו בדרכי לפעול מהמקום הזה.

4. למדתי ששלושה ימים, זה ממש לא מספיק, ושחופשת ההתבודדות הבאה, (מתי שלא תהיה), תהיה ארוכה יותר.

5. למדתי כמה "מנקה" זה לבחור להתנתק מהטלפון ומהמחשב 

6. ראיתי שכשאני מכבדת את עצמי ואת החופש שלי, גם אחרים עושים זאת.

7. ראיתי כמה מצבי השתקפות נהדרים היו לי בחופשה הזו, וזה סיפר לי על האנרגיה שלי.

8. גיליתי שאני לא ממש יודעת בבהירות מה אני רוצה, למרות שחשבתי שאני יודעת. ויותר מכך, למדתי שזו שאלה חשובה לשאול את

עצמנו מאה פעמים ביום, כי בכל רגע נתון אנחנו יכולים להיטיב עם עצמנו, אם נדע מה אנחנו באמת רוצים.

9. כדי להגיע לחופש אמיתי חייבים להתאמן על תודעה של חופש, תודעה שבוחנת את הסיפור שלנו, את המגבלות שאנחנו רואים בכל

סיטואציה, ואת המוכנות להתעלות מעל המגבלות על ידי שאילת השאלות הנכונות, ומוכנות לצאת מאזור הנוחות.

10. יש מסביבנו אנשים מדהימים, ויש אנשים שפחות... החוכמה היא שנלמד להתמקד במדהימים... (אגב, כשיש אנשים סביבי שהם

לא מהסגנון האהוב עלי בהתנהגות שלהם, אני מיד עושה הו'אופונופונו. זה מסית את האנרגיה מהם - וכידוע, אם הייתי ממקדת בהם

את תשומת הלב, זה מה שהיה גדל, וזה מאפשר לי לפתח יותר סבלנות וסובלנות כאדם.

11. הכל קורה מתוך סיבה שתומכת בנו, גם אם אנחנו לא רואים את התמונה הגדולה, וככל שנתאמן על יצירת הביטחון הזה בחיינו, כך

נרגיש יותר טוב וניצור לנו חיים יותר טובים. וזה מזכיר לי... היתה לי פגישה בשבוע שעבר ודיברנו על נושא ה"ציפיות", וכמי שהיתה

"מלכת הציפיות", הנושא הזה ממש קרוב לליבי.

דיברתי על כך שאין לי ציפיות, כי ציפיות הן פורמט של חבלה עצמית אכזרית במיוחד, ואותה בחורה שאיתה דיברתי שאלה אותי, איך

זה יכול להיות... איך מגיעים לזה... והתשובה: מתאמנים על זה!

אז אם יש משהו ממש חשוב שאני רוצה להעביר לך בפוסט הזה, זה להתאמן!!! להתאמן על הדברים שקשה לך איתם, להתאמן על

אמונה, על אמון, ועל אמונה בעצמך. להתאמן על קבלה, על אהבה עצמית, על סליחה, על יצירת סיפורים חדשים (אחרי ששיחררת

את הישנים שמרגישים קצת לעוסים ובעיקר תוקעים), ועל כל מה שיכול לשפר את חייך. 

מגיע לך יותר. מגיע לכולנו יותר.

מגיע לנו לשמוח, להצליח, להיות בריאים, אהובים, ולהגשים את מי שנועדנו להיות...  ואלה דברים שצריך להתאמן עליהם...

נראה לי שחלקתי מספיק להפעם...

נשתמע בקרוב,

יעל.


 
לעמוד הפוסט תאריך: 26/02/2019 19:32:00 תגובות:
תגובות

חופשה לבד - חלק א'

21.02.19
 



חופשה לבד - חלק א'
 
החלטתי לצאת לחופשה לבד.

לא! לא בגלל שלא היה לי עם מי לנסוע. ברגע ששיתפתי את האנשים הקרובים לי, לפחות שלושה אנשים קפצו ואמרו שהם מצטרפים

אלי. 

סירבתי בנימוס.

מטרת החופשה לבלות זמן עם עצמי, להכיר את עצמי מחדש, לדייק בלייזר מה אני רוצה, איך אני מרגישה, לראות איך אני משתנה

ולבחון מה מתאים ונכון לי עכשיו, כמי שאני היום.

האמת, הכל התחיל לפני 14 שנים, כשנתתי למתאמנת שלי משימה לצאת לבד לחופשה.

המטרה היתה "לנקות את הראש מרעשי הסביבה והשגרה", כדי שאפשר יהיה "לחשב מסלול מחדש".

היא היתה אמיצה ו"קפצה" למים העמוקים, למרות שזה לא היה קל בהתחלה...

לימדו אותנו ואפילו די "תיכנתו" אותנו, שלבד זה לא טוב.

לבד זה של לוזרים, של מי שאין לו עם מי להיות, אם לבד - עדיף כבר להישאר בבית (שאף אחד לא ידע שאנחנו לבד), ואולי אפילו

קצת לרחם על עצמנו...

נדיר שאנשים מתייחסים ללבד כאל בחירה. ומעט מאד אנשים יודו (אפילו בפני עצמם), שהם מרגישים לבד אפילו במערכות היחסים

שלהם, (כי בכל זאת, זה נראה יותר טוב לא להיות לבד)...

בכל אופן, אני בכל תחילת שנה עושה רשימה של עד 100 מטרות שאני רוצה להגשים השנה, ואחת מהן, שהולכת איתי כבר כמה

שנים, אך מעולם לא התממשה, היתה לצאת לחופשה לבד.

ביום שלישי השבוע, תוך כדי עבודה, פתאום בא לי לחפש איזה דיל נחמד...

לא התכוונתי לצאת עכשיו לחופשה, אלא רק "לבדוק" מה קורה.

ביום ראשון הקרוב התבטל לי אימון, שלא הייתי משנה אותו בעצמי, וגם מצאתי דיל די נחמד... רק שזה לסוף השבוע הזה!!!

וואו... זה קרוב, הרגשתי רטט פתאום.

אמנם טסתי לחו"ל המון פעמים לבד, במיוחד לארה"ב, אך תמיד הלכתי אל... נפגשתי עם... 

כשלמדתי בארה"ב, חוויתי כל כך הרבה דברים חדשים, מטורפים, מרחיקי לכת, ו... אין לי עוד מילים לתאר... שבמשך שנתיים, איבדתי

לחלוטין את אזור הנוחות שהיה לי, ומשהו חדש ומדהים קרה... היה לי נוח וכיף להיות בלי "אזור נוחות".

חזרתי לפני כמעט 9 שנים, ולאט לאט בניתי לי אזור נוחות חדש, שהתחיל לגרום לי להגביל את עצמי... זה ממש לא מה שאני רוצה...

החלטתי להזמין את החופשה.

אז כן, עלו לי כמה מחשבות "מפחידות", זוכרים, מאלה שתוכנתנו אליהן...

"בטח יסתכלו עלי שירדתי לבד לארוחת בוקר".... - נו באמת, שיסתכלו... אין לי שליטה על מבטים של אחרים, ומכיוון שהכל זה

השתקפויות, אם אני ארגיש בנוח, זה לא ייראה שונה לאף אחד.

"אני מגיעה כמה שעות לפני קבלת החדר. מה יהיה"? - יהיה מה שאחליט שיהיה... אם אחליט לטייל, אצא לטייל. אם אחליט לשבת

בבית קפה, אשב בבית קפה, אם אחליט על אטרקציה כזאת או אחרת, זה מה שיהיה... הכל פתוח ואפשרי...

"ואם הכספת בחדר לא תתאים למחשב" (כבר קרה לי שהמחשב לא נכנס לכספת) - אז אקח אותו על הגב... זו לא הפעם הראשונה

שאני סוחבת את הבית על הגב בטיוליי, וכנראה גם לא תהיה הפעם האחרונה...

"ומה עם ההוצאה הלא מתוכננת הזאת. בכל זאת, כשנוסעים בשניים זה מוזיל עלויות" - תחכי להכנסה לא מתוכננת, חייכתי לעצמי...

המטרה היא להיות לבד, כבדי את עצמך, והגשימי אותה...

זו פחות או יותר השיחה הקצרה שניהלתי לי בראש, עד שהוצאתי את כרטיס האשראי מהארנק, וסגרתי את החופשה.

אני לוקחת ספר חדש, מחברת, בלוק ציור וטושים - ליצירת לוח חזון, את החזון הכתוב שלי, פנקס התובנות והתודות, מחשב - כדי

להתקדם בספר שאני כותבת וטלפון, שיהיה על שקט... והולכת לבלות זמן איכות עם עצמי, רחוקה מהשגרה ומהאיזור שהפך לאיזור

הנוחות...

מה בתוכנית? אין תוכנית.

איך יהיה? יהיה מצוין, כי מה שלא יהיה, זה יעזור לי לראות את עצמי בפרספקטיבה אחרת, להרחיב את הגבולות שלי, ולצמוח...

תוך כדי, או אולי כשאחזור, אשתף אותך בפרק הבא...

דבר אחד ברור לי, שהחופשה הזו, מעבר למה שיהיה בה, היא חופש אמיתי. כי לא משנה מה אעשה בחופשה, אם רק אהיה על החוף 

כל היום, אכתוב, אטייל, אלך לאטרקציות וכו'... החופש הוא בבחירה, לעשות את מה שאני באמת רוצה (לצאת לחופשה לבד), למרות

הפחד/אי הנוחות, למרות הקולות שבפנים, ולמרות הדעות של האחרים. החופש להיות חופשי, וללכת בדרך שאני רוצה.

אז... הלכתי להתארגן.

נשתמע בקרוב :).

נ.ב.

אני מזמינה אותך לשתף אותי בתגובות איזה חלומות יש לך שהחלטת להגשים השנה....


 
 

##CODE##
לעמוד הפוסט תאריך: 21/02/2019 09:40:00 תגובות:
מספר עמודים: 5
 1  2 3 4   הבא   







































[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים