yael-philosof -
   


תגובות

ניקוי

01.05.22
 
ניקוי...
 

 
ניקוי...

אז ככה זה נראה לפני שלושה שבועות בערך, הנקיונות של פסח...

טוב, לא באמת ככה... לעולם לא תראו אותי עם שמלה ונעלי עקב... 
🤣.

אבל, למעשה, כל השנה הזאת היא שנת ניקוי עבורי.

(אגב, מי שנמצא בשנה 9 בחייו, זו התקופה לניקוי - החישוב הוא חיבור מספרים של תאריך הלידה, ללא השנה שנולדתם, אלא השנה

הנוכחית).

שנה של פרידה מדברים שכבר אין להם מקום להיות נוכחים בחיים שלי. (כאדם מאד סנטימנטלי, זה ממש לא פשוט),

פרידה מאנשים שנכנסו לחיי לעונה, (מכירים את המודל? יש אנשים שנכנסים לחיינו מסיבה מסוימת, וכשהסיבה כבר לא רלוונטית, 

הם פשוט עוזבים אותנו, לפעמים בלי הסבר, וזה בסדר... יש אנשים שנכנסים לחיינו לעונה, כלומר לתקופת זמן משתנה אצל כל אחד, 

אבל מראש זה ברור שאחרי תקופה מסוימת, מכל מיני סיבות, הם ייעלמו מחיינו, ויש אנשים שנכנסים לחיינו לכל החיים ולא משנה 

מה יקרה וכמה תהפוכות הקשר יעבור, הם תמיד יחזרו ויהיו שם, כי מראש הם נועדו ללוות אותנו לאורך החיים)...

אבל את שיא הניקוי התחלתי לפני 4 ימים, כשגזרתי על עצמי 5 ימים של מיצי ירקות ופירות בלבד.

זה משהו שכל שנה בערך אני עושה, והפעם... שנתיים חלפו ביעף, בלי שנתתי לגוף שלי להתנקות מבפנים.

אז... הגוף יש לו שפה משלו, וזה מה שהוא ביקש...

ומכיוון שהגוף שלי הוא המיכל להשאיר אותי בחיים האלה, (שאני כל כך אוהבת), הוא השותף הבלתי נפרד והכי קרוב שלי למסע הזה,

הוא הקיום הכי בסיסי ועם זאת, הכי מתוחכם שקיים ביקום... ואני, מקשיבה לו. 

האמת, הוא ביקש קצת יותר מחמישה ימים וכבר עשיתי בעבר יותר מחמישה ימים, והגעתי אפילו לחודש, וזה מדהים.... אך הפעם, זה

לא יקרה.

היום הראשון היה קליל, וחשבתי שבגלל שכבר עשיתי את זה לא מעט פעמים, הגוף שלי הבין את הקוד "אין אוכל" והתמסר...

ביום השני, היה לי כאב ראש מפוצץ, שליווה אותי לאורך כל היום.

הימים השלישי והרביעי עברו עלי בפנטזיות... כל היום בא לי...

(בא לי פיצה, ובא לי סטייק, והמבורגר, ומה לא)...

אבל זה כל כך משחרר להגיד לו, "לא היום, עוד קצת... הבחירה במה שטוב לך באמת יש לה ערך חשוב"...

זה מדהים (אך לגמרי הגיוני), כמה אני מרגישה יותר אנרגטית דווקא כשאני לא אוכלת, כשרק נוזלים נכנסים לגוף...

אני בטוחה שהאנרגיה הזאת תפרוץ גם לתחומים אחרים כאשר "הכל יהיה נקי".

למה החלטתי לשתף בסיפור הזה שלי...

נתקלתי לא פעם בשאלה, למה אנשים שמדקלמים מנטרות של מה שהיו רוצים בחיים, במשך חודשים, לא מצליחים למשוך אותו

לחייהם, ונראה שאחרים עושים את זה בקלות יתרה.

כשהתייחסתי לשאלה הזאת, הדבר הראשון שקפץ לי זה שכדי להכניס משהו חדש לחיים, חשוב לפנות מקום... החלטתי לשתף 

בחווית הניקוי שלי, חוויית פינוי המקום. 

כמובן שיש עוד סיבות לכך שאנשים מתקשים ליצור את המציאות שהם רוצים, וזה קשור לפחדים, לאמונות, למחשבות, לחוסר התאמה

בין מה שאנחנו אומרים, חושבים, מרגישים וכו'...

על כל זה ועוד... אדבר בוובינר הקרוב על "חמשת הדברים שמונעים מאיתנו ליצור מציאות רצויה".

(SAVE THE DATE 11.05.22).

אגב, סיפור קטן שעלה לי תוך כדי כתיבת שורות אלה ובא לי לשתף:

לפני 20 שנה, גם בתחילת מאי (מאי זה חודש יום ההולדת שלי), עברתי דירה מערד למרכז.

למרות שגרתי בערד קצת פחות משנה, איכשהו במעבר הזה, החלטתי להיפרד מחלק מהבגדים שהיו לי.

זה לא משהו שסיפרתי למישהו, פשוט באריזת הבית, הכנתי בגדים שכבר לא התאימו לי, למסירה.

המדהים היה ששבועיים וחצי אחרי המעבר חגגתי יום הולדת, ו...

באופן מפתיע, מכל החברות שלי קיבלתי בגדים מתנה (דבר שאף פעם לא קרה לפני כן).

אז כן, האנרגיה נמצאת בכל מקום ומסתנכרנת עם הדברים בחיינו, גם כשאנחנו לא מתכננים או מודעים לתהליכים שקורים מתחת

לפני השטח. הדבר החשוב בעיני הוא פשוט להתמסר לשינויים, להתמסר לתהליכים שלקחנו על עצמנו, ליצור סביבה שהיא קלילה

יותר עבורנו, פחות אנרגיה דחוסה של דברים שאין לנו צורך בהם, אך קשה לנו לשחרר סנטימנטלית, ואז... דברים קורים...

אגב, ככה זה גם אם אנשים...

פתאום נכנסים לחיינו אנשים חדשים, או אנשים ותיקים חוזרים וההתחדשות מורגשת... ואין כמו האביב לחוות את ההתחדשות... הן

סביבנו, והן בתוכנו...

אביב שמח

נשתמע בקרוב,

יעל

 
לעמוד הפוסט תאריך: 01/05/2022 15:48:00 תגובות:
תגובות

חירות...

13.04.22
חירות
 
 


חירות
 
יש הרבה שמות לחג הפסח, אך השניים האהובים עלי במיוחד הם: חג האביב, וחג החירות.

האביב פשוט מרנין את הלב עם הפריחה המלבלבת. יש עוד שאריות של פרחי החורף בטבע, והעיריות ברוב במקומות בארץ דואגות

לקשט את הכיכרות ואת האדניות במרכזי העיר בשלל פרחים צבעוניים. מזג האוויר נהדר, לא חם מדי ולא קר מדי ויש תחושה של

התחדשות.

כילידת האביב אני ממש אוהבת את התקופה הזאת... 

השנה, אני מחוברת יותר מתמיד למשמעות של התקופה כחג החירות. 

כמו בכל שנה זה הזמן להיזכר ביציאת מצרים, בבחירה של חירות מול עבדות, באמונה החזקה שכל אחד היה צריך לגייס כדי ללכת

במדבר 40 שנה ועדיין לצפות להגיע לארץ המובטחת.

בשנתיים האחרונות העולם עובר מטמורפוזה וכבר לא יחזור אחורה. 

אני מרגישה שזה הזמן שהגענו לצומת T, יש לנו שתי אפשרויות עיקריות:

להכיר את עצמנו, ללמוד על העוצמה שלנו ולבחור בחירות, או להמשיך בדרך שלנו, כאילו זה לא נוגע לנו ולתת לאחרים לקבוע את

גבולות החירות שלנו, את הנכון והלא נכון, המקובל והלא מקובל.


כמו אז, גם היום, נדרשת מאיתנו אמונה גדולה...

אמונה בטוב, אמונה בעצמנו, אמונה ביכולת שלנו להשפיע ולשנות, ואמונה בדרך שלנו. 

זכינו לחיות בזמן מופלא שדורש מאיתנו להכיר את עצמנו. נותן לנו הזדמנות להעז, לגלות אומץ, ללכת אחרי הלב, ולשנות את מה שלא

הולם יותר את מי שאנחנו רוצים להיות. 

היתה לנו הזדמנות גדולה בתקופה הזאת לעשות התאמות כדי להמשיך לספק את הצרכים והרצונות שלנו, במסגרת האפשרויות של

"העולם החדש", הרבה מאיתנו גילו כישורים חבויים והתחילו להשתמש בהם לצורך פרנסה, שמירה על קשרים, התפתחות ועוד...

היתה לנו גם הזדמנות לגלות יצירתיות ולפתור מצבים שמעולם לא נתקלנו בהם לפני כן.

אחד הדברים שאני ממש מרגישה שהתקופה הזאת מביאה לנו היא צורך לשחרר דברים, גם כשיש לנו הרבה נוסטלגיה אליהם. אני לא

ממש יודעת להסביר, אך מאמינה שהרבה אנשים חשים בזה, שזה זמן שבו חייבים לפנות מקום למה שיבוא... וזה אומר ברמה הפיזית

לשחרר דברים שכבר אין לנו צורך בהם, ברמה הרגשית, לשחרר דברים שמהווים עבורנו נוסטלגיה מצד אחד, ומצד שני "קושרים"

אותנו אל העבר ומעכבים אותנו, ברמה המנטלית, זה זמן לבחון מחדש את המחשבות שלנו, ה"אני מאמין" שמנחה כל אחד ואחת

מאיתנו, וברמה הרוחנית, את האמונות שלנו. 

שמתי לב בעבודה עם המתאמנים שלי בתכנית הליווי, שבחודשים האחרונים העבודה שאנחנו עושים מגיעה לרבדים עמוקים יותר

מבעבר, כאילו אנשים רוצים לעשות ממש שינוי מן השורש. גם ברמה האישית אני מרגישה את הצורך להתכונן, לפנות מקום, להקליל

את הדברים...

אין לי מושג מה השנה הזאת עומדת להביא לנו, אך ברור לי שהניקוי העמוק, הן האישי והן הקולקטיבי כבר התחיל...

ככל שיותר אנשים יעשו ניקיון פנימי, דרך עבודת מודעות, כך המסה הקריטית תגדל ותשפיע על הניקיון הקולקטיבי.

ככל שנבחר יותר מתוך מודעות וחיבור ללב, ככה נגיע למקומות שטובים לנו יותר וניצור ניסים בחיינו.

ככל שנתאמן על אמונה, נגיע במהירות רבה יותר ובקלות רבה יותר אל "הארץ המובטחת", כל אחד בהתאם להגדרה שלו את הארץ

המובטחת.

אני עושה את העבודה הזאת עם עצמי כבר במשך חודשים, ומתכוונת לנצל את הפסח הזה לבחון איזה עוד כלים מלבד אמונה ובחירה

שירתו את עם ישראל בדרך לארץ המובטחת ורלוונטיים להתאמן עליהם גם היום. 

החירות האישית שלי נראית כ: אותנטיות, אהבה לחיים, תנועה, עשייה מהנה, התחדשות ועוד...

אשמח לשמוע מכם על החירות שאתם בוחרים בה בנקודה הזאת של התקופה שהכי מסמלת חירות והתחדשות. 

שיהיה חג שמח, ונשתמע בקרוב...

יעל.

 
לעמוד הפוסט תאריך: 13/04/2022 10:07:00 תגובות:
תגובות

השיעורים הגדולים של התקופה הזאת...


12.12.21
 



השיעורים הגדולים של התקופה הזאת
 

אני בן אדם מאד נוסטלגי...

רוב החברויות שלי מלוות אותי עשרות שנים, נדיר שתמצאו אותי בחנויות בגדים, או נעליים, כי אני פשוט אוהבת את מה שיש לי, כך

שאין לי ממש צורך "לרענן"... (אלא אם אני צריכה משהו, או שעל הדרך ראיתי משהו שממש "עשה לי את זה" - וזה קורה אחת לכמה

שנים), החנויות היחידות שיש לי "רעב" לפקוד, הן חנויות הספרים... וגם, זה רק מתאסף לעוד ועוד, הם לא מתחלפים...

אני שומרת מכתבים שקיבלתי בעבר הרחוק, (כן, פעם, לפני עידן האימייל, ווטסאפ, ואפילו הטלפון הסלולרי - כשפקדנו יום יום את

תיבת הדואר, לראות אם המכתב המיוחל סוף סוף הגיע)...


למה אני מספרת לך את זה עכשיו?

לפני שנה בערך, כתבתי פוסט בנושא מה השיעורים שלמדתי מתקופת הקורונה. אני יודעת שלכל אחד ביקום הזה היו שיעורים ללמוד

מהתקופה הזאת. חלקם קשור למערכות יחסים, חלקם להתפתחות אישית, עסקית, כישורי חיים ועוד. אך נראה לי שיש שני שיעורים

שמשותפים לאנושות כולה, ועליהם בא לי לדבר.

בחודשים האחרונים אני ממוקדת ב"ניקוי" דברים שכבר לא רלוונטים בחיי. יש סיבות שונות לכך:

זה יכול להיות שהם כבר לא מקדמים, אלא מושכים לאחור, שהם כבר לא משמחים, אלא מעיקים, או שפשוט כבר לא הולמים את מי

שאני עכשיו, ומי שאני רוצה להיות...

זה לא אומר שהם לא טובים יותר, אלא פשוט פחות מתאימים כרגע.

וזה ממש ניקיון כולל. ברמה הפיזית - לשחרר אנשים שכבר לא מתאימים, (אגב, גם אם ברמה הרגשית זה כואב), חפצים, ובעיקר

מכתבים שכתבתי, שקיבלתי, וכו'... וכן, כל

מכתב עבר בדיקה מדוקדקת ומשא ומתן עם עצמי, עד שהייתי מוכנה לוותר עליו. (אמרתי מראש שאני אדם נוסטלגי), כל דבר שכתבתי

עבר הרבה התחבטויות ותהפוכות רגשיות, איך ייראו החיים שאחרי - בלעדיו. 

ברובד הרגשי - לשחרר רגשות שונים שכבר לא רלוונטים כמו: היקשרויות לדברים, הצורך להיות צודקת, הרצון להאשים, הפחד וכד'.

וברמה המנטלית - לשחרר מחשבות, דפוסי מחשבה, אמונות (שקשורות גם לרמה הרוחנית), תירגולים שעשיתי בעבר והגיע זמנם

להשתדרג, שיפוט, ביקורת, וכד'.

זה לא תהליך קל בהכרח, אך הוא מחויב המציאות, מכיוון שהעולם של היום שונה מאד מזה שחווינו לפני שנתיים, ומי שלא יבחר

בשינוי, יש סיכוי שהשינוי יבחר בו, ואני תמיד מעדיפה להיות הסיבה בחיים שלי, ולא התוצאה של נסיבות חיצוניות.

לאחרונה, בתכנית הליווי, נתקלתי כמה פעמים, מאנשים שונים ובוריאציות שונות, את הנושא של לשחרר דברים, או לוותר על דברים

בחיינו, ועל הקושי לעשות את זה.

אני יודעת שאם משהו מגיע לחיים שלי, ועוד מכמה אנשים... ללא ספק הוא קשור אלי.

אני כל כך מבינה את הקושי, את הרגשות המעורבים שכרוכים בשחרור, את תחושת הויתור, הפחד, אי הנוחות. זה משקף לי בדיוק את

מה שאני בחרתי לעשות, את האטצ'מנט שלי לדברים שלי, ואת ההתגייסות היומיומית להמשיך לסנן, להמשיך לשחרר, לנקות, להשאיר

רק את מה שצריך ונכון. (ואגב, זה לא קורה בפעם אחת. יש סינון ראשוני, ואחר כך עוד סינון, ופרידה מאד כמה דברים, ועוד סינון וכו',

עד שאני מגיעה לדברים שאני ממש עוד לא יכולה לוותר עליהם. וגם אז, חוזרים אחרי זמן מה לסיבוב נוסף וממשיכים).

הבנתי כמה חשוב לשים דגש על השיעור הזה, הן בחיים שלי, והן כתמיכה במתאמנים בתכנית. 

מעבר לזה שאני מרגישה שזה צו השעה, אני יודעת שרק כאשר נהיה מוכנים לפנות את האנרגיה הישנה מחיינו, נוכל לתת מקום

ולחוות את האנרגיה החדשה, שמביאה איתה הרבה דברים נהדרים (למרות האתגרים שמתלויים אליה). 

ואני אישית מעדיפה לעשות את זה מתוך בחירה, ולא מתוך כורח.

השיעור השני, והלא פחות חשוב, שנראה לי שעל כלל האנושות ללמוד, (והוא גם קצת קשור לשיעור הראשון ותלוי בו), זה הנושא של

אחדות. אנחנו חייבים להתאחד.

זה לא איחוד שקשור לפוליטיקה, זה לא קשור לתמימות דעים, לא בהכרח להאמין לאותם דברים, בוודאי שלא לחשוב אותו דבר, זה

הרי בלתי אפשרי... להתאחד מבחינתי פירושו להבין איזה עולם אנחנו רוצים לחיות בו, ואיזה עולם אנחנו רוצים להשאיר לדורות

הבאים. 

זה אומר להיות מוכנים לקבל את מי ששונה מאיתנו - במראה, במחשבות, בתפישות, באמונות, ועדיין לכבד אותו ולתת לו מקום.

זה להיות מוכנים לוותר על השיפוט והביקורת, ולהתמקד בלהיות הגרסה הטובה ביותר של עצמנו. 

זה להבין שזה לא משנה הצבע שלנו, המין שלנו, או הדרך בה אנחנו רואים את העולם... בסופו של דבר, כולנו קשורים זה לזה

ומשפיעים אחד על השני. ולא מדובר רק עלינו, בני האדם, אלא גם על הטבע, הרוח, בעלי החיים, וכל מה שקיים ביקום. כשאנחנו לא

שומרים עליהם, אנחנו מפרים את האיזון הטבעי ופוגעים בעצמנו. 

אני אוהבת לתת את הדוגמא שכאשר זורקים אבן לאוקיינוס, אנחנו רואים רק את האדוות סביב המקום שהאבן נפלה. אך כאשר יש

תנועה באוקינוס, היא משפיעה על האוקינוס כולו, גם אם אנחנו לא רואים את זה בשדה הראיה שלנו. 

גם כשאנחנו חושבים אחרת, מתלבשים אחרת, נראים אחרת, יש בינינו הרבה יותר מן המשותף, מאשר מן השונה וכשנסכים לקבל את

זה, יהיה לנו קל לחבק את האחר גם כשאנחנו לא מסכימים איתו, ובלי לנסות לשכנע אותו. 

אני מרגישה שהשנתיים האלה היוו בית ספר לכולנו... וכמו בכל בית ספר, יש אנשים שרצו להיות "מצטיינים" וישר הסתכלו על

השיעורים שיש להם ללמוד, ועשו עבודה, יש כאלה שלקחו את הזמן לבחון את הדברים לעומק, ניסו קודם להבין במה מדובר, ומה

עליהם לעשות, יש כאלה שמיד היו מוכנים להתגמש ולהתאים את עצמם (אגב, חברות שישר למדו את הזום, התחבר אוליו והמשיכו

לעבוד כמעט במתכונת רגילה, הם דוגמא לכך), ואחרים שפשוט התנגדו, וניסו "להילחם" בשיעורים.

לכל אחד הדרך שלו להתמודד, והזמן הנכון לו לעשות שינויים והתאמות למצב החדש. עם זאת, אני בטוחה, ששני השיעורים שציינתי

משותפים לכולנו, וככל שנהיה מוכנים ללמוד אותם יותר מהר, כך נצא נשכרים מהדברים שייפתחו לפנינו. 

אני מזמינה כל אחד ואחת שבא להם, לשתף אותי במייל על השינויים שאתם חווים בתקופה זו.

אגב, בחרתי בתמונה של היאחזות בחיים. 

היו כל מיני תמונות של היאחזויות בדברים, אך בחרתי דווקא בזו, כי כאשר אנחנו נאחזים במשהו, כמו הדברים שציינתי, למרות שלא

מדובר בחיים שלנו, לא בלהיות או לחדול, לעיתים מאד קשה לנו לשחרר, ואנחנו מתייחסים אל הדברים כחיים ומוות. 

לי התמונה הזאת מהווה תזכורת, שהחיים הם החיים, לא משנה כמה ניאחז, אין לנו באמת שליטה עליהם.לחיים של כולנו יש תאריך

תפוגה, ולכן כדאי לחיות אותם, כאן ועכשיו ובכל רגע נתון... וכל השאר, זה כל השאר... עניין של פרופורציות.

נשתמע בקרוב.

אגב נוסף, 

כשאתם כותבים תגובות בפוסט, אני רואה אותם ומגיבה להם, אך סביר להניח שאתם לא חוזרים לפוסט לראות את התגובה שלי... קחו

את זה בחשבון...

זה יכול לעניין אותך:

אם עדיין לא הצטרפת ל"מועדון הטיפ השבועי" - טיפ למייל שלך כל שבוע בנושאים של התפתחות אישית. ניתן להצטרף כאן!
  


 
לעמוד הפוסט תאריך: 12/12/2021 17:18:00 תגובות:
תגובות

כשנראה שהכל מתקלקל...

25.01.21
 


 
כשנראה שהכל מתקלקל...



כבר שנים שאני מקבלת בקשות חוזרות ונשנות לעשות מ"המדריך לאהבה עצמית", ספר אודיו. 

יש הרבה אנשים שעושים ספורט, שנמצאים בדרכים, וכד', שאוהבים לנצל את הזמן, ובמקום להקדיש זמן לקריאה, הם מנצלים זמן

"ריק" להאזנה לתוכן מעשיר ומעצים.

האמת, הרעיון מצוין... הביצוע, יותר בעייתי...

לא קל לשבת להקריא ברצף במשך שעתיים וחצי - שלוש, הקול נעשה צרוד תוך כדי, הקצב משתנה בלי שאשים לב, הקול משתנה

ממאמץ, הטון משתנה תוך כדי וזה לא פשוט...

לפני ארבע שנים, כשהייתי בארה"ב, חברה שלי נסעה לקרובי משפחה ואני העדפתי להישאר בבית, בשקט של אוהיווויל, (בשולי

היער), אין מכוניות, אין רעשי רקע, פשוט החלטתי לעשות את זה...

 
 

לשמחתי, בארה"ב המרחקים גדולים, והיה לי הרבה שעות לבד להתמסר למשימה.

לפני כמה חודשים החלטתי שהגיע הזמן לקחת את חומר הגלם, ולהתחיל לערוך אותו לקובץ אודיו.

לא ידעתי כמה זה יהיה מאתגר וארוך...

כל עשר דקות של עריכה, הצריכו ממני בערך שעה של עבודה, (לפעמים גם יותר), והרבה, הרבה, הרבה סבלנות...

התקדמתי לאיטי, כשבהתחלה קיויתי לסיים את זה עד סוף נובמבר 2020, ראיתי שזה לא יקרה, ונתתי לעצמי עד סוף דצמבר, זה גם

לא קרה, אתמול ישבתי על הבוקר לעשות את זה, כשידעתי שעומדים לפני רק עוד ארבעה מקטעים... ואז, קיבלתי שאלה ממועדון

הטיפ השבועי, והחלטתי לעשות סרטון קצר, לפני שאני מתחילה...

עשיתי את הסרטון, ערכתי ודחיתי כבר את המדריך לאהבה עצמית להיום.

הבוקר, התיישבתי על המחשב, וגיליתי בתדהמה שהקובץ נעלם, ומה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לשחזר אותו...

קשה לי לתאר במילים את האכזבה...

כאילו שפכו עלי, בקור הזה, דלי מי קרח שיעורר אותי לעובדה שכל מה שעשיתי, ירד לטמיון.

מה שמעניין, שגם לא מצאתי את הקבצים המקוריים, מהם העליתי לעורך...

מה שכן מצאתי, זה קובץ אחד, שאולי זה המקור, אולי זה אחד הנסיונות הקודמים שלי להקליט - עדיין לא בדקתי.

חזרתי לתוכנת העריכה, העליתי את הקובץ, ושמרתי את הפרויקט בשם, כדי להתחיל יותר מאוחר מחדש... ואז עצרתי...

אולי זה הזמן לעשות חישוב מסלול מחדש...? אולי דברים אחרים שאני רוצה לעשות ונדחו בגלל העבודה המרובה סביב הספר אודיו

צריכים לקבל עכשיו את הבמה? ואולי אני צריכה קצת להתרחק מהעשייה וכמו שזה נעלם, בקרוב זה יימצא מחדש?

האמת, אין לי מושג...

מה שאני כן יודעת, זה שתמיד החוץ משקף את הפנים...

הפנים שלי לאחרונה מתעסק המון בדברים שאני לא צריכה להתעסק בהם, (אג'נדה 21, השינוי העצוב שקורה בעולם - ואצלנו, חיסונים

וכד')... חוש הצדק שלי לא נותן לי להיות בחוץ, בלי להביע דעה... אולי תחושת ההתפרקות של העולם הישן, וההתעסקות בזה, באה

לידי ביטוי גם בשינוי והתפרקות של מבנים בעסק שלי?

לשיטתי, התשובה ברורה...

בכל מקרה, גם בהתייחסות שלי לנושא הגלובלי, וגם כמובן בעסק שלי, יש מקום לחישוב מסלול מחדש, וליצירת נתיבים שיביאו יותר

לידי ביטוי את האור, האמונה, האהבה לעצמנו ולאחרים, את הענווה והצניעות שהתקופה הזו מלמדת אותנו, (לוותר על שליטה, לתת

יד לשינוי, לאזן את האגו, להתמסר, ליהנות מהדברים הקטנים, לזכור ששום דבר לא ברור מאליו, להודות על כל רגע, ועוד)...


אני בוחרת לקחת נשימה עמוקה, ולהקשיב לרוח... לתת לה להוביל את הדברים.

אז כן, זה עצבן אותי ברגע הראשון... אבל שלוש דקות אחרי זה, פשוט הסתכלתי על הדברים.

אני יודעת שדברים הרי לא קורים סתם. אם זה קרה, יש סיבה טובה לכך... גם אם אני לא רואה אותה כרגע...

החלטתי להניח כרגע את הספר אודיו ולהתמקד בדברים פרקטיים לרגע זה, שנדחו לאחרונה...

אין לי ספק, שכמו שהמדריך לאהבה עצמית נולד בשיתוף פעולה מלא עם הרוח, גם ספר האודיו שלו יגיע בזמן הנכון...

ואם יש משהו שממש חשוב לי להעביר בסיפור שלי היום, זה המוכנות לוותר על שליטה... להפסיק לבזבז אנרגיה יקרה על להילחם

שדברים יקרו כמו שאנחנו רוצים, כמו שאנחנו חושבים שנכון, או כמו שאנחנו מרגישים ש"מגיע לנו"... יש חוכמה שהיא גדולה מאיתנו,

ויודעת לדייק את הדברים, ולהוציא אותם לפועל בדרך ובזמן הנכונים, וכל ניסיון שלנו "לכופף ליקום את היד", ינחל כנראה אכזבה....

שנזכה בקרוב לחזור להתקרב לאנשים, להתאחד, ולאהוב את עצמנו ואת האחרים...

נשתמע בקרוב,

יעל



יכול לעניין אותך:

המדריך לאהבה עצמית - ספר   המדריך לאהבה עצמית - ספר דיגיטלי
       


 
לעמוד הפוסט תאריך: 25/01/2021 10:55:00 תגובות:
תגובות

שינוי...

07.10.20
 



שינוי...
 
ללא ספק האתגר הגדול ביותר שאנחנו עומדים מולו בתקופה הזו הוא השינוי...

נתבקשתי השבוע פעמיים, לכתוב על הנושא, וכששתי בקשות מגיעות באותו שבוע, זה אומר שעוד אנשים רוצים להעלות את זה על

סדר היום.

אומרים ששינוי זה הדבר הכי קבוע בחיים שלנו, ועם זאת, הוא מביא איתו הרבה דעות קדומות, פחד, וחוסר וודאות, ולרוב, אנחנו

מוכנים ליזום אותו רק כשהגענו לאיזושהי נקודה של כאב, ש"מבהירה" לנו שאנחנו חייבים לעשות שינוי. 

(זה לא תמיד חייב לבוא משם, אך לרוב זה בא ממקום כזה, כיוון שבקונפליקט בין הרצון לשינוי, לבין הפחד משינוי, לרוב הפחד ינצח).

אחד הדברים שהקורונה הביאה איתה, כשיעור לאנושות, זה השינוי...

מי ש"יתווכח עם המציאות או ינסה לכופף לה את היד", יהיה לו ממש ממש קשה או שלא יוכל לשרוד את זה.

אז קודם כל, למה אנחנו בכלל צריכים שינוי? הרי כולנו יודעים שהרבה יותר נעים ונוח בשגרה שיצרנו לעצמנו, או במה שאנחנו נוהגים

לקרוא לו, ולא סתם, איזור הנוחות. 

התשובה לזה היא פשוטה, רק שינוי יכול להביא להתפתחות. כאשר אנחנו קופאים על השמרים, שום דבר לא מאתגר אותנו, שום דבר

לא גורם לנו לחקור את עצמנו, את מה שקורה סביבנו, להרחיב את הפרספקטיבה שלנו, ולגלות את העולם שקיים מעבר למסלול הרגיל

של המחשבות, האמונות, והמעשים שלנו. 

השינוי גם נותן לנו להטיל ספק במה שחשבנו, האמנו אתמול, ומאפשר לנו לגלות מחדש טריטוריות שחשבנו שכבר מוכרות לנו.

שינוי מהווה צמיחה והתחדשות, הן לגוף, והן לנפש, וכשאנחנו מתנגדים לשינוי, מעבר לזה שאנחנו סובלים, אנחנו גם יוצרים סוג של

קיפאון בחיינו, תקיעות, ומוכנות לוותר על העוצמה שלנו ועל היכולת שלנו ליצור מציאות. 

אז אם יש בשינוי כל כך הרבה טוב... (מעבר לזה, שבכל מקרה אין לנו דרך לעצור את השינויים שקורים), למה כל כך קשה לנו לבחור

לעשות אותו, ויותר מזה, הרבה מאד פעמים, מחכים שמשהו יאלץ אותנו לעשות שינוי, במקום לבחור בו...

והתשובה היא - פחד.

פחד שמקורו באגו.

האגו רוצה להשאיר אותנו באזור המוכר והידוע, הוא רוצה לגרום לנו להרגיש "בטוחים" (גם אם בטוחים שווה תקועים), הוא רוצה

לשמור עלינו - שלא ניפגע, ובדרך פוגע בנו בעצמו, באמונה שלנו בעצמנו, בביטחון העצמי שלנו, וכמובן, בהישגים שלנו - אלא אם כן,

אנחנו עומדים מולו, מתמודדים עם הפחד, ומוכנים ללכת אחרי הלב, ולעשות את השינויים הנדרשים. (אגב, כל תקופה והצורך שלה

בשינוי, זה לא משהו סיסטמתי ודומה אצל כולם).

אז מה נדרש כדי לעשות שינוי?

גמישות

פתיחות מחשבתית

מוכנות (מנטלית, פיזית, רגשית ו... רוחנית)

התמודדות עם חוסר וודאות

לקיחת סיכונים מחושבים

אמונה בעצמנו

חיבור ללב

העזה "לקפוץ למים"

העניין הוא, שגם כשאנחנו כבר מוכנים ו"קופצים" למים, הפחד יגיע, האתגרים יגיעו, והדרך לא תמיד תהיה חלקה... וכל זה כאמור,

חלק ממסע ההתפתחות האישית שלנו.

הקורונה הכריחה אותנו לעשות שינויים, ובתקופה הקורונה הזו, הצורך בגמישות והסתגלות לשינוי, מאד בולט.

הקירבה הפכה לריחוק ולשמירה על גבולות, פגישות ולימודים הפכו להיות וירטואליות, דרך זום, או דרך וובינרים, מסעדות היו חייבות

להתאים את עצמן ולהתארגן על האפשרות למשלוחים, אחרת ההוצאות ממשיכות, והפרנסה הלכה. אנשים שיצאו לחל"ת ו/או עצמאים

קטנים שהעסק שלהם הושבת, היו חייבים להמציא את עצמם מחדש, או להפוך לשכירים, במקצועות נדרשים, לרוב בשכר מינימום,

ילדים מרוחקים מחבריהם למשך חודשים, אין לנו חופש בחירה ללכת לאן שאנחנו רוצים ומתי שאנחנו רוצים ועוד... ועוד...

האם ה"מסע" הזה שווה את האתגרים שהוא מביא?

תלוי את מי שואלים.

אני אישית חושבת שכן.

אני יודעת שכמו שלהישאר במקום ולא לעשות שינוי, יש לזה מחיר, גם השינוי עצמו גובה מאיתנו מחירים, בעיקר רגשיים ומנטליים,

לקבל רעיונות חדשים, להפוך לגמישים יותר בדרך ההסתכלות שלנו ולהתמודד עם התחושות שעולות. 

כתבה לי אשה מקסימה על שינוי שעשתה ועל כך שפתאום אנשים שצעירים ממנה בעשרים וחמש שנה ויותר, הפכו למדריכים שלה.

זה שינוי רעיוני לתפישה הרווחת שגיל מעניק לנו ידע וניסיון (שזה כמובן נכון, אך לא תמיד מספיק ב"עולם החדש", אותו ללא ספק

הצעירים מבינים יותר). 

אני זוכרת, לפני עשר שנים, כשהאחיינית שלי היתה בת שנתיים, צילמתי אותה במצלמה דיגיטלית, היא ראתה את המצלמה וניסתה

להזיז את התמונה עם האצבע. אני "נרעשתי" מזה שהיא עושה לי טביעות אצבע על המסך, עד שקלטתי, שהיא נולדה לדור של טלפונים סלולריים, שהאצבע על המסך, זה הדבר הכי טבעי לה...


בני האדם הם "יצורים" של הרגלים, ואנחנו נמצאים בשינוי מואץ שדורש לא רק לשחרר את ההרגלים הישנים, אלא גם מזהיר אותנו,

שלא נתרגל לדברים חדשים, כי בכל יום אנחנו צריכים להתאים את עצמנו מחדש.

מחיר נוסף שלעיתים אנחנו משלמים בתקופת שינוי, הוא בדרך שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו...

כשאנחנו נמצאים בשגרה, אנחנו יודעים מה החוזקות שלנו, מה החולשות שלנו, ולרוב מתמקדים בחוזקות ופחות משקיעים בללמוד

ובלהתנסות בדברים חדשים, כשאנחנו בתהליך שינוי, הרבה פעמים אנחנו מרגישים כמו "ילדים בכתה א'", כאילו חזרנו אחורה, וכל

הזכויות והידע שנזקפו לזכותנו עד היום, לא רלוונטים ולא עוזרים לנו עכשיו להתגבר על האתגר.

המקום של "לחשוף את חולשותינו", גם אם זה רק בפני עצמנו, הוא לא מקום שקל להיות בו.

ועם זאת... אני חושבת שזה שווה את זה... הסיפוק שבצמיחה האישית, בחקירת טריטוריות חדשות, בהרחבת אזור הנוחות, ובתחושת

הגשמה, שווה מבחינתי, את כל האתגרים שעולים לאורך הדרך, ואף יותר מכך, האתגרים שעולים נותנים לנו הזדמנות להכיר את

עצמנו טוב יותר, וכזכור, יש לנו רק מערכת יחסים אחת בחיים - עם עצמנו, והבחירה בשינוי עוזרת לנו להעמיק ולשפר מערכת יחסים

זו. 

אני זוכרת, בתקופה שבה למדתי בארה"ב, עשיתי כל כך הרבה דברים שהם בגדר ה"בלתי ידוע", כל כך הרבה דברים שלא היכרתי, כל

כך הרבה דברים שגרמו לי לפחד, לחוסר נוחות, ולהתמודדויות שונות ומשונות, וגם היום, עשר שנים אחרי... אני רואה את זה כתקופה

הכי יפה ומשמעותית בחיים שלי... (מה ששם, היה לי יותר קשה לראות, כשהייתי שקועה באתגרים עד צוואר).

אחד האתגרים הגדולים מבחינתי היה כשאיאנלה שלחה אותנו לרחוב, לספר לאנשים את הסיפור שלנו, ולבקש משהו מהאדם שסיפרנו

לו, כתמיכה בנו, ולהחתים אותו על כך ששמע את הסיפור והוא תומך בנו. היה לנו שעתיים למשימה.

היינו חייבים להביא לפחות 40 חתימות, ומי שהגיע ל - 50, היה מצטיין המשימה. 

(ואגב, אצל איאנלה, אין מצב שלא מסיימים משימות). 

יצאנו איזה חמישה חברים למרכז קניות גדול, כדי "לצוד" אנשים, ולבצע את המשימה. 

אני זוכרת את הרגע שיצאתי מהאוטו, היה בי רצון עז "להיצמד" למישהו, כדי שהוא יפנה לאנשים, ויסלול לי את הדרך למשימה...

ובשניה שהמחשבה הזו עלתה, הסתובבתי, ופניתי לצד השני, כי הבנתי שיש לי הזדמנות עצומה להתפתחות אישית, שלא תהיה לי

בדרך אחרת. 

חרקתי שיניים, אבל עשיתי את המשימה, והבאתי 50 חתימות. 

כשחזרנו לכתה, אחרי שעתיים,  הרבה אנשים שיתפו בחוויה שלהם. אני, כמובן, לא התנדבתי לשתף...

ואז, רגע לפני שנגמר ה"גרופ שרינג", איאנלה שאלה אם עוד מישהו רוצה לשתף... ואז אחת המורות (כרמן), קפצה ואמרה שהיא רוצה

דווקא לשמוע מה לי יש לספר...

(אצלנו בכתה היה אסור לשבת פעמיים ביום באותו מקום. אחד הסיפורים שלי היה - והוא אמיתי לגמרי - שאני חייבת לשבת במקום

שישבתי, או מקסימום כסא ליד, כי אני חייבת להיות קרובה ולקרוא את השפתיים שלהם, כי גם ככה קשה לי עם אנגלית).

כשעליתי לבמה, השאלה הראשונה של איאנלה היתה כמה חתימות הבאתי, וכשהיא שמעה 50, היא שאלה אם פגשתי רק ישראלים...

ברגע זה היא הודיעה לכולם, שלא יקשיבו יותר לסיפור שלי על הקושי עם האנגלית...

אז כן, היה מאד, מאד, מאד קשה ומאתגר... האם זה היה שווה? כמובן...

אין מחיר שיכול להשתוות למה שקיבלתי בשיעור הזה.

לסיכום, אני רוצה לגעת בכמה דברים:

1. התקופה הזו כופה עלינו שינויים, ומאלצת אותנו להיות גמישים. אפשר להתבאס על זה, או אפשר לקבל את זה בברכה, ולראות איך

אנחנו צומחים מזה ומגלים את העוצמה שבתוכנו.

2. הכל קורה לטובה, גם הקורונה - הקורונה הגיעה לא סתם, וכדאי להסתכל על המתנות שהיא נתנה לנו על הדרך... (זה לא אומר

שהיא לא גבתה גם מחירים, היא בהחלט גבתה, גובה, ועוד תמשיך כנראה לגבות, אך עם זאת, היא הביאה לכל אחד ואחת מאיתנו,

גם מתנות.

3. תמיד עדיף לבחור בשינוי, מאשר להיאלץ לעשות אותו. 

אם הגענו למצב שאנחנו נאלצים לעשות שינוי, כנראה שכבר הגענו לנקודה מאד כואבת, ואפשר לעשות את הדברים גם בלי להגיע

לשם. 

4. בדקו בדו"ח רווח והפסד של החיים, מה לקח ומה נתן לכם השינוי...

מזמינה אותך לשתף אותי איפה הפוסט הזה פוגש אותך.

נשתמע בקרוב,

יעל

נ.ב.

כשאני הסכמתי לוותר על אזור הנוחות שלי, וזה לא היה קל, אך ברגע שבחרתי ללמוד אצל איאנלה זה משהו שהלך עם זה בילט אין,

הרווחתי את החופש הכי גדול שהיה לי בחיים... 

המוכנות להיות כל הזמן בשינוי, היא הזדמנות לשחיה בזרם החיים. כאשר אנחנו מתנגדים לדברים, אנחנו בעצם מבקשים "לשחות נגד

הזרם", ואז האנרגיה שאנחנו מבזבזים, המאמץ שאנחנו משקיעים, והתסכול שאנחנו חווים, כובלים אותנו לדברים שכבר לא כל כך

מתאימים לנו, ומונעים מאיתנו חופש אמיתי... 




יכול לעניין אותך:

דיסק דיגיטלי "בדרך של אהבה"
 
3 הרצאות בנושאים: אהבה עצמית, מיקוד שליטה פנימי וחיצוני, וציפיות


 
לעמוד הפוסט תאריך: 07/10/2020 18:46:00 תגובות:
תגובות

שנת תשפ"א - שנה מיוחדת...

21.09.2020
 


שנת תהיה שנת פלאים אמן!
 
 

וואו... הבוקר חוויתי חוויה מרגשת, שמילאה אותי תשוקה לעזוב הכל, ו"להתיישב" על המחשב... אך אני נאמנה לתכנית 

ה - SPIRITUAL PRACTICE הבוקרית שלי, ולכן, דחיתי את כתיבת הפוסט לשעה יותר מאוחרת. 

התחלתי את הבוקר במדיטציה, בסביבות השעה חמש. 

השקט בחוץ, העיניים העצומות, מביאים אותי לפעמים לכדי נמנום, תוך כדי מדיטציה. הפעם חוויתי חיזיון...

זה לא היה משהו שממש רואים, אבל זה היה משהו שהוא חוויה, שכל תא ותא בגוף הרגיש, ידע, והיה שותף לחוויה.

זה התחיל במחשבה שעלתה לי, שבדרך כלל אני כותבת פוסט לשנה החדשה, והשנה, לא עשיתי זאת.

אני אוהבת לשחק עם האותיות של השנה העברית, ומה שקפץ לי הפעם זה: תהיה שנת פלאים אמן!

שנת פלאים? תהיתי תוך כדי, בין מחשבה מודעת למדיטציה...

כן!

לא ממש הבנתי איך...

אנחנו נמצאים בתקופה הכי גרועה, בעיני, מאז שנולדתי. 

היו לי הרבה תכניות לשנת תש"פ, שהתמזגה עם 2020, ועשתה שינוי עולמי...

מה יכול להיות פלאי בשנה הקרובה???

התשובה לא איחרה לבוא...

היא באה בדמות פסקה מההימנון שלנו. 

ההמנון, שכתב נפתלי הרץ אימבר, בשנת 1878, והפך להמנון הלאומי, מאז הוקמה מדינת ישראל. 

ההמנון שבו כתוב: "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".

אני לא מביעה דעה, לא מתייחסת לשמאל או ימין, אך יש עובדה אחת שאני חייבת להתייחס אליה והיא, שאנחנו בסגר...

ההורים שלי, ועוד הרבה מאד אנשים, חלקם אלמנים, אלמנות, גרושים, וגרושות, רווקים ורווקות, חגגו את ראש השנה לבד... וזה שובר

את הלב...

האלימות שגואה, הילדים שיצאו לגמרי מהמסגרת, האכיפה - שלעיתים הפכה לברוטלית, לא קשורה לחופש, לבחירה, ולאחריות

אישית. 

מה קרה לנו?

ואז הבנתי...

שנת תשפ"א בהחלט יכולה להיות שנת פלאים... שנה בה התודעה הקולקטיבית משתנה, שנה בה כל אחד מאיתנו מכיר ביכולת

הבחירה שלו, שנה בה אנחנו מבינים, שהגענו לצומת T - או שאנחנו בוחרים להיות בסגר, במקום שמישהו אחר שולט, בוחר, ומחליט

בשבילנו... או שאנחנו לוקחים חזרה את העוצמה שלנו, מגלים את האור בתוכנו, לוקחים אחריות, ובוחרים...

זה דורש עבודה... אבל זה יכול להיות זמן מדהים ופלאי עבורנו... 

ולא! אני לא מדברת על לקחת בכוח... 

אני מעריכה את אלה שיוצאים לרחובות, זועקים מדם ליבם את כאבם, ומנסים לשנות, אך אני אישית מאמינה בעבודה פנימית כדי

ליצור שינוי, הרי כבר אמרנו: יש לנו מערכת יחסים אחת בחיים - עם עצמנו, וכל שאר מערכות היחסים הן השתקפויות של מערכת

יחסים זו...
והפעם, זה בא בגדול... כי זה לקח את המסה הקריטית של מערכות היחסים שלנו עם עצמנו, כקולקטיב, ויצר שסעים,

מלחמות אגו, התנהלות אגואיסטית ועוד...

הספר "קורס בניסים" מדבר על כך שאין נפרדות, כולנו אחד, לא רק כבני אדם, אלא קשורים לכל מה שקיים ביקום.

חוה אלברשטיין שרה כבר לפני שנים על כך ש"כולנו רקמה אנושית אחת חיה", ואנחנו... האנושות, איבדנו את זה בגדול... 

אתמול ראיתי את הסרט "הנחשול" - מי שלא ראה, הוא מופיע על הקיר בעמוד הפייסבוק שלי. זה לא ייאמן איך אנשים מוכנים לתת,

בכזאת קלות את הכוח והעוצמה שלהם, למישהו אחר, בשם הרצון להיות שייכים, להרגיש עליונות, ולהאמין שהם מצילי העולם. 

כולנו! כולנו, ילדי אלוהים... בכולנו קיים אותו ניצוץ אלוהי, אותו חלק רוחני שמתנסה בחיים בעולם הפיזי... וכישויות רוחניות, קיבלנו את

עוצמת הבורא, (רק שאנחנו לא ממש מאמינים בזה).

לא סתם נכתב בספר בראשית, ועוד בפרק הראשון (בראשית א' 28) "ויברא אלהים את האדם בצלמו. בצלם אלהים ברא אותו. זכר

ונקבה ברא אותם"...

פעמיים בפסוק אחד מוזכר שנבראנו בצלם אלהים, ואיך אנחנו מעזים לא לראות את זה...

אני לא אדם דתי, אך אני אדם שמאד מאמין, ואני רואה ניסים קורים שוב, ושוב, ושוב... כאשר אנחנו מבינים את הכוח, האור והעוצמה

שיש בתוכנו...

ולא! הכוח הוא לא לשלוט באחרים, אלא לשלוט בעצמנו... באגו שלנו, בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, על עצמנו, ועל אחרים,

במירוץ שלנו להשיג, בלי לעצור לרגע ולחיות את החיים עצמם...

אם יש משהו אחד גדול שבאנו לעשות כאן, זה להכיר את האלוהי בתוכנו, זה ללמוד למקסם את היכולות שלנו, להפוך פוטנציאל

לכישרון, לעשייה, ליצירת עולם טוב יותר, על ידי דוגמא אישית.

איכשהו, האנושות שכחה את זה...

איכשהו, הגיע לכאן וירוס שהעלה את הדברים על פני השטח, במלוא כיעורם - שחיתות, כוח, שליטה, אגו, ניכור, ימין, שמאל, פחד,

אלימות, וכו'...

קיבלנו הזדמנות להסתכל על הדברים, ולבחור... 

להיות צודקים, או להיות חכמים... 

לבחור בבורות, או בידע, בחושך או באור, בלקחת אחריות, או להיות נשלטים...

להיות עם חופשי בארצנו, זו דרך חיים שהתחייבנו לאמץ, כשאימצנו את ההמנון... והחופש נמצא כאן... בתודעה שלנו... והאור נמצא

כאן, בתוכנו... ויש בנו עוצמה לברוא מציאות אחרת...

יש לנו את כל מה שצריך, כדי ליצור את שנת תשפ"א, שנת פלאים אישית וקולקטיבית, כי ברגע שבפנים אנחנו מרגישים נקיים ושלמים,

הבחוץ תמיד ישתקף... גם אם זה לוקח קצת זמן...

אלה היו הדברים שקיבלתי במדיטציה הבוקר, ושרגשו אותי כל כך...

אני לא יודעת איפה זה יתפוס כל אחד ואחת מהאנשים שיקראו את הבלוג, אני רק אבקש, תקראו את זה עם ראש ולב פתוחים... בלי

צורך להסכים, בלי צורך להתנגד, בלי צורך להיות צודק... רק לתת למסרים לעבור דרככם, ולהישאר אם זה מתאים, או להמשיך

הלאה... 

אני לא מחפשת לפתוח חזית עם אף אחד, לא להתווכח, ובטח לא להיות צודקת, אלא רק לשתף בחוויה הקסומה שעברתי, ושנתנה

חיזוק נוסף לידיעה שהכל אפשרי, ושהכל מתקיים בתוכנו. 

ולגבי התמונה שבחרתי לפוסט....

זו תמונה שצולמה בסנטרל פארק בניו יורק, כשנסעתי ללימודים. 

הסתיו, זו התקופה הכי אהובה עלי בארה"ב (האמת, ובמרילנד, היא אפילו יותר יפה מניו יורק). 

בכל הזדמנות שהיתה לי, כשזה לא "נפל" על חגי תשרי, נסעתי בתקופה הזו לארה"ב. 

הפלא של הטבע, התמזג לי עם הפלאים שאני רוצה ליצור השנה, והגשר בתמונה, נותן בליבי תפילה שיחד, בעבודה אישית שכל אחד

יבחר לעשות, נצליח ליצור גשר, ולאחד גם אנשים שיש להם דעות שונות, אמונות שונות, ואפילו תפישות שונות משלנו, על העולם... כי

בסופו של דבר, נצטרך מתישהו להבין שכולנו קשורים זה לזה, ולא סתם אחד הערכים השורשיים שהונחלו בארץ שלנו, היה ערבות

הדדית. 

אני מאמינה שיבואו ימים טובים יותר על כולנו, והשנה הזו באמת תהיה טובה ומתוקה, גם אם זה ייקח עוד קצת זמן... (הזמן בעיני

תמיד היה אלוהי. התפקיד שלנו הוא לעשות את הטוב ביותר שאנחנו יכולים, והדברים יקרו בזמן הנכון)...

בשבועיים האחרונים, בעקבות מבצע ראש השנה, היו עשרות הזמנות של "המדריך לאהבה עצמית", ו"מי האויב הכי גדול שלך ואיך

אפשר להתיידד איתו", (יש לי כבר מנוי בדואר), ואני מאמינה, ולא סתם, שהרעיונות בשני הספרים, יקחו חלק בתהליכים של גילוי האור

הפנימי, ומציאת העוצמה שקיימת בכל אחד מאיתנו.

אני יודעת את זה, כי זה כבר קורה, בתשע שנים האחרונות.  

אני מזמינה כל אחד ואחת שקורא את הפוסט, לשתף בתגובות, איפה הוא פוגש אותך, מחשבות, רגשות, או כל מה שבא לך...

שנת פלאים לכולנו, אמן!

נשתמע בקרוב,

יעל.

ומי שמתעניין במבצע ראש השנה, הוא תקף עד סוף החגים. 

כל הפרטים על המבצע.

שנה טובה.


 
לעמוד הפוסט תאריך: 21/09/2020 18:47:00 תגובות:
תגובות

הרהורים על ייעוד ושליחות...

07.09.20
 
וואו... כבר המון זמן לא שיתפתי וכל כך הרבה דברים מדהימים קורים...

מאז התחילה הקורונה, הבנתי שיש כאן הזדמנות לחשב מסלול מחדש. לא בדיוק ידעתי מה אני מחפשת, אך הסגר שהיה, שתי

בדיקות הקורונה שעברתי (הראשונה הלכה לאיבוד ונמצאה אחרי מס' שבועות) ויצאו שליליות, הפחד שניסו לזרוע בנו דרך התקשורת

ועוד... גרמו לי להבין שהסיפור כאן הוא לא סתם... הוא מן תזכורת מאד ויזואלית לכמה החיים שבירים, לכך שהדבר הוודאי ביותר

בחיים הוא השינוי ושכדאי מאד שנבחר להיות גמישים ולהתאים את עצמנו לעולם החדש, כי מה שנשאר קשיח, בסופו של דבר

נשבר...

במשך שלוש שנים שאני תכננתי לעבור צפונה, אבל לא ממש הזזתי את זה. הבנתי שהגיע הזמן... איך שהתחילו הדברים, עוד לפני

שדיברו על סגר, ועוד לא ממש ידעו לאיזה כיוון הדברים הולכים, יצאתי לחפש את הבית החדש שלי...

מצאתי!!!

מצאתי בית חדש ומקסים, בעמק יזרעאל, בכל כיוון שאני מסתכלת, יש נוף ותחושת שלווה...

ראיתי את הבית ולקחתי איזה חצי שעה לחשוב, כי לא תכננתי לגור בבית קרקע ורציתי לבדוק עם עצמי מה אני מרגישה לגבי זה.

כשיצאתי מהבית, קיבלתי טלפון מחברה ואני בשיא ההתרגשות/התלבטות לגבי הבית, רגע לפני חתימה על חוזה שכירות, לא ממש

הארכתי בשיחה...

שבועיים לאחר מכן, נדהמתי לראות בפייסבוק, שמנכ"ל הקהילה שלנו - של רוברט שמין, מודיע שהיא נפטרה בשנתה, באופן מפתיע.

זו היתה טלטלה, שעדיין לא לגמרי נרגעתי ממנה, תזכורת נוספת לכך שהחיים הם כאן ועכשיו, והם שבירים, וכמובן, להסתכלות

פנימה...

ביום הזיכרון, על הבוקר - כמה שעות לפני שהתחיל הסגר, עברתי דירה - ולפעמים, אני מרגישה, שעברתי בכלל ליקום אחר...

לקחתי חצי שנה חופש (שמסתיימת ממש בימים אלה). 

הפסקתי לקבל מתאמנים חדשים והתמקדתי רק בעבודה עם האנשים שהשתתפו בקורס לפיתוח אהבה עצמית, באספקת מוצרים

שאנשים הזמינו ובמתאמנים שעדיין לא סיימו תהליך. (פרט למתאמנת אחת שביקשה לחזור ל"סיבוב שני" וכמובן איפשרתי לה). 

לקחתי זמן, בלי לחץ, להתארגן, לחשוב, להיפגש עם חברים (זה לא יאומן, - וזה כבר שיעור בפני עצמו - כמה אני רואה יותר את

החברים שלי מהמרכז, כשאני כאן. כשגרתי במרכז, כולנו היינו כל כך עסוקים וכאן פתאום אין לחץ, חברים מחליטים על יום "טיול "

ובאים)...

בזכות שתי לקוחות שלי, נוצר קשר ביני לבין חברות ותיקות שהיו לי, אחת מימי התיכון ואחת מהצבא, שגרות ממש לידי והחיים

מתמקדים במשמעויות אחרות ממה שהיו, לפני חופשת הקורונה.



זה הנוף שאני רואה מהמיטה - בבוקר כדורים פורחים, ובלילה ירח מהמם... מה צריך יותר...

עשיתי מסע בזמן, (העלאת הבלוג של החוויה שלי בארה"ב, החזיר אותי למסע המדהים הזה שעברתי), והבנתי.... הבנתי המון

דברים...

הבנתי שאני חייבת להתחבר מחדש, כדי לדעת מה חשוב לי ומה אני רוצה, וללכת אחרי זה...

הבנתי שחייתי בלחץ עצום, ושיש דרך אחרת... הנה, הכל נעצר והעולם לא התהפך, רק הפך אותנו ליצירתיים,  גמישים ויעילים

יותר...

הבנתי שבעשר השנים שאני בארץ, מאז שחזרתי מארה"ב, יצרתי לי אזור נוחות, והגיע הזמן לוותר עליו ולנוע...

הבנתי שאי אפשר לכופף למציאות את היד והדברים קורים בזמן ובדרך שלהם... (האמת, את זה למדתי מזמן, אך הקורונה לגמרי

חידדה את זה)... 

ובעיקר נפלה לי תובנה "עצומה" בנושא של ייעוד, שיכולה לפתוח את הראש, לעוד אנשים...

כדי להסביר את זה, אני צריכה קצת לחזור אחורה...

תמיד ידעתי שאעסוק בטיפול כלשהו... חברה שלי, שהיא מורה לרייקי וזו שהביאה בזמנו את הרייקי לארץ, תמיד אמרה לי שאני

חייבת לטפל. באמונה שלי היה סיפור שטען שרק כשאני אהיה מושלמת, אוכל לטפל. עד אז, עלי להשקיע בלמידה ושיפור עצמי...

תודה לאל, באיזשהו שלב, הפנמתי שלא משנה כמה אני אתאמץ, לעולם לא אהיה מושלמת והתחלתי לטפל.

ב - 2005, אז תחום האימון בארץ היה ממש בחיתוליו, נחשפתי לאימון, למדתי והתחלתי לאמן בבית הספר שבו למדתי...

הצלחתי במה שאני עושה ושנתיים אחרי, אחרי ש"שיגעו אותי" שאני חייבת לראות את "מתחילות מחדש", ראיתי פרק אחד, ונשביתי.

אני נחשפתי לסדרה באמצע העונה השלישית, אך כמו שהיקום עובד - בסנכרון, הוא הכיר לי מישהי, שהפכה לחברה קרובה, שהקליטה

את הפרקים ודרכה ראיתי את העונה השניה והשלישית. 

הצפייה בתכנית, כידוע, עירבלה לי את הנפש והרגשתי שאני חייבת להגיע לאיאנלה, מה שהביא אותי בסופו של דבר, לנסוע לצד השני

של העולם כדי ללמוד אצל איאנלה ואנזאנט.

שנה של השתפשפות באנגלית ותהליכי קבלה, כדי להצליח בסופו של דבר, להגיע ללמוד מהמאסטרית. 

ביולי 2008, אחרי שכבר שלוש שנים עסקתי באימון, נסעתי לאיאנלה. 

מ - 2005, כאמור, אני חיה ונושמת אימון...

היה ברור לי שהייעוד שלי הוא אימון. הנסיעה שלי לארה"ב והטירוף של ללכת כל כך רחוק עם זה, למרות המחירים הכבדים, הבהיר לי

שזה לא רק הייעוד שלי שבחרתי בו, אלא הייעוד שלי שבחר בי, וזה מה שיהיה כל עוד אני חיה...

ואז, יום אחד, במסגרת ההתכנסות פנימה, התרגילים שאני עושה כבר שנים, הרצון לצאת מאזור הנוחות והמתנה שנתתי לעצמי - ליווי

רוחני של אחת לחודש, שמאתגר אותי ולוקח אותי לעומקים חדשים ולטריטוריות חדשות, הבנתי!!! הבנתי שהייעוד שלי הוא בכלל לא

אימון, אלא להכיר את עצמי... ולא רק שהבנתי שזה הייעוד שלי, זה לגמרי נראה לי גם הייעוד של כל אינדיבידואל בעולם הזה... 

מכיוון שאנחנו ישויות רוחניות החיות בעולם פיזי, ומכיוון שקיים בנו פוטנציאל אינסופי של בריאה ויצירה, (שכידוע אנחנו מנצלים ממנו

אחוזון ממש קטן), ומכיוון שזה לא הגיוני שרובנו נותנים לכל מיני רעשי רקע, לנהל את חיינו... (כמו: להיפגע מאחרים, ביקורת, סיפורים

שאנחנו מספרים לעצמנו, מה שאנשים אומרים לנו ועלינו, שיפוט וביקורת עצמית, וכו'), זה נראה לי הייעוד הכי גדול של האנושות, שכל

אחד ילמד להכיר מי הוא באמת.

אנחנו מתנהלים בשגרה של כך מקטינה את הישויות שאנחנו... 

אנחנו מונעים מפחד, מרגשות שמשתלטים עלינו, ממה צריך לעשות, ממה אנשים אומרים, מהדרך שהתרבות מתווה לנו, וכו'... שרובנו

התנתקנו לגמרי ממה שבאמת חשוב לנו, וממה שאנחנו רוצים...

הייתי במפגש של "קהילת הג'ונגל" שלנו, שם אנחנו מתרגלים כל חודש אתגר חדש.

לאחרונה תרגלנו כתיבה יומית של מה חשוב לכל אחד מאיתנו. במהלך התרגול זיהיתי קונפליקט... ראיתי שמה שחשוב לי, לא תמיד

בא בהתאמה למה שאני רוצה. דוגמא: חשוב לי לשמור על התזונה שלי, ואני רוצה להתקרר עם קולה, בחום הזה. או, חשוב לי ללכת

כל יום, אבל בבוקר אני רוצה להתמקד במדיטציה ובכל התרגילים שאני עושה, ובערב, זה לא תמיד מתאפשר, בגלל שממש חם...

שיתפתי בקונפליקט הזה את חברי הקבוצה, והם ישר ניסו למצוא לי פיתרון. הם ממש לא הבינו את העניין, שלא דרוש כאן פיתרון, זה

מבחינתי, חלק מההיכרות שלי עם עצמי, להבין ולהכיר את החלקים השונים שלוקחים חלק בבחירות שאנחנו עושים בחיינו. 

זה היה אסימון ענק שנפל לי, שלהכיר את עצמנו, זאת העבודה האמיתית, והיא הייעוד האמיתי... ולגבי האימון, אימון זה השליחות

שלי, זו דרך החיים, זה מי שאני, בכל תא ותא בגוף שלי...

לפני מס' שבועות נפגשתי עם חברת ילדות. 

היא דיברה איתי על הייעוד שלה, שהיא כל הזמן מקבלת מסרים, שהיא צריכה לחזור אליו. 

חלקתי איתה את ההשקפה החדשה שלי לגבי יעוד, ועשיתי איתה איזשהו תהליך, לבדוק למה היא סיימה לפני כל כך הרבה שנים

ללמוד, את מה שקראה לו היעוד שלה, והיא בעצם לא עסקה בזה אפילו יום אחד בחייה, וגם היום, כשהיא מקבלת כל כך הרבה

סימנים שהיא צריכה לחזור לתחום, יש לה מלא התנגדויות...

בסוף המפגש, חברה שלי החזירה אותי לאוטו שלי, וכשהתכוננתי לרדת מהאוטו שלה היא אמרה לי: "תודה על האימון"...

וואו... לא באתי לאמן אותה, אלא להיפגש איתה כחברה טובה. התנצלתי על כך שבלי לשים לב, כנראה הלכנו לשם. היא אמרה: "לא,

ממש אין לך על מה להתנצל, זה היה מצוין"...

בום!!! הבנתי.

זה רק חיזק לי שהיעוד האמיתי שלי הוא להכיר את עצמי, והמהות שלי היא להיות מאמנת. 

כאמור, אני לא מתווכחת עם המציאות, רק מושיטה לה יד, וממשיכה להתמקד בלהכיר את עצמי, ולהיות המאמנת הכי טובה שאני

יכולה להיות...

מזמינה כל אחד ואחת מכם, שקוראים את הפוסט להגיב, ולשתף בתפישת ובתחושת הייעוד ו/או השליחות שלך... ובכלל, איפה הפוסט

הזה פגש אותך...

אני חוזרת לממש את השליחות שלי כמאמנת, ומשקיעה להכיר את עצמי, כחלק מהגשמת הייעוד.

נשתמע בקרוב,

יעל.



 
לעמוד הפוסט תאריך: 07/09/2020 13:46:00 תגובות:
תגובות

יום הולדת מוזר...

23.05.20
 



יום הולדת מוזר
 
שנת 2020 היתה אמורה להיות בדמיוני, שנה מדהימה של נקודת מפנה בהרבה תחומים. 

היא אכן כזו... אך רחוקה מכל מה שדמיינתי...

אני מאד אוהבת את תקופת האביב. העיריות מתחילות לקשט את הערים בשלל פרחים צבעוניים, מזג האוויר כבר לא קר, אך גם לא

ממש חם, ואני... חוגגת פעמיים יום הולדת... (פעם אחת ביום שנולדתי ה - 17.05, ופעם שניה ביום שנולדתי מחדש, כאשר ניצלתי

ממה שיכול היה להיות תאונה נוראית, בחודש האחרון ללימודים שלי, בארה"ב, ב - 30.05).

פעם לא הייתי ממש חוגגת יום הולדת, הייתי עסוקה בלעשות חשבון נפש ביום הזה, ולגלות מה לא הצלחתי לעשות...

מאז שהבנתי את המשמעות של יום הולדת - היום בו קיבלתי את החיים במתנה, היום בו העולם היה זקוק לנוכחותי, היום בו קיבלתי

את הזכות להיות בעולם של יוצרים, להשפיע, להכיר ביכולות שלי (של כולנו), ליצור, ולברוא מציאויות, כישויות רוחניות החיות בעולם

פיזי, ועוד תובנות כאלה ואחרות על היום הזה.... הבנתי, שזו בהחלט סיבה לחגיגה... (וכן, עדיין אפשר גם לעשות חשבון נפש)...

אז גם השנה היתה חגיגה בתוכנית...

ארוחה משפחתית במסעדה ש"התאהבתי בה", מפגש עם חברים, וביום שלמחרת, נסיעה לגיאורגיה, לטיול קצר, ולמפגש נוסף עם אלי

שביט - המנטור של המנטורים.

כמובן, שבעקבות הקורונה, אף אחד מהדברים לא קרה...

לא היתה ארוחה משפחתית במסעדה, לא מפגש עם חברים, ולא נסיעה לחו"ל...

שחררתי...

נתתי ליום להתנהל בדרך שלו, בלי ציפיות, בלי תכניות, ובלי אכזבות ממה שהיה אמור להיות... הכל מדויק, ואם אנחנו בהתנהלות

קורונה, אז מתנהגים בהתאם...

זה היה קצת מוזר להרגיש יום רגיל.

יום שבו שני הדברים היחידים שתכננתי היו להרכיב את הספריה שקניתי, ולנסוע למרכז. 

באמת, על הבוקר "התלבשתי" על הרכבת הספריה, ודחיתי את הנסיעה שלי למרכז, לשעה מאוחרת יותר, (שבסופו של דבר התגלגלה

לערב).

התמקדתי בלענות לטלפונים שהגיעו, להשיב על הברכות בפייסבוק, שהתחילו לעלות בשעה מוקדמת, ובמחשבות על השנה הקרובה.

פתחתי את קלפי המסרים שלי, (עכשיו, כשעברתי דירה, מצאתי עוד המון קלפים שיש לי, ושנים לא נגעתי בהם, וזה היה נחמד).

הסתכלתי על השינויים שאני צריכה לעשות, כדי לנהל את העסק שלי, כמו שאני רוצה (הקורונה יצרה המון הזדמנויות לשינוי

והתפתחות בתחום), הסתכלתי על האנשים שבחיי, ועל האנשים החדשים שנכנסים לחיי.... 

החלטתי לתת לעצמי מתנה ייעוץ פנג שוואי, לעיצוב הבית בצורה בה האנרגיה תתמוך במטרות שלי, והסתכלתי על השינוי שעשיתי

כשעברתי צפונה, ואיך הוא מרגיש כל כך נכון וטבעי... שזה מדהים...

(בכלל, כל הטריגר של לעבור לכאן, זה סיפור בפני עצמו).

חשבתי מה אני הכי אוהבת לעשות, ואיך זה יבוא יותר לידי ביטוי השנה. כמובן, שגולת הכותרת זה הליווי של אנשים בתהליכי

התפתחות אישית, עם דגש על פיתוח אהבה עצמית, שזה ממש השליחות והייעוד שבחר בי... ותחום שחלמתי עליו במשך שנים, זה

לימודים והעמקה בנושאים של שוק ההון וכל מה שקשור להשקעות.

שני תחומים שאני אוהבת, שקשורים אחד לשני, קשר הדוק, ושמשלימים אחד את השני.... כמעט ולא אפשרי לעשות התפתחות

אישית, בלי כסף, והכסף שיש לכל אחד מאיתנו, מושפע באופן ישיר מההתפתחות האישית שלנו (גם אם אנחנו לא ממש מודעים לזה).

אני כבר כל כך הרבה שנים בתחום האימון, עם התמקדות בנושא של אהבה עצמית בפרט, ומערכת היחסים שלנו עם עצמנו, בכלל...

(מי היה מאמין שממש עוד מעט, המדריך לאהבה עצמית חוגג יום הולדת עשר), וזה לא מפסיק להפעים אותי, כל פעם מחדש, לראות

שזה לא משנה מה הסיפור שאנחנו מחזיקים לגבי הדברים בחיינו, תמיד הם קשורים למערכת היחסים שלנו עם עצמנו, ולא לאחרים...

ההבנה של זה, מלבד זה שהיא משנה חיים, היא סוג של פלא... פלא, שיש בידינו ליצור, ברגע שאנחנו מבינים איך הגענו למקום בו

אנחנו נמצאים, וזה מדהים...

אז היתה לי יום הולדת מוזרה, בלי חגיגה... אבל עם המון תובנות ושמחה פנימית על האנשים בחיי, על ההזדמנויות שראיתי והיסכמתי

לקבל אותן בברכה, על השיעורים, על הגמישות שנדרשה ממני (וכנראה מכל אחד מאיתנו), כאשר 2020 עשתה פניית פרסה והביאה

לתפנית בעלילה שמעולם לא חווינו כמוה. 

שלושה דברים שאני עובדת עליהם כל השנים, אך מתמקדת בהם מאד ב -50 ימים הקרובים (אני ושבט הג'ונגל מתרגלים יצירת

מציאות של משהו גדול עבור כל אחד מאיתנו, וכחלק מהתהליך הזה, החלטתי להתמקד בשלושת הדברים) והם: אמונה, וודאות,

וביטחון... הניסיון שלי בחיים לימד אותי, שבמקום ששלושת אלה נמצאים, הכל אפשרי.... (מי שקרא את הספר שלי "ניסים קורים אפילו

לך!", יודע על חלק מהחוויות האלה, של יצירת מציאות. 

הרבה שיעורים הביאה שנת 2020, ואחד מהם הוא, כמו בשיר של הגששים, ש"יש לי יום יום חג - הללויה", זה רק עניין של החלטה,

ולא באמת צריך סיבה לחגוג, (אגב, כמי שמשתמשת בהוקרת תודה כחלק מהתרגול היומי, יש לנו גם ככה המון סיבות לחגוג בכל יום,

גם כזה שנראה לכאורה, שגרתי ורגיל). אז לא חגגתי יום הולדת השנה, אבל חגגתי את עצמי בגרסה שאני רוצה לראות אותי השנה...

ראיתי את מי אני רוצה להיות, מה אני רוצה לחוות, לאיזה הישגים אני רוצה להגיע, מה אני רוצה להשאיר אחרי, איך אני רוצה להשפיע

ולעזור לאנשים, ומי האנשים שאני רוצה להיות מוקפת בהם... ולדייק לעצמנו את הדברים, זו מתנה נפלאה בפני עצמה...

לפני מס' שבועות, חברה שלי, שהיא מודל לאשה שחיה את החיים, במלוא מובן המילה, שחיה אורח חיים בריא פיזית, רגשית,

ומנטלית, ש"חיה" התפתחות אישית, שהשפיעה על המון אנשים סביבה בעצם הדוגמא האישית שהיתה, הלכה לעולמה באופן מפתיע,

במיתת נשיקה. 

לפני כשבועיים, עשינו מפגש זום לזכרה, בה אנשים שיתפו מה היתה בשבילם, חוויות שחוו איתה וכד', ואחד הדברים היה משהו, שאני

אימצתי לחיי, ושאשמח להעביר הלאה בשמה של טליה מצפון ז"ל. 

טליה כתבה:

"שלום לך, כאן בורא עולם,

אני אדאג לכל דאגותייך היום. אנא הרפי.

איני זקוק לעזרתך.

שיהיה לך יום נפלא"..

המשפט המקסים הזה, שטליה כל כך דייקה, מאחד בתוכו את שלושת הדברים הכי חשובים בעיני ביצירת מציאות, כפי שציינתי:

אמונה, ביטחון, וודאות... וזה ה"כדור" שהייתי רוצה להעביר הלאה לכל אחד ואחת שקוראים את הפוסט הזה...

זה לא משנה כמה שנת 2020 מאתגרת, (וכן, אני יודעת שהיא מאתגרת עבור המון אנשים, פשוט כי פנו אלי ושיתפו אותי), תחושות

של אמונה, וודאות, וביטחון, לא רק ישפרו את מערכת היחסים של כל אחד מאיתנו, עם עצמנו, הן גם התחושות שאם נתאמן עליהם

ונאמץ אותן כדרך חיים, הכל יהפוך לאפשרי עבורנו... 

קל - זה כנראה לא... 

פשוט - זה בהחלט כן...

ויש לכל אחד ואחד כאן, אפשרות לעבוד על הדברים איתי....

נשתמע בקרוב, 

יעל

יכול לעניין אותך:

אם עדיין לא הצטרפת ל"מועדון הטיפ השבועי - אוכל למחשבה", אני מזמינה אותך להצטרף עכשיו ולקבל כל שבוע לתיבת המייל שלך טיפ בנושאים של התפתחות אישית ואימון אישי רוחני. לחצו על הקישור להצטרפות ללא עלות =>> מצטרפים למועדון הטיפ השבועי
 





 
לעמוד הפוסט תאריך: 23/05/2020 18:18:00 תגובות:
תגובות

קורונה מורתי

14.03.20
 


קורונה מורתי
 
וואו... איזה שיעור עצום לאנושות, מביאה הקורונה, ומעבר לזה, הרבה שיעורים אישיים...

כבר שלושה שבועות פלוס שאני בבית.

זה התחיל עם כאב גרון מוזר, שלא נגמר. ניסיתי את כל תרופות הסבתא, שאני מכירה, אך כאב הגרון בשלו. 

בהמשך, הצטרף אליו גם שיעול.

התייעצתי עם רופאה ובסופו של דבר עשיתי בדיקת קורונה.

קרוב לשבועיים לקח עד שאתמול הגיעה התוצאה - שלילית - ואני לא יכולה להגיד שזו היתה תקופה רגועה...

שאלתי את עצמי למה, למה חשוב לי כל כך לדעת וכמה שיותר מהר, אם מדובר בקורונה, או לא. הרי מה שמשנה זה להרגיש טוב

ולא הכותרת שנותנים לסיבה שאני לא מרגישה טוב.

הבנתי שמדובר בנושא של חוסר וודאות. קשה לי להיות בחוסר וודאות הזה.

אם אני יודעת שיש שם לתופעה, יותר קל לי לקבל אותה, אבל כשאין לה שם והכאב נמשך על תקופה של מספר שבועות, הפחדים

מתחילים לצוץ, מה זה, איך זה כל כך הרבה זמן, מה זה בא להגיד לי, וכו'...

אנחנו כבר יודעים, שמה שאנחנו מתמקדים בו - גדל, אז החלטתי לשים את הפוקוס על למידה. על מה אני לומדת על עצמי ובכלל,

ממשבר הקורונה שהגיע אלינו והחלטתי לשתף אותך בכמה מהתובנות שלי. 

כמובן, אלה רק תובנות שלי והדרך שלי להסתכל על דברים. זה לא אומר שזה נכון, או לא נכון, אך זה אומר, שיש לך כאן הזדמנות

לקחת את מה שמתאים לך, ולהשאיר את מה שלא, אולי למישהו אחר.

1. דברים בלתי צפויים קורים כל הזמן, בסדרי  גודל כאלה ואחרים, וכדי לעבור אותם יחסית בקלות, כדאי להיות מודעים לזה שהם

יבואו מתישהו, ולהיות מוכנים אליהם כמה שאפשר (ברמה הרגשית, ברמה הכלכלית, וברמה הפרקטית).

אגב, גם הקורונה, שבאה אלינו "פתאום", לא באמת הגיעה פתאום. המשבר התחיל בעולם מס' שבועות לפני שהוא הגיע אלינו. (ואגב,

כשאני אומרת להתארגן, זה לא לאגור אוכל וליצור חסר מטורף שגורם להעלאת מחירים, אלא להתארגן משפחתית, מה ההשלכות

המשפחתיות שיכולות להיות למשבר כזה, איך מתפעלים את המשפחה במידה ולא יהיו בתי ספר וכד'... כלכלית, מה יהיה אם מקום

העבודה ייסגר, כמה כסף יחסר לנו, במצב כזה, ומה האפשרויות שלנו לגייס אותו וכד'... איך נשמור על שגרה שפויה, איך נתארגן על

קניות, וכמה אנחנו צריכים באמת וכו')...

זה שהמשבר התחיל במדינות אחרות לפני שהוא הגיע לכאן, נתן אינדיקציה כלשהי, לגבי מה צפוי. 

2. להקשיב כמה שפחות לאמצעי התקשורת - כמה שאנחנו חושבים, יודעים, ומאמינים שאנחנו חסינים, ההפחדה התקשורתית

מחלחלת ומשפיעה על ההרגשה שלנו, ומכאן גם על המערכת החיסונית. והאמת, שאין סיבה לעשות לקורונה כאלה יחסי ציבור.

כששומרים על אמצעי הזהירות, לא נדבקים. 

3. סבלנות - תמיד אני אומרת שהזמן הוא אלוהי, ושאנחנו צריכים לעשות כמיטב יכולתנו, והדברים יקרו בזמן הנכון. הקורונה נתנה לי

מימד נוסף לגבי סבלנות, ממש להתמסר לחוסר וודאות, במקום להילחם בו. 

4. סתגלנות וגמישות - הקורונה אילצה אותנו להסתגל לדרך חיים חדשה, שבאה לידי ביטוי בכל מיני דרכים. אם פעם היה לי ברור

שבא לי לצאת, אז הייתי נכנסת לאוטו, קובעת עם חברים ועושה מה שבא לי, עכשיו זה לא ברור מאליו. אפילו פגישות עם חברים, לא

מתקיימות כרגע בכלל. פתאום צריך לתכנן מראש מה קונים וכמה, כי אי אפשר ללכת לסופר מתי שבא לי. כשנסעתי לעשות את בדיקת

הקורונה, נתקעתי עם האוטו. גררו לי אותו למוסך, אך פתאום כבר לא יכולתי לצאת ולאסוף אותו, והיה צריך למצוא תכנית אחרת, כדי

לא להשאיר אותו שם שבועות. קיבלנו מתנה שצריך להתייחס לכל תכנית כבסיס לשינויים, כבר אין מובן מאליו. (וכדאי להפנים את זה,

כדי לא להיות מופתעים בהמשך)...

5. הקורונה הביאה שיעור עצום בקבלה - קבלת המצב, קבלת עצמנו בתוך המצב, קבלת העובדה שאנחנו לא במיטבנו, שיש הרבה

לחץ וחוסר וודאות סביב כל נושא כמעט, קבלת הרגשות שאנחנו חווים, קבלת הריחוק, קבלת המגבלות, קבלת האנשים שסביבנו,

שנמצאים גם הם במצב לא רגיל וכו'...

6. כניעה - SURRENDER - כניעה לא במובן של להרים ידיים, אלא כהמשך של הקבלה, להתמסר לתחושות, לא להתנגד או לנסות

להילחם בדברים, כי זה בזבוז של אנרגיה יקרה.

7. משמעות - חיפוש אחר משמעות בכל מיני מקומות שהזנחנו... מערכות יחסים, העבודה שלנו, האנשים שבחיים שלנו, יצירות

שעשינו, או רצינו לעשות, החלומות שלנו, והדברים שאספנו לאורך החיים (אגב, זו גם הזדמנות מצוינת לפנות את מה שאין לו יותר

משמעות בחיינו). 

8. ויתור על היקשרויות - זה אחד הדברים שלי ממש קשה, כי אני אדם סנטימנטלי ובכל זאת, יש דברים שההיקשרות שלנו אליהם

ממש מיותרת, עבר זמנה, והישארות במקום הזה, רק מעכבת אותנו. 

המשבר הכלכלי שנקלענו אליו עם הסגר, גורם לכך שכל כך הרבה דברים, שהיינו רגילים אליהם, ייעלמו מחיינו. החל מעסקים שיסגרו,

ממקומות עבודה, שאולי השקענו בהם את עצמנו שנים, וכבר לא יכולים להחזיק בנו, מותגים, מסעדות, וכד', שנקשרנו אליהם, ולא

שרדו... זה שיעור חזק וכואב, בכך שהכל הוא זמני, ומוביל לשיעור נוסף שהקורונה הביאה, שנקרא פרופורציות

מה שהיה חשוב מאד לפני חודש, כנראה כבר מרגיש הרבה פחות חשוב עכשיו, ובעוד חודש... מי יודע אם בכלל נזכור אותו...

9. סדרי עדיפויות - הרבה אנשים כאן חיים במינוס, מתוך אמונה שהדברים מתישהו יסתדרו. אני מאמינה שהקורונה וכל המתלווה

אליה, יכניסו אותנו למצב של לחיות לפי סדרי עדיפויות. (אגב, מינוס זה לא רק מצב חשבון הבנק. זה גם האנשים שאנחנו נמצאים

בסביבתם - האם הם גורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו, או לא, זה הפעולות שאנחנו עושים, והדברים שאנחנו מתמקדים בהם. נגמר

הזמן של לירות לכל הכיוונים. צריך לתעדף ולהתמקד). 

10. ריבוי מקורות הכנסה זה MUST, ולא רק NICE TO HAVE. 

מתחבר לסעיף הראשון, שאנחנו חייבים להתכונן לדבר הבלתי צפוי הבא, ומשכורת, זה לא מספיק בשביל להרגיש בטוחים, גם אם היא

ממש ממש גבוהה...

11. צניעות - זה השיעור שאני הכי אשמח אם נאמץ בכלל, כחברה.

ההבנה שאנחנו באמת רק בורג קטן במערכת. 

ההבנה שאין גורואים בעולם, ושיש לנו עוצמה, שעלינו לשמור עליה, ועם זאת, להבין שאנחנו רק חלק מהשלם, ולא נפרדים ממנו.

היכולת לקחת אחריות על החיים שלנו, בלי לנסות לנהל את החיים של האחרים, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מצוין מי הם,

ומה הם צריכים. לפעמים, אנשים רוצים רק שיקשיבו להם, ולא שיציפו אותם בעצות ופתרונות. 

להיות מספיק צנועים להבין ששום דבר לא ברור מאליו, שעל כל דבר שיש לנו, עלינו להודות, ושאם זכינו... עלינו לחלוק עם אחרים...

צניעות, להסתפק בהרבה פחות, ולא להיות כל כך בזבזנים, (גם אם זה אפשרי), ו"בטוחים" שהעולם שייך לנו... (מתוך בעלות במקום

מתוך שותפות ו"שכנות" טובה, עם כל מה שקיים כאן). 

צניעות להבין שאנחנו לא לבד, ושהיקום לא מוטל על כתפינו.

צניעות לעשות את הטוב ביותר, בלי לצפות מאחרים, בלי לשפוט אחרים, אלא מתוך הבנה שכולנו קשורים, ושהכל קשור, וכשאנחנו

עושים את הטוב ביותר, אנחנו משפיעים על העולם לטובה (וכמו שאמר מהטמה גאנדי: "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם".

12. לקחת פסק זמן בלי להרגיש אשמה - לנצל את הזמן לא רק לעשות, אלא פשוט להיות. לתת לעצמנו אפשרות להכיר את עצמנו

טוב יותר, לחשב מסלול מחדש, מי אנחנו, מה אנחנו רוצים, אוהבים, מה חשוב לנו, ומי אנחנו רוצים להיות...

13. לנצל את הזמן, לדברים שלא היה לי זמן לעשות, במקום לשבת ליד הטלפון רוב היום, או מול הטלויזיה. 

14.לחשוב מחוץ לקופסה - הזמן הזה מביא הרבה אתגרים, משפחתיים, כלכליים, חברתיים, וכד'... זה הזמן לחשוב מחוץ לקופסה

ולראות מה אפשר לעשות אחרת.

נתקלתי השבוע בפייסבוק במישהי שיצרה קלפי קורונה, כמשחק משפחתי להתמודדות עם המצב. 

יש הרבה דברים שאפשר לעשות, שהם גם פרודוקטיביים, וגם יגרמו לנו להרגיש טוב יותר, ולשמור על תחושת עשייה. 

15. לחפש דרכים חלופיות - כשחוקרים אנשים מצליחנים, מה גרם להם להצליח, הם בדרך כלל עשו משהו שונה משאר האנשים... זה

הזמן לפתח את ה"שרירים" של היצירתיות, ולחפש דרכים חלופיות... אחד הדברים שאני לקחתי על עצמי הוא להסתכל על כל מיני מיני

סדרות דוקו, שמביאות לחשיבה אחרת, או להסתכלות אחרת על דברים. שתיים שראיתי בינתיים וממש תרמו לי היו: עולמם הסודי של

בני הארבע, ומליון צפיות ביוטיוב. הסדרה הבאה שאראה זה על וורן באפט, המשקיע הכי גדול בעולם. 

(ובהקשר לזה, זה גם זמן מצוין ללמוד, לעשות קורסים, לחזור לקורסים שעשיתם, כדי להעשיר את הידע והמיומנויות. זה מה שאני

עושה, בימים אלה).

16. גם זה יעבור...

ברור לי שהקורונה הגיעה אלינו, אחרי שהיו הרבה נורות אדומות אחרות, קטנות יותר, שקיבלנו, וסירבנו לראות ולהשתנות... (זה יכול

להיות המון דברים, מה שעולה לי כרגע זה החור באוזון, השריפה באוסטרליה, הטרור, האלימות בחברה, וכו')...

כל אלה ועוד הרבה, מהווים נורות אדומות שקוראות לנו להסתכל פנימה, לעשות שינוי, להבין שכולנו באותה סירה, כולנו קשורים זה

לזה, אלימות זו לא הדרך, ניצול זו לא הדרך, ויש להן מחיר... 

קיבלנו עכשיו נורה אדומה שפונה לכלל האנושות, בכל העולם, ואם לא נשכיל עכשיו להבין, להסתכל על הדברים, ולהשתנות... אין איש

יודע מה תהיה קריאת ההתעוררות הבאה...

אני מקווה, שהקריאה הזו לא תתן לנו להתעלם ולהמשיך באותה דרך כאנושות, ואני זוכרת שהאנושות מורכבת מפרטים, ולכן זה הזמן

של כל אחד מאיתנו לקחת אחריות, ולהיות טוב יותר, לעצמו ולעולם. 

הקורונה, בסופו של דבר תעבור, אך אנחנו נישאר... וכדאי שהעולם שלנו אחרי הקורונה, יהיה טוב יותר...

שכולנו נחזיק בתמונת החזון שיש לנו, (כל אחד והחזון שלו), שניקח אחריות, ניצור, נגשים, נאהב את עצמנו, את האנשים סביבנו, ואת

העולם, ונזכה לחיים טובים ומלאים..

אמן!

חג שמח...


יכול לעניין אותך:

אם עדיין לא הצטרפת ל"מועדון הטיפ השבועי - אוכל למחשבה", זה הזמן להצטרף ולקבל כל שבוע למייל שלך טיפ בנושאים של התפתחות אישית, מתחום האימון אישי רוחני =>>מצטרפים כאן!

 


 
לעמוד הפוסט תאריך: 14/04/2020 11:14:00 תגובות:
תגובות

קורונה קורונה, ההיית או חלמתי חלום...?

17.03.2020
 

אוי קורונה קורונה, ההיית או חלמתי חלום...?
 
טוב, אתמול שמתי לב, שזה התחיל להשפיע גם עלי... וזה מבאס.

רמת האנרגיה שלי ירדה, וסוג של עצב ליווה אותי, בתחילת היום. 

הקורונה...

האמת, זה לא באמת הקורונה שמשפיעה כך, אלא כל הדרמה ויחסי הציבור שעושים לה. 

זה נכון, לא הייתי רוצה להידבק בנגיף, וגם לא הייתי רוצה שאף אחד ידבק בנגיף, אבל העובדות מראות שזה קורה, וכשהגשם יורד,

הוא יורד על כולם, לא מבדיל בין האנשים.

אז יש כאלה שיקחו מטריה ויגנו על עצמם מפני הירטבות, ויש כאלו שיעברו למקום מקורה, עד יעבור זעם, ויש את אלה שימשיכו

כרגיל... ותמיד יהיו כאלה, וכאלה, וכאלה...

קראתי המון דברים שאני מתחברת אליהם, שכתבו על הקורונה.... על השיעורים שהיא באה ללמד את האנושות (בכל זאת, מדובר

במגיפה עולמית), על תודעת הפחד שמכניסים אותנו אליה, ושגורמת לנגיף להתפשט (חוק יקום - מה שאנחנו שמים אליו את הפוקוס,

גדל), שמעתי דברים של מנהלת המחלקה למחלות זיהומיות בבית חולים העמק, שהרגיעה והכניסה את הדברים לפרופורציות, ואת מה

שכתב פרופ' ברוס ליפטון (אחד ממדעני התא והוגי הדעות המובילים והנחשבים בעולם), ועוד... ואני לא מבינה למה שומעים מעט מדי

את קולותיהם ה"שפויים", מבוססי המדע, והמרגיעים, והרבה מדי את קולות הלחץ והדרמה. 

ידוע, שמצב של לחץ מחליש את המערכת החיסונית, ובכל זאת, הן התקשורת והן ההנהגה, דואגים ליצור כמה שיותר לחץ סביבנו...

אני יודעת שבכל יום מתים בעולם אלפי אנשים מסרטן, מתאונות דרכים, מרעב, ועוד... אך אלה דברים שהפכו לחלק מהשגרה, ולא

מדברים עליהם. 

זה כואב.

זה כואב לראות משפחות קורסות תחת הנטל הקיומי, בלי לקבל משכורת. 

זה כואב לראות עסקים קורסים (אתמול חברה שלי ממש בכתה מהעובדה שהיא לא יודעת איך היא הולכת לשלם שכירות בחודש

הבא, והיא ממש לא היחידה בסירה הזאת). 

זה כואב לראות חברות משגשגות שמאבדות חצי, ואפילו יותר משוויין, תוך מספר שבועות. 

זה כואב לראות את הפחד וחוסר האונים, בעיניים של אנשים.

זה כואב לראות את אלה שמזלזלים, ועושים מה שבא להם, בלי להתחשב (כולל לא לשים יד על הפה כשמשתעלים), בלי להבין שכולנו

קשורים אחד לשני, (גם אם זה לא נראה ככה). 

זה כואב שהורים שעובדים, נקרעים בין העובדה שעדיין יש להם עבודה, והם רוצים ללכת אליה, לבין להשאיר בבית את הילדים. 

הקרונה נתנה לנו הזדמנות "לחשב מסלול מחדש", הן כבעלי עסקים, הן כשכירים (יש לי חבר שהוציאו אותו לחל"ת, והוא לקח את זה

כהזדמנות לעשות שינוי קריירה ולפנות לתחומים אחרים שהוא אוהב, ולא העיז לעזוב את המקום הבטוח), הן בבית ובמשפחה, והן

באופן אישי... אך כשנמצאים במצב של פחד ובהלה, קשה לנצל את ההזדמנות הזאת. 

חשוב לנקוט באמצעי זהירות, ולא להתקהל, אם זה אפשרי, אך חשוב גם להיכנס לפרופורציות ולהמשיך לחיות...

אני מאמינה שכמו כל דבר, גם בעניין הקורונה, לתודעה שלנו יש השפעה, וכדי שנוכל להשתמש בתודעה חיובית ולהשפיע, אנחנו

חייבים לשמור על המרכז הפנימי שלנו, להיות מחוברים לעצמנו, לחזק את המערכת החיסונית, להזין את עצמנו באוכל שיתמוך בגוף

שלנו, להמשיך לעשות פעילות גופנית (גם אם מכון הכושר סגור), לנשום, לחייך, לעשות מדיטציה, להאמין בטוב, לחייך, ולהימנע

מחיבור אובססיבי לחדשות, שמבחינתי, זו אינפוזיה של רעל.  

אני יודעת שככל שיותר אנשים יהיו בתודעה של בריאות, אחריות אישית, ביטחון, ואמונה, כך נוכל להגן על עצמנו, ועל אחרים,

מהתפשטות הקורונה. 

ככל שנקיים שגרה כמה שיותר נורמלית (במסגרת המגבלות שניתנו), כך ננצח מנטלית את הנגיף, והניצחון המנטלי, יביא לשינוי

במציאות הפיזית. 

החל מהיום, ובכל יום בשעה 15:00 ובשעה 19:00 בערב, (שמתי תזכורת בטלפון), אני עוצרת לחמש דקות של התמקדות, נשימה

עמוקה, וחזרה על משפטי הו'אופונופונו:

אני מצטערת

סליחה

אני אוהבת אותך

תודה


מטרת המשפטים האלה לנקות מאיתנו תכנותים שקיימים בתת המודע, אמונות, דפוסים, מחשבות, שיפוט, ובעיקר את הפחד והבהלה

ששוררים עכשיו בקירבנו. 

מי שרוצה להצטרף אלי, מוזמן לכתוב "אני" בהערות, או לא לכתוב ולהצטרף (זה פשוט משמח לראות עוד אנשים איתי ואת העוצמה

של הביחד). 

יחד ניקח אחריות אישית, ונעצים את האנרגיה של סליחה, הכרת תודה, ואהבה סביבנו. 

יחד נשמור על מרכז פנימי חזק, רגוע, ויציב. 

יחד, נאהב את עצמנו מספיק, כדי לחזק את עצמנו ולצאת מהדרמה שנוצרה מסביב...

רק כך נוכל להתמקד בבריאות, בעשייה, ובצמיחה מכל המצב, ולפוגג את הערפל שנוצר (לא סתם בחרתי בתמונה למעלה). 

ולסיום, אני רוצה לצטט את ברוס ליפטון:

"
דברים שכתב ברוס ה. ליפטון, Ph.D אודות נגיף הקורונה.


כמו תמיד, מזגו והפנימו רק את מה שהולם לכם..

אל תפחדו מנגיף הקורונה.

העולם אחוז כרגע בפחד מפני נגיף הקורונה המפחיד.

בואו נבהיר לראשונה עובדה אחת: אם אי פעם חליתם בהצטננות או שפעת בחייכם, רוב הסיכויים שזה היה תוצאה של זיהום מנגיף

הקורונה. כן, נגיפי קורונה גורמים להצטננות.

אולם, אנו מתוכנתים באמונה שנגיף ההצטננות המסוים הזה הוא 'קטלני'.

הפחד הזה ביטל הופעות, כנסים ואירועים ציבוריים גדולים בכל רחבי העולם.

הפחד הוביל להסגר וביטול נסיעות בינלאומיות. זה אפילו הוביל למחסור גדול בנייר טואלט באוסטרליה, שם בדאגה אזרחים רוקנו את

מדפי הסחורה הזו בציפייה שהם יהיו מוקפים בבתיהם עם הזיהום הזה.

ראשית, עד כמה קטלנית הגרסה הזו של הנגיף?

כן, דווח על מקרי מוות הקשורים לקורונה עם הנתונים הסטטיסטיים המצביעים על כך ש 2%~ מהאוכלוסייה הנגועה מתה. מספר זה

הוא כמעט 1% ממקרי המוות שמיוחסים לכל שפעת קונבנציונאלית שהעולם חווה.

מה שמטעה הוא הפחד שכל מי שנושא את הנגיף הזה עלול למות מההצטננות. וזה פשוט אינו נכון! בריאותם של כמעט כל הקורבנות

של נגיף הקורונה הזה כבר נפגעה לפני שהם נדבקו.

לאנשים בריאים החולים בסימפטומים של הצטננות ושפעת באמת אין ממה לחשוש, בעוד שאלו שכבר חולים פגיעים יותר לנגיף

ועלולים למות.

מתח אחראי על עד 90% מהמחלות, כולל מחלות לב, סרטן וסוכרת.

כאשר אדם נמצא במצבי לחץ, שחרור הורמוני הלחץ (למשל, קורטיזול) מכבה את מערכת החיסון כדי לחסוך באנרגיית הגוף מלברוח

מהלחץ הנתפש.. הורמוני לחץ יעילים כל כך לפגיעה במערכת החיסון, עד שרופאים מספקים הורמוני לחץ למועמדים לטיפול בהשתלות

איברים כדי למנוע ממערכת החיסון שלהם לדחות את השתל הזר.

המסקנה ברורה: הפחד מפני נגיף הקורונה קטלני יותר מהנגיף עצמו!

התקשורת (אולי בשילוב עם תעשיית התרופות) מסכנת את בריאות האנשים באמצעות 'כרטיס הפחד'! זוהי תוצאה של חשיבה שלילית

ול'אפקט הנוצבו' (בו טיפול דמה יכול להביא להחמרה בסימפטומים ולתגובות שליליות במידה והחולה מאמין שהתרופה אכן עשויה

לגרום לתופעות אלו, ת.ג.) שהוא ההיפך הגמור מאפקט הפלצבו המתבטא באמצעות חשיבה חיובית! (טיפול דמה המביא לשיפור

בסימפטומים למרות שהחולה לא קיבל כל טיפול תרופתי אמיתי, ת.ג.)

אם תעשו מאמצים להישאר בריאים, עם תזונה טובה, פעילות גופנית, נטילת ויטמינים ותוספי מזון, וחשוב מכך, הימנעות ממתח ופחד

מהנגיף, גם אם תידבקו בנגיף, סביר להניח שבסופו של דבר זה יהיה מלווה בהצטננות קלה ו / או חום קל.

אם אתם אנשים עם מערכת חיסון פגועה, זה יהיה תומך מאוד להקיף את עצמכם במשפחה וחברים אוהבים, טבע ומחשבות חיוביות,

וכמו כן גם כל תזונה וויטמינים אחרים שיתכן ואתם כבר נוטלים למען בריאותכם ורווחתכם.

המעקב אחרי האינטואיציה שלכם לגבי הדבר הטוב ביותר עבורכם, הוא המפתח!

העניין כאן הוא שאין זה משנה מי אתם ומה מצב בריאותכם, אתם רק תרוויחו מההתנקות מהפחד והתמיכה בעצמכם בכל דרך

שתרגיש לכם הטובה ביותר.

אנא זכרו את האמת של פיזיקת הקוונטים, המקובלת ובעת תוקף מכל המדעים על פני הפלנטה:

התודעה יוצרת את חוויות החיים שלכם! האם אתה מודאגים ממחלה ... או האם אתם דואגים לבריאות?

מאחל לכולכם בריאות, אושר והרמוניה.

באהבה ובאור,

ברוס"

אם בא לכם לשתף אותי, איפה הפוסט הזה פגש אתכם, עשו זאת בכיף.

ובינתיים, אהבו את עצמכם ואת העולם. 

נשתמע בקרוב,

יעל.


 

 


 
לעמוד הפוסט תאריך: 17/03/2020 09:47:00 תגובות:
תגובות

השתקפויות...

19.01.2020
 

התיישבתי לכתוב והמון מחשבות צצו לי בראש. תמיד יש לי רעיונות בראש, אך כשאני מתחילה... אני אף פעם לא יודעת לאן זה יוביל.

כשאני מתחילה פוסט חדש, אני תמיד נדרשת לתת שם לדף, והדבר הראשון שהיה לי זה השתקפויות. כשחיפשתי תמונה שתסמל את

רעיון ההשתקפויות, בין כל התמונות, תשומת ליבי נמשכה דווקא לתמונה הזו, שלוקחת אותי קצת למקום אחר... נכון, רואים בה

בוודאות את ההשתקפות, אך היא גם מכילה בתוכה (לפחות מבחינתי), שני דברים משמעותיים נוספים... הראשון, סוג של התכנסות.

ברגעים אלה, מזג האוויר סוער בחוץ, ובכלל, תקופת החורף, זו תקופה שבה אנשים יותר אוהבים להתכנס בעצמם, ובבית, ככל

האפשר - מקום המסמל נוחות, וביטחון. הדבר השני שהתמונה שיקפה לי, ואולי הוא קשור לראשון, זה סוג של הסתתרות... מצד אחד,

לברבור יש נוכחות, והוא משדר משהו מאד אצילי, מצד שני, הוא מזכיר לי את הילדים הקטנים, שמסתירים את הפנים שלהם, וחושבים

שלא רואים אותם, (עד שהם עושים לנו "קוקו"). הוא נוכח בתמונה, אך הוא בו זמנית מנסה להסתתר.


מי שמכיר אותי, יודע שאני מאמנת, ואני מלווה אנשים להגשים את עצמם, את החלומות שלהם, ובכלל... לשפר את החיים, וליצור את

החיים שהם היו רוצים לחיות. אלה הדברים שאני עושה על פני השטח, ביומיום שלי, ובלי צניעות יודעת להגיד שאני עושה אותם טוב.

מה שאנשים פחות רואים, שכשאני עובדת עם אנשים על מחסומים, או חלומות שהם לא גנריים, אני מחפשת קודם כל איך זה משתקף

בחיי. 

דוגמא: יש שלושה אנשים בחיי שעובדים על איזה פרויקט חדש בקריירה שלהם. שלושתם השקיעו המון בפרויקט הזה, הן בלימודים,

הן בתכנון, הן בעבודה אינטנסיבית, והן ב"התגברות" על השדים שצצו, בדמות האגו, או אנשים בסביבה שלהם שדואגים להם ופחדו

שהם לא יצליחו, או יתאכזבו, ו... רגע לפני הנס, הרימו ידיים.

אני יודעת שהם לא הרימו ידיים לתמיד, אלא לזמן מה... אך כשאנחנו עוצרים לזמן מה, אנחנו עוצרים את המומנטום של העשייה

שהיינו בו, האנרגיה מתפזרת, וכשאנחנו חוזרים לעשייה, נקודת הפתיחה שלנו היא לא זו שהיתה. אנחנו כמעט צריכים להתחיל מחדש

כדי להיכנס שוב למוד של עשייה, יצירת מומנטום, ושימוש באנרגיה החדשה שתיווצר סביב העשייה שלנו. 

מכיוון שאני יודעת שהכל מסביבנו מבטא השתקפויות, ברגע שנתקלתי בזה עם שלושה אנשים שונים, באותה תקופה, זה ברור שזה

משקף משהו בתוכי... והתפקיד שלי הוא לגלות מה הדבר... ברגע שאצלי הדבר ייפתר, אין ספק שגם הם יחוו שינוי. 

היום, במקרה, נפגשתי עם אחת משלושת האנשים האלה.

דיברנו על המחסום שיש לה, ואמרתי לה, "את יודעת, הבוקר הגעתי למסקנה שזה המחסום שיש לי. אני עובדת על לשחרר את זה. אין

לי ספק שזה ייצור שינוי עבור שתינו". 

זה לא אומר שאני לוקחת כאן משלושת האנשים את האחריות לפתור את הבעיות שלהם, ו/או לנהל את החיים שלהם, כדי שיגיעו

לתוצאות שהם רוצים, ממש לא! אך זה אומר, שאני מבינה כמו ששרה חוה אלברשטיין "כולנו רקמה אנושית אחת חיה"...  וכשאנחנו

מבינים את זה שהכל קשור, ושכולנו קשורים, אז ברור שכל מה שאנחנו עושים, אומרים, חושבים, מאמינים... משפיע הרבה מעבר

אלינו, גם על אחרים. וזה קורה גם אם לא אמרנו להם את הדברים, ולא חלקנו את המחשבות שלנו... זה הכוח של האנרגיה, שהיא

עוברת גם אם אנחנו לא "מדבררים" אותה. 

האחרים, כפי שאמרנו, הם רק השתקפויות שלנו, ועל זה מגיעה להם תודה, מכיוון שהם עוזרים לנו לראות בעצמנו, דברים שנסתרים

מאיתנו. הייתי מתארת את זה שהאנשים סביבנו הם כמו מבוך של מראות עבורנו. כל אדם שאנחנו נתקלים בו, הוא מראה, וכאשר

אנחנו הולכים במבוך ומחפשים את הדרך החוצה, אנחנו מקבלים הזדמנות לראות את עצמנו מכל מיני זויות (דרך כל מיני אנשים),

ומכאן ללמוד על מה יש לנו עוד לעבוד, ו/או מה המקור של מה שלא עובד בחיינו.

הבוקר, מישהו בקבוצת "חוקי הג'ונגל" שלנו כתב על חלום שהוא רוצה להגשים, לפגוש לארוחת צהריים שחקן אמריקאי מאד מפורסם,

וביקש עזרה ברעיונות, להתקדם לעבר הגשמת החלום שלו. באחת התגובות, מישהו אחר כתב שגם לו יש חלום, לפגוש מישהו, אך

הוא לא ציין את מי. זה בדיוק הקטע של ההסתתרות (חוזרת לתמונת הברבור בראש הדף). 

מצד אחד יש לו חלום שהוא רוצה להגשים, מצד שני, הוא שומר על החלום בסוד... איזו השתקפות הוא אמור לקבל מהיקום?

אני זוכרת שכשאני לא הצלחתי להגיע לאיאלנה ורונדה מהתכנית "מתחילות מחדש", וזה אחרי מאמצים רבים גם כשתבתי להם, וגם

התקשרתי... יצרתי לוח חזון לכל אחת מהן... בסופו של דבר, לא רק שהגעתי לשתיהן, אלא גם נסעתי לאיאנלה לשנתיים.

כשלא הצלחתי ליצור קשר איתן, במשך כמה חודשים, לא ויתרתי על זה שזה יקרה, ויתרתי על הדרך בה פעלתי קודם, ואני ממש

זוכרת שהכרזתי לעצמי, "אם אין לי פרטנריות שיענו לי, אני אפעל בעצמי. אעשה לוח חזון", וכך היה.

אז האמת, שלוח חזון, הוא לא לגמרי לפעול בעצמי, אלא כמו שאני קוראת לזה, זה לפעול בשיתוף פעולה עם הרוח, אבל העניין הוא

שוב... השתקפויות... ברגע שבתודעה שלי הקשר הזה נוצר, פחות היה חשוב האיך והמתי שזה יקרה.... 

לסיכום:

אחד הדברים שאני אימצתי לחיי, וממליצה מאד לתרגל את זה, זה להוציא מהמשוואה אנשים אחרים. מה זה אומר? זה שבכל פעם

שעולה בי מחשבה שמתחילה במילים הוא, או היא, אני הופכת אותה לאני...  כי אמנם זה נכון שיש עולם שלם סביבנו... אבל לא פחות

נכון, שיש עולם מוקטן, שזהה לעולם השלם הזה, והוא נמצא בתודעה שלנו. ומכיוון שאנחנו לא יכולים לשנות את העולם הגדול, אלא

רק את עצמנו, אנחנו חייבים להבין את הכוח והעוצמה שיש לנו לשנות את העולם המוקטן שבתוכנו, ודרכו גם לשנות את העולם...

השתקפויות - כמה שאני אדבר ואכתוב על הנושא, זה אף פעם לא ייגמר... זה מדהים אותי בכל פעם מחדש לראות, הן בחיים שלי, והן

בחיים של המתאמנים שלי, כמה ניסים קורים כשמבינים שהמפתח נמצא אצלינו. 

לא סתם אמר מהטמה גנדי "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם". ברגע שאנחנו משתנים, העולם משתנה, וכדי שהעולם ישתנה,

לא צריך מלחמות, מהפכות, הפגנות וכד'.... אלא רק צריך להוות דוגמא אישית. 

כמו תמיד, מזמינה אתכם להגיב, לחלוק, ולשתף...

נשתמע בקרוב...

יעל.

יכול לעניין אותך:


המדריך לאהבה עצמית - ספר           ערכה דיגיטלית לאימון עצמי   תכנית ליווי חווייתית לפיתוח אהבה עצמית
                                                              
להזמנה לחצו על התמונה      להזמנה לחצו על התמונה   להזמנה לחצו על התמונה
 
לעמוד הפוסט תאריך: 19/01/2020 12:46:00 תגובות:
תגובות

חגיגה של תובנות...

18.11.19
 


המסע שלי לגיאורגיה, וסדנת "חוקי הג'ונגל"  - תובנות...
 

לאחרונה נתתי לעצמי מתנה, שתי חוויות משמעותיות.

הראשונה, היתה המסע שלי לגיאורגיה - נסיעה לבד למדינה זרה, שלא כל כך דוברת אנגלית, כדי לפגוש מנטור עסקי שרציתי. 

האמת, שהמסע לגיאורגיה, התחיל עוד הרבה לפני המסע עצמו, בהזדמנות שצצה עבורי, ואני לקחתי בשתי ידיים. 

(אם לא קראת את הפוסטים הקשורים לנושא, הם מחכים לך כאן: יומן מסע חלק ראשון - הזדמנויות, יומן מסע חלק שני - ההכנות,

יומן מסע חלק שלישי - חופש
, ויומן מסע חלק רביעי - התובנות).


במסע לגיאורגיה לא היו לי ציפיות. נסעתי להכיר את המנטור הזה, באופן אישי, ולעבור איזשהו מפגש אצלו, ורציתי לנסוע לבד

לגיאורגיה, לצאת מאזור הנוחות (כשמתרגלים את זה, זה הופך להיות כיף אמיתי)... ולהתנתק.

המסע הזה היה הצלחה מסחררת מבחינתי. הוא הביא אותי לתובנות, שלא הייתי מגיעה אליהן אחרת ומילא אותי באנרגיה חדשה

לעשייה.

לפני חדשיים בערך, במפגש מועדון האינסיידרס' של רוברט שמין, נרשמתי לסדנת "חוקי הג'ונגל", של יוסי גינסברג שהתפרסם

בעקבות הסיפור המדהים של הישרדותו באמזונס  - "בחזרה מטואיצ'י".

מכיוון שהמסע שלי לגיאורגיה היה די ספונטני, ולא מתוכנן, ומכיוון שחזרתי לארץ בתחילת נובמבר, הרגשתי די "מלאה" לקראת הסדנה

של יוסי, אך בכל זאת, לא רציתי לוותר. 

ידעתי שמשתתפי הסדנה יזמים בנשמה באופן כללי, ורובם, ברמה כזו או אחרת, יזמי נדל"ן, וזו חברה שמבחינתי כיף להשתייך אליה,

אז למרות שהייתי "שבעה" באינפורמציה, עסוקה בתכנון ויישום של רעיונות חדשים שלמדתי, יצאתי לסדנה.

בסדנה הזו ציפיתי ללמוד את חוקי הג'ונגל, ולראות איך ליישם אותם בעסקים...

בפועל, על חוקי הג'ונגל למדתי בשעה האחרונה של היומיים האלה, וכשיצאתי משם, אפילו לא הייתי סגורה על מה קיבלתי... אך מה

שקרה אחרי, זה שנתתי לעצמי זמן שקט, בו כתבתי מייל לקהילה, שמרכז את התובנות שעלו לי בראש באותו רגע (אם קראת את

האימייל, עשר התובנות הראשונות וודאי יהיו מוכרות לך). הופתעתי לגלות עשר תובנות...

אחרי שכתבתי את המייל, לקחתי את הפנקס האדום הקטן שלי ופשוט המשכתי לכתוב.... נכון לרגע זה, הגעתי לעוד 27 תובנות, ומי

יודע לאן נגיע בהמשך...

(אגב, זה לא קשור כבר לסדנה, אלא למערכת היחסים שלי עם עצמי. יכולתי להתבאס מזה שלנושא חוקי הג'ונגל הוקדש זמן ברגע

האחרון, או שיכולתי להתבונן מה כן קרה לי, וכשבחרתי באופציה הזו, השלם היה גדול מסך חלקיו, ונהניתי מכל העולמות).

אני יודעת, שכנראה לא אחדש כאן כלום.... זו גם לא המטרה שלשמה אני כותבת...

אני כתבתי את התובנות האלה לעצמי, לזכור, להתאמן עליהן, ליישם, ולשפר את חיי... ובכל זאת, החלטתי גם לרכז אותן בבלוג שלי,

לטובת אותם אנשים שאוהבים לחקור, להעמיק, וליישם... (זה גם קשור לאחת התובנות שכתבתי. כאשר אנחנו חושבים שאנחנו כבר

יודעים, זה כאילו הכוס שלנו מלאה, אין לנו מקום להכניס אליה יותר כלום. כאשר אנחנו מרוקנים קצת את הכוס, משאירים את הידע

בבית, ומוכנים לנשום את המידע לתוכנו, כאילו זו הפעם הראשונה שאנחנו שומעים אותו, יש לנו אפשרות לגלות דברים חדשים,

להפנים, לצמוח, וליישם).

אני מניחה שהתובנות שקיבלתי היו קשורות לשני התהליכים שעברתי לאחרונה (ועדיין ממשיכה לעבור עם עצמי), הן למסע לגיאורגיה,

(שמתכננת במאי סיבוב נוסף), והן לסדנה, לחוויה שלי, לדרך קליטה שלי ולפרשנות שאני נותנת לדברים. עם זאת, אני מאמינה שהם

יוכלו "להפיל אסימונים" לעוד אנשים, שיהיו פתוחים לקבל. 

זה המון דברים שעלו לי בראש ויצרו פוסט ארוך, ולכן אולי כדאי לחזור לפוסט הזה כמה פעמים, ולקרוא אותו ב"תשלומים".

בכל אופן, זו המתנה שלי אליך ברגע זה. יש לך אפשרות להתעלם, ו/או לזרוק אותה, יש לך אפשרות לחבק אותה בשתי ידיים, להעמיק

ולחקור במה שכתבתי ו"להלביש" את זה על חייך, יש לך אפשרות לקחת חלק... הבחירה בידך!

נכתב באהבה 


1. להתייחס לכל מידע כאילו הגיע אליך בפעם הראשונה... כשאני שומעת משהו שאני כבר מכירה, ואני אומרת לעצמי "אוי, כבר

שמעתי את זה, מה הוא מחדש"... אני בעצם נמצאת במצב של "אטימות". מצב שסוגר אותי מלהקשיב למה שנאמר בין המילים,

למילים עצמן - שלפעמים מגיעות בפורמט קצת אחר, ויכולות להאיר נקודות אחרות, למרות שמדובר באותו מסר, והכי גרוע במצב הזה,

זה שאני לא מאפשרת לעצמי להתחבר לרגש, להיות נוכחת, ולעבד את הדברים. במצב הזה, רק האגו עובד, ומתחיל עם שיפוט

וביקורת, שלא מאפשרים למידה והתפתחות.


2. מי שלא גמיש ורך, בסוף נשבר. החיים הם תנועה ושינוי מתמשכים. אם נתנגד לשינוי ולא נאפשר לעצמנו להתגמש, ולהתרכך הן

לעצמנו, והן לסביבה שלנו, בסוף נישבר.


3. אנשים שמוציאים קוצים, עושים זאת לא בגלל שהם לא רגישים, אלא סביר להניח להיפך הם מאד רגישים, ולא יכולים/מפחדים

להסביר שכואב להם.


4. 
המוכנות לצאת מאזור הנוחות, זו המתנה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו והיא פותחת אותנו לחוויות, רגשות, ומצבים

חדשים, שלא נוכל לחוות אחרת... (ואז גם אזור הנוחות שלנו מתרחב וגדל כל הזמן - מה שגורם לנו להרגיש נוח, להאמין בעצמנו,

ולפתח ביטחון עצמי).


5. התפתחות אישית מתחילה במוכנות להשקיע כסף בעצמנו, מתוך הבנה שזו ההשקעה הכי טובה שאנחנו יכולים לעשות, ומתוך

אמונה, שהכסף יחזור אלינו עשרות מונים, כאשר נהיה יותר טובים יותר לעצמנו, וכעצמנו.


6. כסף הוא עניין של תודעה, הערכה עצמית, וחשיבה יצירתית (ולא של עבודה יותר קשה).

7. חוויה - היא זו שעושה את ההבדל בין מוצר טוב למעולה.

8. התודעה שלנו מושפעת במידה רבה מהאנשים שסביבנו, ויש לנו אחריות עצומה להקיף את עצמנו באנשים מדהימים, שחיים כמונו,

או שחיים את החיים שאנחנו רוצים לחיות.


9. 
כל אדם הוא עולם ומלואו, וככל שנאפשר לעצמנו לדבר עם יותר אנשים, מעבר לכך שנלמד יותר על עצמנו, גם נפתח את עצמנו

לקבל השראה, לשתף פעולה, ולהכיר עולמות חדשים.


10. בהמשך לתובנה הקודמת... לא לשפוט אחרים, ובטח שלא על פי דעות קדומות. 


פגשתי בסדנה בחור חרדי. אין לי מושג איך התחלנו לדבר... אך זו היתה אחת מהשיחות הכי מעוררות השראה שחוויתי. בקרוב הוא 

מסיים את הקורס של רוברט שמין (הוא בקהילה המדהימה שלנו). הוא עדיין לא עשה עסקה בארה"ב, אך הוא עשה אחת בארץ, באזור

שהולך לתהליך של פינוי בינוי (כבר עסקה מעולה). אך הוא לקח את מה שלמד רחוק יותר, ויצירתי יותר.... הוא הציע לבנות שלו, בנות

13 ו - 15, ללכת ללמוד אפיה באופן מקצועי, ופתח להן עסק. היום, קרוב לשנה אחרי, הן בעלות עסק רווחי ומצליח, פיתחו הערכה

עצמית גבוהה,יודעות מה זה כסף והשקעות, למדו לקבל החלטות, ונהנות מעצמאות מנטלית, רגשית, ואפילו פיזית ברמה מסוימת...

11. פתיחות היא מתנה שרק אנחנו יכולים לתת לעצמנו.

12. הלחם משמין יותר מן החמאה. אני מניחה שיהיו תגובות רבות למשפט הזה, אז אומרת מראש, אני לא נכנסת לשום ויכוח בנושא. 

מצרפת לכם כאן קישור לכתבה שמצאתי ומודה, שלא קראתי את כולה, אך הכותרת הספיקה בשביל המסר הזה. (אמרו לכם ששומן זה

משמין? הטעו אתכם
). והסיבה שכתבתי כאן את זה היא להזכיר לנו, שתבניות חשיבה, הן רק תבניות חשיבה, הן לא בהכרח האמת...

רוב האנשים יגידו שהחמאה משמינה מהלחם, אך זה שהרוב חושבים כך, לא אומר שזה נכון... חשוב לבחון לעיתים את תבניות

החשיבה שלנו ולאוורר את מה שדורש מחשבה חדשה... 

13. כאב לא בהכרח שווה לסבל. סבל הוא תוצאה של התנגדות לכאב. אפשר לכאוב גם בלי לסבול.

14. להשקיע בחשיבה יצירתית זה MUST.

15. להקשיב, להתבונן, לאפשר לעצמי לחוות כל דבר, כאילו זאת הפעם הראשונה. אלה הדברים שיעזרו לנו להתפעל, להתפעם

מדברים, ולהתחבר לילד שקיים בכל אחד מאיתנו. 

16. לחיות מתוך בחירה בכאן ועכשיו. זה לא אומר שהמחשבות לא ייקחו אותנו לעבר או לעתיד, אך זה אומר, שבכל פעם שאני שמה

לב לזה (מודעות), אני יכולה לחזור לבחור בכאן ועכשיו. וכמו כל דבר... זה עניין של אימון.

17. כשמשהו נכון, הדרך תמיד תימצא...

18. להעריך את הרגע. הדרך לעשות את זה, היא לאפשר לעצמנו להיות נוכחים ברגע עצמו. 

19. גישה היא הכל. היא עושה את ההבדל בין "חורבן" ל"תקומה", חיובי או שלילי, שמח או מעציב.

20. לתרגל כל יום נשימה מודעת. נשימה זה החיים. היא מתחילה ברגע שאנחנו נולדים, ומפסיקה את החיים, ברגע שהיא נפסקת.

רבים מאיתנו התרגלנו לנשום ברמה מאד שטחית, וזה פוגע בנו ברמה הפיזית, רגשית, מנטלית ורוחנית. פשוט לנשום עמוק מהאף,

ולשחרר לאט מהפה, כמה פעמים ביום.

21. לתרגל כל יום מדיטציה (גם לכמה דקות בודדות יש אפקט מתמשך).

22. להקפיד לצחוק כל יום, ולהקיף את עצמנו באנשים שצוחקים/מצחיקים. להכניס יותר קומדיות לחיים. 

23. להתחבר מחדש למטרות שלנו, שוב, ושוב, ושוב... עד שהן תהיינה חלק אינטגרלי ממי שאנחנו, ברמת המחשבה, רגש, אמונה,

ועשייה. 

24. להכין תכנית לקניית נכס מניב - קונספט שכתבתי עליו לא מעט, ליצירת עתיד כלכלי בטוח עד ליציאה לחופש כלכלי. מיותר להגיד

שאם נבנה על הפנסיות שהמדינה נותנת, לא נגיע רחוק...

25. לחשוב חוויה בכל דבר שאני עושה. חוויה = רגש חזק + זיכרון

26. כשאני נמצאת בפגישה, סדנה, הרצאה כלשהי, תמיד לחשוב מה קיבלתי שם, לא להתייחס לדברים כמובן מאליו. היקום הוא

מדויק. אם הייתי במקום מסוים, היתה שם מתנה בשבילי. אתמול הייתי בהרצאה מסוימת. ממש התבאסתי שנסעתי לשם. האולם היה

מפוצץ עד אפס מקום, הייתי יותר משעתיים בדרכים (הלוך וחזור), כדי להגיע להרצאה של שעה, שחלק ממנה היה מעמד מכירה של

מה שהחברה של המרצה מציעה, ובנוסף לזה, קפאתי מקור (למרות שהייתי לבושה היטב). 

מה בכל זאת קיבלתי בהרצאה:

פגשתי מישהי שלא ראיתי המון זמן. התוכן, אמנם היה "טעימה" של הדברים, אך הוא היה מעניין, למדתי לעשות אבחנה בין יועץ

שיווקי, יועץ עסקי, יועץ מכירות, יועץ אסטרטגי וכו'... דבר שלא שמעתי אף יועץ עסקי שמדבר על כך, ולקחתי משהו ליישם בעסק שלי. 

27. לכל אחד מאיתנו יש מתנות מדהימות שבאנו איתן לעולם, אך זה לא מספיק. עלינו להמשיך להתאמן, לטפח, ו"להשחיז" את

הכישורים והיכולות שבאנו איתן, על מנת לחלוק את המשמעות שלהן עם העולם. 

28. כל שקל שהשקעתי אי פעם בליווי, קורסים וסדנאות היה שווה זהב. גם אם התהליך כשלעצמו, לא היה כל כך מוצלח. מכיוון שהחוץ

הוא תמיד מראה של הפנים, ועצם ההבנה העמוקה של העיקרון הזה היא PRICELESS.

29. לפעמים המתנות שנקבל לאורך המסע שלנו, ארוזות לגמרי אחרת ממה שציפינו, ונראות אולי אפילו חסרות משמעות. אך זו לא

האמת... הכל מדויק, ולכל מתנה יש משמעות. זה מה שנקרא BLESSING IN DISGUISE, או בעברית ברכה בתחפושת (במסווה).

30. קבלה היא הזדמנות לתת לאחר לחוות את מתנת הנתינה.

31. מה שעובד טוב, צריך לשכפל. כדי שאפשר יהיה לעשות את זה, צריך להבין בדיוק, מה עבד טוב.

32. הרבה פעמים אני נתקלת בקולגות שעובדות רק עם נשים. אני דווקא ממש אוהבת לעבוד גם עם גברים. זה תדר אחר, חשיבה

אחרת, וזה כיף גדול עבורי. בסדנה בה השתתפתי, למרבה הפלא היו יותר גברים מנשים, וזה היה מדהים... העולם משתנה ואנחנו

בתקופה מדהימה של שינוי והתפתחות אישית ניכרת. 

33. כל התנגדות שיש לנו, מפעילה לחץ דומה ממול. זה אומר שככל שניפתח לדברים, ונאפשר, נוריד לחץ מעצמנו. זה מאד מתחבר

לתובנה לגבי הנוקשות מול הגמישות. גם התנגדות היא נוקשות שיכולה לגרום בסופו של דבר לשבירה. 

האמת, שהשמטתי כאן כמה תובנות, כי או שהן חזרו על עצמן קצת בוריאציה אחרת, או שהן היו קשורות באופן ספציפי לגבי, אך מעבר

לזה, הרוב המוחלט נמצא כאן, בתקווה שיתנו לכל אחד מכם, לפחות את מה שהן נתנו לי.

שיהיה לנו יום נהדר...

יעל


 

לעמוד הפוסט תאריך: 18/11/2019 08:39:00 תגובות:
מספר עמודים: 6
 1  2 3 4   הבא   







































[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים