yael-philosof - הבלוג שלי

 

Back
דף הבית >> הבלוג שלי
ברוכים הבאים לבלוג שלי בו אחלוק איתכם מחשבות, ידע, ניסיון, רגשות ועוד מטעמים...
תגובות

תובנות יום הולדת

27.05.18



 

תובנות יום הולדת


לפני קצת יותר מחודש, חגגתי יום הולדת.

האמת, שאי אפשר לקרוא למה שהיה כל כך חגיגה... אך כמי שמחויבת לעצמה, לחגוג את החיים... הכל היה טוב ולטובה.

יום ההולדת שלי חל השנה ביום חמישי, ומבחינתי הוא התחיל כבר ביום ראשון, כאשר טסתי לחופשה מפנקת ביוון. 

דמיינתי לעצמי חופשה של בטן גב, זמן איכות עם מחברת מול הים, אוכל טוב, חברה טובה, וזמן לחישוב מסלול מחדש... מכל אלה מה

שיצא זה להיות בחברה טובה, ולאכול אוכל טוב... כל השאר התמסמס לטובת פינוקים אחרים (מסאז, בריכה, טיולים, ואפילו קצת

קניות)...

ביום חמישי בצהריים, חזרנו לארץ, ואחותי היקרה, שיודעת שאני אוהבת ימי הולדת, ושהשנה תיכננתי על המסעדה של חיים כהן,

אירגנה הכל... מלאסוף אותנו משדה התעופה, ועד לחניה בכניסה לדיקסי. (עד כאן הקטעים הנחמדים).

הגענו לדיקסי הסתכלנו על התפריט, הייתי מבסוטה עד... שחטפתי בחילה.

בקיצור, עוד לפני שהספקתי להזמין רצתי לשירותים להקיא, והמשך הארוחה היה להסתכל על הסועדים וליהנות מההנאה שלהם, כי

לא הייתי מסוגלת לטעום כלום. בהמשך, הערב הסתיים בבית החולים (תודה לאל, הכל בסדר).

למרות שהחגיגה היתה הכי רחוקה ממה שיכולתי לדמיין, הרגשתי חגיגה וגיליתי, שלמרות שכל השבוע הזה לא נראה כמו שחשבתי

שייראה, השגתי בו את כל מה שרציתי, (חופש, תובנות, בהירות, ומסלול מחודש), גם אם זה הגיע ב"דלת האחורית", וכאן אני רוצה

לחלוק את התובנות שלי, שיכולות להיות רלוונטיות (למיישמים), גם הרבה מעבר אלי. 

1. ללכת אחרי הלב...

תמיד הרגשתי שזה די "פשלה" שלא הייתי ביוון. כל כך הרבה נסעתי בעולם, ובעיקר לארה"ב, שזה נראה לי מוזר, שכאן, ממש

מעבר לפינה אף פעם לא הייתי. כשהחלטתי לצאת לחופשה, אמרתי לעצמי שאין מצב שזה לא יהיה יוון... ואני כל כך שמחה שעשיתי

כך...

העם היווני עם שמח, בעל אורך רוח ואדיב שפשוט כיף לשהות במחיצתו. 

טסתי מטרמינל 1, וזו היתה חוויה לא נעימה. המון אנשים שהיה קשה להכיל במקום כל כך קטן, תורים של קרוב לשעתיים, חום, ורצון

שזה רק ייגמר... 

אני מניחה שגם כאשר כל כך מחכים לחופשה, אחרי תקופה כל כך אינטנסיבית, נעשים קצת חסרי סבלנות, רוצים שהכל יעבור כהרף

עין, וכבר נוכל לשבת על חוף הים ולהרגיש חופש...

הגענו למלון, משתוקקים כבר להגיע לחדר, לשים את הדברים, ולהתחיל את החופשה... :), אבל ליוונים יש קצב אחר, ולמרות שהגענו

אחר הצהריים, החדרים עדיין לא היו מוכנים. 

קיבלו את פנינו עם מגבות לחות להתרעננות, וקוקטייל צבעוני וביקשו שנשב, עד שכל החדרים יהיו מוכנים. 

קבלת הפנים הנעימה מיד גרמה להרגיש טוב. אורך הרוח והנעימות של מקבלי פנינו באופן טבעי, השפיעו על כולם והרגיעו את ה"לחץ"

להגיע לחדר, לשים את הדברים ולהתרענן, וגם את הצורך בשליטה של "איך דברים צריכים להיות" - זו המשמעות של חוק המשיכה

במיטבו - כדי למשוך לחיינו סיטואציות נעימות, חשוב שאנחנו נהיה נעימים, והיוונים יישמו את זה מצוין. 

2. לפרגן לעצמי מתנת יום הולדת. מומלץ!!!

אף פעם לא קניתי לעצמי מתנת יום הולדת. לא. זה לא אומר שלא קניתי לעצמי מתנות... אבל זה אומר שהפעם קניתי לעצמי מתנה

מיוחדת ליום ההולדת. משהו שהוא כולו פירגון וחגיגה, משהו שתמיד יחזיר אותי לרגע ולסיטואציה במדרחוב ברודוס, בה החלטתי

באופן רשמי, לפרגן לעצמי מתנה.

אני יודעת שאפשר להתייחס לכל החופשה כמתנה, וזו אכן מתנה... אך הפעם באופן יזום גם קניתי לי מתנת יום הולדת, מתנה

שמשמעותה לחגוג את קיומי, ולא אחת, כי עם שתיים... ואפילו ארזו לי אותן בקופסה  יפה.

זו היתה תחושה מוזרה וכייפית שאני מתכוונת לאמץ לשנים הבאות...

3. החיים הם כאן ועכשיו בלבד!

הבנתי, משהו שרובנו מבינים בראש, ופחות מבינים במה שאני קוראת כל תא ותא בגוף שלנו, וזה... שהחיים הם כאן ועכשיו!

הבנתי שהגעתי לחופשה הזאת עם "הלשון בחוץ", אחרי עבודה מאד אינטנסיבית ומעייפת, ואת החופשה הבאה אני מתכננת מיד

כשאני חוזרת...  (או במילים אחרות, לא כדאי לצאת לחופש כשנגמרת ה"בטריה", אלא לתכנן ולמלא אותה מראש, על בסיס קבוע).

הבנתי עד כמה חשוב להתמקד במה שאוהבים, ומה שלא אוהבים וצריך לעשות, אפשר לשחרר לאחרים (להאציל סמכויות, להיעזר

במיקור חוץ וכד', במקום להילחם בעצמנו).

הבנתי שלהגיד או לחשוב שהגיע זמן לשחרר, לא באמת משחרר מאיתנו משהו. וכשאנחנו מוכנים להתמודד עם הקושי לשחרר (ולא

חשוב מה), ועושים את הצעד, דברים מופלאים נכנסים לחיים...

הבנתי שגם אם כואב להיפרד, כשזה הדבר הנכון כדי להגשים את מה שאנחנו רוצים - חשוב לעשות את זה. וכך נפרדתי מעסק

שעמלתי עליו רבות באחד עשר חודשים האחרונים. (וזה למרות שאני עדיין מאמינה בו, אך לא מוכנה להקריב עבורו את מה שחשוב לי

יותר)...

למדתי כמה חשוב לדייק את הכוונות, המטרות שלנו, ואת מה שאנחנו רוצים, כדי שבאמת נקבל אותם.

ראיתי שהתוצאות של השקעה בעצמי מגיעות בעיקר מיישום. חשוב לקרוא, ללמוד, לקחת קורסים וכו'... אך בעיקר חשוב ליישם!

למדתי שתמיד אפשר להסתדר כמה ימים "בלעדינו", ושמותר ואף חשוב לקחת הפסקות מהשיגרה. ויותר מכך, כשאנחנו מאפשרים

לעצמנו לעשות את זה, הסביבה שלנו מקבלת את זה, מאפשרת ואף תומכת בנו.

4. הסנכרון עובד כאשר אנחנו ממוקדים ובאמונה

היכרתי אנשים מקסימים לאורך הטיול ולאחריו וראיתי שוב ושוב ושוב איך הסנכרון עובד... (עד כדי כך שהייתי זקוקה לעורך דין,

ושבוע לפני שידעתי שאני זקוקה לאחד כזה, היכרתי עורך דין מקסים שעזר לי מאד... הייתי זקוקה לאורטופד, אמא שלי פגשה אחד

מקסים כזה והיפנתה אותי אליו וכו'... והכל בדיוק בזמן הנכון).

5. קבלת עזרה לא מחלישה אותך

אחד הקשיים הגדולים של המון אנשים, ואני ביניהם הוא הקושי לבקש ולקבל עזרה... גם בזה הייתי מוכנה לקפוץ למים, וחוויתי

דברים מדהימים. כך היכרתי מטפלת מקסימה שחיפשה אנשים לסטאז' בתחום בו למדה, והתמסרתי... דבר שעזר לי להכיר את עצמי

אפילו יותר, ולהיזכר בדברים שהשפיעו על חיי ולא הייתי מודעת אליהם. 

6. אפשר וחשוב להגשים חלומות

ראיתי איך שחלומות מתגשמים די בקלות. כאשר אנחנו מוכנים להגשים אותם. האיך, כבר קורה מעצמו...

7. הצבת גבולות

חידדתי את היכולת שלי להעמיד גבולות - הן לעצמי, והן לאחרים. להתמקד במה שחשוב לי בלי להזניח דברים חשובים אחרים.

8. הזמן הוא אלוהי - וזו מתנה...

דבר נוסף שאמנם לא למדתי לאחרונה, אך אני לומדת יותר ויותר לחיות על פיו, זה שהזמן הוא אלוהי...

תמיד ידעתי שהזמן הוא לא שלנו. אני אמנם צריכה לעשות את הטוב ביותר שאני יכולה כדי להגיע למה שאני רוצה, אך לא תמיד זה

ישא פרי במיידי, או בטווח הזמן שהייתי רוצה, כי הדברים קורים בזמן הנכון. שיעור בסבלנות :).

זה לא קל לשחרר את הצורך בשליטה, כי שאנחנו רוצים משהו ומשקיעים בו, אנחנו לרוב אוהבים לראות תוצאות כמעט מידייות. אך זה

שיעור חשוב ומתגמל... זה לא שעכשיו אני לא מחפשת לראות תוצאות, אני עדיין רוצה לראות אותן, אך אני מוותרת על השליטה של

מתי ואיך הן יגיעו, ומתמקדת בעובדה שהן יגיעו. הרעיון הוא לא לנסות לכופף לחיים את היד, אלא לתת להם יד, ולהרגיש ביטחון שהם

הולכים איתנו, לטובתנו, גם אם אנחנו לא רואים כרגע את מה שאנחנו רוצים לראות. 

יישום של התובנה הזו מביא לחיים המון שלווה וביטחון.

9. אמונה זו העוצמה החזקה ביותר 

ודבר אחרון, אך לא מבחינת חשיבותו הוא כוח האמונה. כשלמדתי אצל איאנלה אמרתי לה פעם, "אם הייתי יכולה לקחת ממך רק

דבר אחד, הייתי לוקחת את כוח האמונה". איאנלה מבחינתי היא הדוגמא והמופת לאמונה עצומה וליכולת ללכת עד הקצה מתוך ידיעה

שתמיד יש מי ששומר עליה (גם בדברים הכי נוראים שחוותה, ויש כאלה לא מעט). האמונה היא המתנה הכי גדולה שאני נותנת לעצמי

כל יום, ואני ממליצה לכל אחד לאמץ אותה לחייו ולהתאמן עליה. 

האמונה עזרה לי לעבור בשלווה דרך דרמות מאתגרות שחוויתי לאחרונה, 
לקבל החלטות לא בהכרח פשוטות, וללכת אחרי הלב...

האמונה זה האומץ להגיד כן, או להגיד לא (בהתאם לסיטואציה), מתוך חיבור לעצמי. האמונה זו ההבנה שאני אף פעם לא לבד, זו

הידיעה שיהיה בסדר, גם כשנראה שהדברים פועלים נגדך, וזו ההבנה שבאנו לכאן כדי ללמוד ולהתפתח, וכל מה שקורה בא לשרת

מטרה זו, ולא כדי לפגוע בנו.


האמונה היא הדרך שעוזרת לנו להפסיק להילחם על, לצפות ל, ולרצות לשלוט ב... וזה לכשעצמו מביא יותר שלווה וביטחון לחיים.

נראה לי שיש כאן מספיק תובנות להפעם, אני זוכרת ואני רוצה להזכיר לכל מי שקורא את הפוסט הזה שכולנו השתקפויות... כשמשהו

לא עובד בחוץ, תמיד זה משקף משהו בפנים, וכאשר נעבוד על הפנים, החוץ באופן טבעי יסתדר...

מזמינה אותך לשתף אותי אם ואיפה נגע בך הפוסט הזה... ואם אהבת, גם לעשות לייק :)

נשתמע בקרוב,

יעל





 

 
לעמוד הפוסט תאריך: 27/06/2018 11:42:00 תגובות:
תגובות

אליפות!!!

07.05.18
 
.
 

אליפות!!!
 

 
במוצאי שבת האחרונה, שלא כמנהגי, אחרי יום גדוש חוויות, חשתי תשוקה עזה לשתף את אחת התובנות הגדולות שהיו לי, בבלוג

שלי. 

במשך שעתיים ישבתי וכתבתי פוסט מושקע, אותנטי ומאד אישי. 

רציתי לצרף אליו וידאו של מסיבת סיום הלימודים שלי בארה"ב (זה כמובן היה קשור לתוכן), לקחתי דיסק חיצוני שעליו היה שמור

הסרטון המתורגם לעברית, הדיסק נגע בעכבר, וכשבאתי להזיז אותו, במחי יד כל העבודה שעשיתי נמחקה...

בהתחלה חשבתי לשחזר את הפוסט, אך מהר מאד הבנתי שזה לא ילך... כשהתשוקה מביאה אותך לחלוק משהו, אי אפשר לשחזר

את זה שוב... הבנתי, שכנראה זה לא היה הזמן או המקום...

בכל זאת, אני רוצה לשתף אותך כאן ועכשיו בחלק מהתובנה שהיתה לי.

אז הפעם, בניגוד לפוסט הקודם, אני אתחיל מהסוף להתחלה.... הבנתי שאני אלופת עולם!!! או לפחות אלופת העולם שלי. 

לא! ממש לא קיבלתי איזשהו שגעון גדלות, בטח לא הפכתי למתנשאת, אני לא התחלתי לעוף על עצמי (למרות שאין רע בלעוף על

עצמנו),  ובוודאי אני לא מחכה לקבל מחיאות כפיים.... אבל אני כן רוצה להעביר מסר חשוב.

אני לא יודעת אם זה הגיע אלי בעקבות ארוחת הצהריים ההודית שהוזמנתי אליה, בה פגשתי הרבה אנשים חדשים וקצת סיפרתי את

הסיפור שלי, או בעקבות תהליך מופלא של 40 יום שאני עוברת עכשיו עם Rev. Shaheera, חברתה הטובה של המורה שלי איאנלה

ואנזאנט, תהליך שמחזיר אותי לפגוש ולשוחח עם עצמי, יותר מהרגיל... ואולי זה השיחות שקיימתי לאחרונה עם כמה מהמתאמנים

שלי ועם לקוחות אחרים, שכל שיחה (סיפור) הראתה לי פחות או יותר את אותם הדברים אך מכיוון שונה...

פחות חשוב מה עורר את העניין, ויותר העניין עצמו. 

הבנתי שהמוכנות שלי "להתאבד" על הגשמת החלומות שלי (במקרה הזה ואולי ההגשמה הכי גדולה זה הלימודים אצל איאנלה) - זה

לא דבר מובן מאליו. 

המוכנות להקריב כל כך הרבה כדי להגשים את החלום (פיזית, נפשית, כלכלית, לקיחת סיכונים עצומים, נסיעה כל חודש לארה"ב

במשך שנתיים - מקום שמעולם לא הייתי בו לפני כן - ומבלי שחסכתי אי פעם כסף לכך, ההתמודדויות עם המשמעת הנוקשה,

המנטליות הכל כך שונה, השפה ועוד....)... זה לא ברור מאליו.

היום, כשאני מסתכלת לאחור, אני לא ממש יודעת איך עשיתי את זה... אבל אז, עבורי זה היה ברור מאליו, כי מבחינתי לא להגשים את

החלום, או לעצור באמצע, לא היה בכלל אופציה. 

קשה לי להעביר כאן במילים כמה קשה זה היה, ובכל זאת, אף פעם לא התייחסתי לזה כאיזשהו הישג מיוחד. 

גם במסיבת הסיום, כאשר קיבלתי תעודת הצטיינות על אומץ, וש - 400 איש שהיו בקהל קמו והריעו לי כשקראו בשמי ואמרו שאני

מישראל, לא הבנתי את העוצמה וההשראה של מה שעשיתי.

מבחינתי, כל מה שעשיתי היה לבחור ללכת אחרי החלומות שלי.

מסתבר, שזה לא ברור מאליו. 

 
קטע מטקס ה - GRADUATION שלי - לא מתורגם 


בשבועיים האחרונים יצא לי כאמור לדבר עם כמה מהמתאמנים ומהלקוחות שלי. 

שאלתי אחדים מהם מהם ההישגים שלהם בחיים, (זה קרה עוד לפני שראיתי שאני אלופה). רציתי לעזור להם לראות שהם אלופים.

למרבה הפלא (וגם הצער), רובם לא ראו את ההישגים שלהם בחיים. הם לא ראו את ההישגים בגלל הנטייה שלהם (ושל רובנו)

לשפוט. 

לשפוט את הדברים לפי מה שאחרים יגידו או יחשבו כהישג.

לשפוט את הדברים לפי הגודל שלהם... כאילו אם הם לא המציאו את הגלגל - או משהו אחר, זה לא נחשב...

לשפוט את הדברים לפי המאמץ שהשקיעו כדי להגיע להישג.

לשפוט את הדברים לפי ההישגים שאחרים הגיעו אליהם.

ובעיקר... לשפוט את הדברים לפי מה שהם מגדירים כ"כישלונות" - הפעמים שבהם השקיעו מאמץ כדי להשיג משהו, ובסוף לא השיגו

אותו.

וזו המטרה של הפוסט הזה... לבקש ממך לעצור רגע, ולהסתכל על כל הדברים שהשגת בחיים, בלי לשפוט אותם - פשוט להתענג על

הניצחון ולפרגן לעצמך....

הגדרתי את עצמי כאלופת העולם (שלי), וזה תקף גם לגביך וגם לגביך.... גם את ואתה אלופים!!! רק אתם חייבים להכיר בכך.

כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו, ומבינים שגם אם עוד אנשים הגיעו לאן שאנחנו הגענו, זה לא מבטל מההישג שלנו - אנחנו באופן

טבעי מעלים את ההערכה העצמית שלנו, וכתגמול - גם הסביבה משקפת לנו את זה, בהערכה שהיא מרעיפה עלינו. 

כאשר אנחנו מסתכלים על ההישגים שלנו - ללא שיפוט, אנחנו מבינים שגם כאשר לא הצלחנו, עצם העובדה שעשינו היא הישג - ולא

כישלון, וזה נותן לנו מוטיבציה להמשיך ללמוד, להתפתח, ולצמוח....


כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו, אנחנו מטפחים מוטיבציה ועשייה ומפתחים נחישות והתמדה.

כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו, אנחנו מתחזקים גישה חיובית לעצמנו, לעשייה שלנו ולחיים. אנחנו מכירים בעוצמה שלנו.

כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו אנחנו מעריכים את עצמנו, אנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים, מוכנים לאתגר את עצמנו, ומפתחים

עמוד שידרה פנימי איתן.

כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו אנחנו מהווים השראה, ומאפשרים לאנשים סביבנו להכיר ולהעריך את ההישגים שלהם. 

להכיר בהישגים שלנו, זה אחד הביטויים של קבלה עצמית, הערכה עצמית ואהבה עצמית.

אחד הדברים שלמדתי בחיי הוא שלא משנה באיזה גיל אנחנו - כולנו זקוקים לחיזוקים, והחיזוקים הכי חזקים שאנחנו יכולים לקבל הם

מעצמנו, וכאשר אנחנו מחזקים את עצמנו, כמו תמיד - זה משתקף אלינו חזרה גם דרך האחרים... כך שאנחנו מרוויחים פעמיים. 

זכרו: יש לנו מערכת יחסים אחת בחיים - עם עצמנו, וכל שאר מערכות היחסים הן השתקפויות של זו. 

לסיכום:

אני מזמינה אותך לתת לעצמך מתנה. לקחת כמה דקות, לעשות רשימה של ההישגים שלך, בלי שיפוט אם זה מספיק גדול או לא, בלי

שיפוט על מה שלא עבד, בלי שיפוט על כמה השקעת כדי להשיג את זה. פשוט לנשום, ולכתוב את ההישג.

אם קשה לך לעשות את זה, אני ממליצה לך לנסות לצאת מעצמך, להסתכל על עצמך בגוף שלישי ואז להסתכל על ההישגים של האדם

שנמצא לפניך בעיני רוחך, ולרשום אותם.

בשלב הבא, לקחת מראה, להסתכל על עצמך, להכיר בהישגים שכתבת ולהוקיר אותך. 

בשלב השלישי חשוב להתאמן על זה ולהתחיל לראות את עצמך כאלוף או אלופת העולם שלך. 

זה תרגיל קטן שיש בו ערך גדול....

ואם ממש יש לך אומץ, אני מזמינה אותך לכתוב כאן למטה בתגובות, הישג אחד או יותר שגורם לך להרגיש ממש גאה בעצמך...

ההישג שגורם לך להרגיש אליפות...

מחכה לשיתוף שלך.

נשתמע בקרוב,

יעל.


 
לעמוד הפוסט תאריך: 07/05/2018 19:29:00 תגובות:
תגובות

חירות - בחירה כל יום מחדש


26.03.18
 


חירות - בחירה מחדש כל יום
 
רגע לפני פסח הידוע בשמו גם חג החירות, וממש בא לי לכתוב פוסט על חירות ועל חובתינו לבחור בה, שוב ושוב ושוב...

אז ראשית, אני רוצה לשתף אותך שבחרתי בתמונה הזו לפוסט שלי, כי במבט לאחור, זה היה אחד מרגעי החירות המשמעותיים ביותר

שחוויתי. 

התמונה הזו צולמה כשנסעתי בפעם הראשונה לארה"ב, להתחיל את הלימודים אצל איאנלה. 

הלימודים התחילו בקיץ, בשבוע אינטנסטיבי במקום מקסים שנקרא "אומגה" בעיירה Rehinback שב - Up State New York, ואני

הגעתי לעיר ניו יורק, 

שלושה ימים לפני תחילת הלימודים, לחוות קצת את אמריקה, ולהתאקלם...

טסתי עם אחותי לניו יורק, בילינו שלושה ימים יחד, אז גם הצטלמתי עם פסל החירות - שהתקשר לכל הפחדים שהייתי צריכה להתגבר

עליהם במסע הזה שהתחיל בעקבות תוכנית הטלויזיה "מתחילות מחדש". 

אחרי שלושה ימים, עליתי על אוטובוס, אליו הזמנתי כרטיס כמה חודשים מראש, שלוקח את כל האנשים שהגיעו לניו יורק כדי לעבור

סדנה במרכז "אומגה". 

האמת, כשאני כותבת על זה עכשיו ונזכרת בחוויה המדהימה ומפחידה כאחד, נראה לי שהסיפור הזה ראוי לפוסט... בכל אופן, עשרות

אוטובוסים התנקזו למגרש חניה ענק, שם הגיע לכל אוטובוס בחור שרשם על המזוודות את החדר אותו הזמנו (זה מרכז ענק, בגודל

של עיר קטנה, ויש כל מיני סוגי מבנים בהם גרים), והודיע לנו שאחרי ההרשמה, החפצים שלנו יחכו לנו בחדר. 

אני לא אשכח את הפחד... הפחד שהדברים שלי ילכו לאיבוד, הפחד שלא אמצא את החדר שלי, ועוד חצי שעה אני צריכה להיות

בכיתה (שאלוהים יודע איפה היא), ובכלל אמרו לנו ללכת מיד לארוחת ערב... ואיך יהיה המפגש הראשון עם איאנלה ועם הכיתה... 

ובכלל... להיות לבד בארץ זרה, בלי טלפון, בלי מחשב, רק עם אמונה שהדברים יסתדרו... אלה הדברים שעברו לי בראש, ועם כל צעד,

יצאתי לעוד קצת חירות... חירות מהאגו, מהפחד, מחשיבה מגבילה...

האמת, עם כל הדאגה למטען שלי ולאיפה נמצא הבית החדש שלי לשבוע הקרוב, גיששתי באפלה לחפש את החדר בו היינו צריכים

ללמוד. חשבתי שיהיה לי יותר קל לדעת איפה האולם, ואחר כך אקפוץ לאכול... אבל הדברים היו יותר מדהימים ממה שתכננתי, ואל

חדר האוכל, כבר לא הגעתי באותו יום.  (המשך הסיפור בפוסט נפרד)...

אז רציתי לדבר על חירות, ועל האנרגיה המדהימה שהחג מביא איתו, בהקשר של חירות ושל אמונה. 

בני ישראל יצאו מעבדות במצרים לחירות, ועברו במסע הזה של 40 שנה במדבר, לא מעט משברי אמונה. והיום, אלפי שנים אחרי,

אנחנו חופשיים, אבל בתודעה שלנו, רובנו ברמה כזו או אחרת עדיין משועבדים. 

משועבדים להרגלים, לפחדים, לאמונות מגבילות... משועבדים לכעסים, לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, לפרשנויות שגורמות לנו

להרגיש רע ועוד...

וזה קצת בלתי נתפש... איזה התקדמות עברה האנושות ועבר העולם, בזכות ההתקדמות של האנושות, ופה יש עדיין משהו שלא עובד

חלק, שלא עובד באופן טבעי, שצריך לעשות הרבה עבודת מודעות כדי להשתחרר מהשיעבודים האלה שגזרנו על עצמנו, וש"גזרו"

עלינו דרך החינוך, האמונות של האנשים בחיינו וכו'... כך עשרות דורות אחורה.

אגב, שמתי את ה"גזרו" במרכאות, כי זה לא שמישהו באמת עשה לנו משהו, אלא זו הזרימה הטבעית של הדברים.

אז מה זו חירות, ולמה היא כל כך חשובה...

חיפשתי בויקיפדיה מהי חירות ולא ממש מצאתי. ישר נכתב שם האם התכוונתי לחופש, לחירות האדם, למוטו של צרפת - חירות, שוויון

ואחוה, ועוד... 

הלכתי לשיר המקסים של ג'ורג' מוסטקי, שתרגם יורם טהרלב ושרה חוה אלברשטיין הנהדרת "את חירותי", ומצאתי שם משהו

מדהים... לאורך כל השיר חוה שרה על ההקרבה שלה כדי לשמור על החירות, ורק בסוף השיר היא מדברת על כך שבגדה בברית שבין

החירות לבינה, לטובת אהבה:

..."את חירותי, 
בלילה קר אחד
הפרתי את בריתנו,

כך לבדי
ערקתי מהשביל,
עליו פסענו שנינו.

בגדתי בך חירותי הטובה
אל הכלא פסעתי בצער,
אל הכלא החם אשר שמו אהבה
נאספתי כמו נער.
וסוהרת יפה בתנועה רחבה,
נעלה את השער".

אני לא מומחית לניתוח שירים וכוונות של משוררים, אבל אני אוהבת להתבונן מהצד (על עצמי ועל האנשים בסביבתי), ואני רואה כמה

פעמים אנחנו בוגדים בברית החירות הזאת מתוך צורך למצוא חן, לרצות, להיות "בסדר"... מתוך ספק, פחד, ותחושה של "לא נעים",

מתוך כעס, פרשנות, מחשבות שליליות, כניעה לאיזור הנוחות, התפשרות על בינוניות ועוד...

ויש דרך אחרת! דרך שצריך לבחור בה שוב ושוב ושוב, כל פעם מחדש... דרך שתיתן לנו את החירות שלנו....

דרך בה נסלח יותר, מתוך הבנה שכאשר אנחנו לא סולחים, אנחנו משאירים את עצמנו - ולא את האחרים, בני ערובה.

דרך בה נפסיק לספר לעצמנו סיפורים על עצמנו, שגורמים לנו להרגיש לא טוב, ונתחיל להתמקד בסיפורים שגורמים לנו להרגיש טוב.

דרך בה נרשה לעצמנו להיות אותנטיים, לשתף, להרגיש, ולחוות... גם כשאנחנו יודעים שיש מצב שניפגע...

דרך בה נהיה מוכנים לקחת סיכונים מחושבים, מתוך הבנה שרק מי שמוכן לקחת סיכון, יש לו גם סיכוי. 

דרך בה ניקח אחריות מלאה על המחשבות, הרגשות, והמעשים שלנו. 

דרך בה נאהב את עצמנו יותר, נעמוד מאחורי האמת שלנו, ונעשה יותר מעשים של אהבה עצמית, מאשר של פגיעה בעצמנו, ברגשות

שלנו, וביכולת של עצמנו להתקדם...

לסיכום, אני ממש רוצה להציע לכל אחד ואחת לקחת את ההזדמנות שחג הפסח מעלה לפנינו, ולבחור שוב ושוב ושוב בחירות... ממש

להתאמן על זה... להתאמן על לשחרר את עצמנו מכל המחשבות המגבילות, התבניות, הפחדים, והפרשנויות שלא מועילות לנו...

לשחרר את עצמנו מהאמונות שמבוססות על פחד, חסר,  וספק... לשחרר את עצמנו מטינה, מכעס, מאשמה והאשמה....

ולהוציא את עצמנו, מעבדות למוח שמתעתע בנו, לחירות של חיבור למי שאנחנו באמת...

חג פסח שמח וכשר,

יעל



 
לעמוד הפוסט תאריך: 26/03/2018 12:25:00 תגובות:
תגובות

יצירת מומנטום

18.02.18
 

יצירת מומנטום

הבוקר קמתי עם אנרגיות "אש", וזה נראה לי זמן מעולה לדבר על יצירת מומנטום.

אבל לפני שאשתף בסיפור שלי, אני רוצה ליישר קו ולהסביר מה זה מומנטום, ולשם כך פניתי למילון עברי-עברי.

"מומנטום - תאוצה של תהליך, התפתחות בתנופה. כוח מניע".

אז איך המומנטום קשור לחיים שלנו?

האמת, שזה מאד קשור. כולנו יוצרים המון מומנטומים בחיים שלנו, אך כשאנחנו לא מודעים אליהם, הם בדרך כלל יוצרים תנופה

לכיוונים שאנחנו לא ממש רוצים, ומיד אני אסביר איך זה עובד.

לפני שבועיים בערך, לקחתי פנקס ועיפרון וציירתי את המקום שאני נמצאת בו עכשיו. כל דבר שעלה לי בראש כתבתי וסימנתי עיגול

סביבו, ובעצם יצרתי מעגל של עיגולים. 

זה נראה בערך ככה.


 


אני בחרתי להתמקד בדברים שקשורים לעבודה שלי, ולכן בכל מעגל כתבתי משהו שקשור לזה. 

אחרי שהכל היה כתוב לי מול העיניים נתתי לכל תחום איזשהו ציון, והשוויתי אותו לציון שהיה אופטימלי מבחינתי. כך למשל בגלל שיש

לי את כמות המתאמנים שאני רוצה, הציון היה 100, לעומת זאת, אני לא מספיקה לצלם את כמות הסרטונים שאני רוצה ולכן כאן הציון

היה בסביבות 30 וכו'...

מתחת לכל עיגול כתבתי את הדברים שאני יכולה לעשות כדי לשפר את הציון.

המטרה כאן לא היתה לתת לעצמי עכשיו מליון משימות, להיכנס ללחץ, ומכאן למצב של קיפאון, אלא לראות את הדברים לבחור דבר

אחד לשפר וליצור מומנטום....

וכאן אני אסביר איך זה עובד, ואיך חשוב שניצור מומנטום מתוך כוונה ובחירה ולא כמצב של ברירת מחדל...

חוק מיקוד האנרגיה אומר שדבר שאנחנו ממקדים בו את האנרגיה - גדל. זה אומר, שאם אני ממקדת כרגע את האנרגיה בשיפור של

דבר אחד, הוא גדל, והגדילה שלו משפיעה על דברים נוספים. 

אני אתן דוגמא כדי להבהיר את זה: נניח שבחרתי לקדם מוצר מסוים בעסק שלי. אני עושה פעולות שיווקיות כדי לקדם אותו, ובמקביל

כל ה - SPIRITUAL PRACTICE שלי, שאני עושה יומיום, מתמקד באותה מטרה. זה מפעיל את חוק המשיכה שמושך יותר לקוחות

שמתעניינים במוצר הזה, ולעיתים מתעניינים גם בדברים נוספים, וכך בעצם מתחיל המומנטום...

דוגמא נוספת: 

נניח שיש לי מתבגרים בבית, ומי שיש לו, וודאי יודע שאין רגע דל...  אנחנו יכולים להתמקד בקושי, וליצור מומנטום של קשיים ודרמות,

או שאנחנו יכולים להתמקד ביצירת שינוי. להסתכל על הקושי, לשאול את עצמנו מה זה משקף לנו בנו, ולעבוד על זה, ובמקביל, לראות

את הדברים שמדהימים בילד שלנו, ולחזק אותם. אני יודעת, קל להגיד קשה יותר ליישם, ובכל זאת... הקושי נמצא שם, בין אם נעשה

אם זה משהו, או לא. 

כאשר אנחנו נכנסים למריבות בלתי נגמרות, גם כאן עובד חוק מיקוד האנרגיה, ומביא עוד מזה...

בעבודה שעשיתי עם אחד המתאמנים שלי על הנושא, גילינו עד כמה המחשבות של הילד שלו משקפות את המחשבות שלו (שהוא

אפילו לא היה מודע אליהן). השינוי התחיל לקרות (וזה לא אומר שאין עליות וירידות), כאשר הוא היה מודע למחשבות שלו והתחיל

לבחור אחרת. 

מה שקורה במומנטום חיובי, זה שאנחנו יוצרים שינוי מכוון במשהו, על ידי פעילות ממוקדת בהתאם למטרה (הן ברובד הפיזי כמו

בדוגמא הראשונה, והן ברובד הרוחני/רגשי/מנטלי - על ידי חזרה ואימון של כלים כגון: כתיבה, אימון על אמונה, מדיטציה, EFT,

חזרתיות על הצהרות, חזון , שאילת שאלות, מוסיקה, ריקוד וכו'... כל אלה כלים שאני משתמשת בהם והמטרה שלהם לשמור על

מיקוד, ובמקביל לשמור על אנרגיה גבוהה/תדר גבוה). 

אחד הדברים הכי חשובים זה חזרתיות ויצירת שגרה של תרגול. 

פחות חשוב איזו שיטה בוחרים לתרגל - כל אחד הולך עם מה שמתאים לו, אך חשובה ההתמדה והחזרתיות. אני אישית מקדישה כמה

שעות ביום לתרגולים, ואוהבת לשלב טכניקות שונות. 

ולפני סיום אני רוצה לומר עוד כמה מילים. בתחילת הפוסט דיברתי על כך שאנחנו בכל מקרה יוצרים מומנטום, בין אם אנחנו מודעים

לכך ובין אם לא, ולא סתם בחרתי את התמונה הזו לפוסט. 

כאשר אנחנו לא עושים את הדברים מתוך בחירה, התגובות שלנו יותר קיצוניות. כך לעיתים נהפוך מצב לא נעים לדרמה, נשתמש

בשפה שלא משקפת את מה שאנחנו רוצים, ובעצם נסתכל על הדברים מתוך מיקוד שליטה חיצוני, כאילו דברים קורים לנו, ולא קורים

עבורנו. 

כאשר אנחנו במקום הזה, שוב חוק מיקוד האנרגיה יפעל, ונמשוך לחיינו עוד מאותם הדברים, מה שיוצר לנו, בלי כוונה, מומנטום שלילי.

דוגמא:

אם אני אקח למשל את כל העיגולים שבחרתי לשפר, אני כנראה אוצף רגשית, ומיד האגו יגיד לי שאני לא אצליח, זה כנראה יוציא לי

את הרוח מהמפרשים, ובטח יקטין את האמונה שלי בעצמי, ובסופו של דבר התוצאה תהיה קיפאון, או שיפור קטן שלא משקף את

הפוטנציאל האמיתי של מה שאני צריכה לעשות. 

דוגמא נוספת:

אם אני אתייחס לילד המתבגר כבעיה, כדרמה, כקרב יומיומי שאליו אני צריכה לצאת, כנראה שאני אפתח רגשות כעס, אשם, בושה

וכד'... ואתמקד במה שלא בסדר, מה שכאמור יעצים את החוויה ויביא עוד מאותו דבר. 

לסיכום:

מומנטום הוא מצב שאנחנו יכולים ליצור ושיעזור לנו להגיע יותר מהר לאן שאנחנו רוצים, ובכיף.

כדי ליצור מומנטום אנחנו חייבים לקחת אחריות מלאה על הדברים, להתמקד בעשייה מדויקת ברובד הפיזי, ובעשייה במישור המנטלי,

הרגשי, והרוחני, או כמו שאני אוהבת לקרוא לזה, שיתוף פעולה עם הרוח. 

חשוב לבחור אחד או יותר דברים שמרגישים לך טוב ולהפוך אותם לתרגול יומיומי. 

התמדה היא הבסיס להצלחה בכל תחום.

מחכה לשמוע מכם בתגובות, על מה בחרתם ליישם ואיזה מומנטום אתם הולכים ליצור בחייכם.

שיהיה בהצלחה...

נשתמע בקרוב,

יעל

 


 
לעמוד הפוסט תאריך: 18/02/2018 10:32:00 תגובות:
תגובות

כשלא הולך...

 
21.01.18
 


 
כשהדברים לא הולכים...

 
בחרתי לשים את התמונה הזו, כי אלה חלק מהשאלות שיכולות לעלות בנו כאשר דברים לא מסתדרים...

אני מעלה את הפוסט הזה מכיוון שלאורך השנים, הן באתר והן דרך "מועדון הטיפ השבועי", דיברתי על המון כלים ורעיונות ליישום

שמטרתם לעזור לנו לשפר את חיינו וליצור את החיים שאנחנו רוצים, וממש חשוב לי שמעבר ללקרוא את זה, אנשים יישמו את זה

בחיים שלהם, כי ללא ספק יישום יוצר שינוי, ובוודאי מעניק לנו את המתנה של ליצור חוויה אחרת עבורנו, גם כשהדברים לא מסתדרים.

כבר הרבה פעמים ציטטתי את איאנלה המורה שלי שאומרת שמודעות היא צעד ראשון לריפוי, ואני חייבת להוסיף כאן שלבחור לפעול

מתוך מודעות זו בחירה שאנחנו נדרשים לעשות בכל סיטואציה מחדש, והבחירה הזאת כל פעם היא זאת שתעשה את ההבדל אם

נרגיש קורבן, או היוצרים של חיינו. 

ביום שלישי האחרון נסעתי לערוך קניות. זה קורה בכל שבוע, זה תמיד באותו סופרמרקט, אך הפעם החוויה שלי היתה שונה בתכלית. 

בדרך כלל אני חונה באותו איזור, והפעם, איך שהגעתי התפנתה חניה ממש קרוב לכניסה, ואני שמחתי לחנות שם. 

הייתי בסופר במשך 57 דקות (הפנגו ספר), וכשיצאתי, לתדהמתי גיליתי שבמשך הזמן הזה, מישהו נכנס לי באוטו ושבר לי את כל

הפרונט. הוא לא השאיר פתק, אפילו לא התנצלות, רק אותי המומה וכואבת לראות את האוטו השמור שלי "פצוע". 

התקשרתי לסוכן הביטוח לשאול מה עושים, וכמה תעלה לי ההשתתפות העצמית, כעסתי על כך שאני צריכה לשלם על משהו שלא

הייתי שותפה לו (בהמשך כמובן בירכתי על כך, ממש היה עדיף שלא ראיתי, לא היה לי חלק בזה, לא נפגעתי, ולא נשארתי עם

טראומה), ומעבר לכעס חשתי עצבות גדולה... עצבות על כך שאנחנו הישראלים, כישות קולקטיבית, משתנים. כבר אין מקום כל כך

למצפון, למוסר, לאחריות, לאכפתיות וכו'...

כמה שניסיתי לשכנע את עצמי שהכל יתוקן ויהיה בסדר, וזה רק כסף, ויכול היה להיות יותר גרוע וכל הסיפורים שהם לגמרי נכונים,

במשך 3 ימים לא יכולתי להשתחרר מהתחושה הקשה שהיתה בי. זה היה מעבר לאוטו, מעבר לכסף, מעבר לזמן שלא יהיה לי אוטו,

ולטרטור ללכת למוסך... זה היה משהו באמון שלי שנשבר... ונתתי לעצמי לחוות את הרגשות האלה, עד שישתחררו... אבל במקביל

הבנתי שאם זה קרה, יש לי אחריות על זה, וללא ספק, בלי להיות מודעת, אני זו שמשכתי את הסיטואציה הזאת לחיים שלי, וזה הזמן

להסתכל על התודעה שלי. 

לקחתי מחברת וכתבתי את כל מה שעולה לי לגבי הסיטואציה: רגשות, מצבים (אובדן שעות עבודה, טרטור ללכת למוסך ההסדר,

הוצאה כספית לא מתוכננת וכד') ואז הסתכלתי פנימה, לראות מה זה משקף לי...

אז הדבר הראשון שעלה לי היה שכבר קרוב לשנה אני רוצה לצאת לשלושה ימי התבודדות - להתחבר לעצמי מחדש, בלי הסחות דעת,

וכל חודש אני דוחה את זה... כי אני לא יכולה לעזוב את העבודה, כי התחלתי תחום חדש שההתמקצעות בו דורשת ממני לא מעט

כסף, כי אין לי זמן וכו'... אז הנה - יש זמן, יש כסף, ואם לא עצרת לבד - היקום עוצר אותך...

הדבר השני שהיה לי זה פגישה עם חברה שנקבעה כבר שבועות מראש. כמה ימים לפני הפגישה ממש לא בא לי לקיים אותה. יש לי

הרבה לחץ בעבודה ואני בהרבה עשייה והפגישה הזאת, למרות שהיא כייפית ביסודה, הרגישה לי בשבוע האחרון כבזבוז זמן

בסיטואציה שאני נמצאת. מצד אחד לא ממש הרגיש לי נכון לקיים את הפגישה, בגלל מה שציינתי, ומאידך, לא הרגשתי נוח לדחות

אותה, כי כבר הרבה זמן לא נפגשנו ולקח זמן עד שהצלחנו לתאם וכו'... - אז הנה, היקום דאג לכך שהפגישה תדחה. 

עברתי על עוד כמה דברים שהבנתי שהם השתקפות שלי ושל מה שקיים בתודעה שלי, שביסודם שמתי לב שבגלל ההשקעה הרבה

שלי בעבודה, קצת שכחתי את עצמי, קצת עברתי למוד של צריך להספיק, במקום צריך להיות... וקצת הזנחתי כמה דברים שחשובים

לי, ביניהם ללכת בפארק שלוש פעמים בשבוע... הבנתי שהגיע הזמן לסדר את סולם העדיפויות מחדש ולבחון את הדברים...

היה לי ברור שאני משכתי את הסיטואציה הזאת לחיים שלי, וגם העובדה שממש לא כיף לי איתה, לא מסירה ממני את האחריות לה.

אז נכון, האיש שגרם לי לנזק, לא התנהג כראוי, בלשון המעטה, אך אין לי מה לעשות עם זה, פרט ללהבין שהוא היה שליח בתוכנית

הלימוד שלי, ולהודות על ההזדמנות ליצור שינוי לפני שהדברים יתקרבו אלי יותר ואז הפגיעה עלולה להיות חמורה יותר. 

אני משתפת בסיפור שלי כאן עם תקוה גדולה מאד להעביר את המסר... חוק המשיכה תמיד עובד, בין אם אנחנו מודעים אליו ובין אם

לא, וזה לא משנה מה קורה בחיינו, המפתח לשינוי/לריפוי נמצא אצלנו. כשמשהו לא עובד בחוץ, זו נורה אדומה שמורה על כך שמשהו

דומה או מנוגד לו, לא עובד בפנים. 

אני בטוחה שאם הייתי לוקחת את החופש שרציתי, אם הייתי מבטלת את הפגישה, ואם הייתי מאזנת בין עבודה לשאר הדברים שאני

רוצה, השיעור הזה לא היה מגיע... 

אני מאמינה שזו היתה גם הזדמנות ללמוד לשחרר קצת את ההיקשרות שלי לדברים, הזדמנות להכיר ברגשות ולעבד אותם, לראות

את הברכה, גם כשהיא מגיעה בתחפושת, ובעיקר לא להיכנע ל"צריך" - כי תמיד יש לנו אינספור מטלות שצריך לעשות, אלא לבחור

בחירה מודעת, בכל רגע מחדש. 

אז אם אני צריכה לסכם בקצרה את הדברים אני אגיד שחשוב לשים לב לנורות האדומות שמגיעות אלינו ומורות לנו שצריך לחשב

מסלול מחדש, כי אם נתעלם מהן, הן יופיעו לנו מול הפרצוף בצורה פחות נעימה. ולזכור, שכשמשהו לא עובד בחוץ, זו הזדמנות

להסתכל על מה שקורה בפנים, ולשנות את מה שלא מתאים....

מזמינה אותך לכתוב בתגובות איפה החוויה של נורות אדומות פוגשת אותך...

נשתמע בקרוב,

יעל.


 
לעמוד הפוסט תאריך: 21/01/2018 10:35:00 תגובות:
תגובות

דימוי עצמי = ערך עצמי, הערכה עצמית ושווי עצמי

14.01.18

 
דימוי עצמי = ערך עצמי, הערכה עצמית ושווי עצמי - המרכיבים של אהבה עצמית

 
הפעם, במקום לשתף בבלוג, החלטתי להעלות הרצאה שהכנתי במיוחד על דימוי עצמי

ככל שאני פוגשת יותר אנשים, אני מבינה שהבעיה העיקרית המשותפת לרובנו, קשורה לדימוי העצמי, ומשפיעה באופן דרמטי על מערכת

היחסים שלנו עם עצמנו ועל היכולת לפתח אהבה עצמית

אז... החלטתי להעלות הרצאה בנושא, ולתת כמה רעיונות ליישום. 

נשתמע בקרוב,

יעל

 



הצטרפות לאתגר "חמישה ימים של אהבה עצמית"

בכל שאלה ניתן לכתוב לי coach10@walla.com


 
לעמוד הפוסט תאריך: 21/01/2018 10:07:00 תגובות:
תגובות

התנגדויות...


20.11.17
 



התנגדויות
 
כשהחלטתי לפתוח קבוצת מאסטרמיינד, המטרה היתה ליצור קהילה קטנה ואינטימית של אנשים שמשקיעים בעבודה של התפתחות

אישית ורוצים להמשיך את ה"תחזוקה" של העבודה שהם עושים, ולראות את הדברים דרך פרספקטיבה רחבה יותר, בעזרת קבוצת

המאסטרמיינד. 

 
בהרכב חסר

 

בפועל, אנחנו עוברים חוויה מרתקת של "התגלות"... התגלות של חלקים בעצמנו שמשפיעים ולעיתים מנהלים את חיינו, ואנחנו לא

תמיד מודעים אליהם.

חלק מהדברים שאנחנו לומדים על עצמנו, זה שאנחנו יודעים את רוב הדברים, אך לא שמים לב איך הם באים לידי ביטוי בחיים של כל

אחד מאיתנו, ובעיקר, איך הם משפיעים על החיים שלנו, ומכיוון שמודעות היא צעד ראשון לריפוי, יש לנו הזדמנות לרפא בתוכנו דברים

נפלאים ולקבל מאחרים "מתנות קטנות" שעוזרות לכל אחד מאיתנו להתקדם לשלב הבא...

זו היתה הקדמה קצרה לחוויה שאני עברתי במאסטרמיינד לפני שלושה שבועות. 

עשינו מאסטרמיינד על נושא שהעלתה חברת קבוצה, וחברת קבוצה אחרת "העירה" לי שהיא מרגישה שאני "מגוננת" על חברת

הקבוצה שעליה היה המאסטרמיינד. הגבתי להערה כפי שחשבתי לנכון, והמשכנו הלאה, נדהמים שוב לראות  איך כולנו

מהווים מראה אחד לשני.

כשהלכתי הביתה ובמשך כמה ימים נוספים, הלכה איתי המחשבה על מה שהיה במאסטרמיינד (שהיה מעלף מבחינת תובנות), ועל

ההערה שנתנה לי אותה חברה... ואז נפל לי האסימון...

התנגדויות!!! זה אחד השיעורים שלי כאן...

התנגדות, זה איזור מוכר לי בחיי. זו מראה שאני חווה שוב ושוב, וזה שיעור שעבדתי עליו לא מעט כאשר למדתי בארה"ב.... התנגדויות

נמצאות בחיי רובנו, והן מופיעות בפורמטים שונים ומשפיעות בגדול על חיינו, ועל מערכות היחסים שלנו. 

לעיתים קרובות אני רואה התנגדויות אצל המתאמנים שלי, ואיך לפעמים זה משתנה באופן מדהים תוך דקות, והם "קופצים" למים

ומרגישים נפלא על זה שהרחיבו את הגבולות שלהם...

התנגדויות - חזרתי לגלות ברמה יותר עמוקה, עד כמה הן עדיין נמצאות בחיי...

אז מה זו בעצם התנגדות?

התנגדות בעיני זו השקעת אנרגיה שגורמת לעצור ו/או להקשות על הזרימה הטבעית. ומהי הזרימה הטבעית? שינוי, צמיחה

והתפתחות.

כדי להיות מדויקת, פתחתי גם מילון  ובדקתי מה כתוב לגבי התנגדות - "חוסר הסכמה, מרד, אנטי, וטו, אור אדום". הסתכלתי גם על

התנגדות בפסיכולוגיה - "תופעה בה המטופל מתנהג במהלך פסיכותרפיה באופן שמטרתו להימנע משינוי במצבו, או שהוא מסרב

לדבר עם המטפל על חוויות רלוונטיות לטיפול". (מתוך מילוג וויקיפדיה).

אז למה בעצם אנשים שרוצים ליצור שינוי, מתנגדים, ואיך זה בא לידי ביטוי...

ההתנגדות היא תופעה שמקורה באגו. מי שקרא את הספר "מי האויב הכי גדול שלך ואיך אפשר להתיידד איתו" יודע שהאגו כל כך

רוצה להגן עלינו, עד שהוא חונק ומגביל אותנו. הוא מספר לנו סיפורי אימה על עצמנו, על כך שניכשל, שנסכן את עצמנו, ושאסור לנו

לעשות דברים, רק בגלל שהוא "שומר עלינו" באזור הבטוח שלנו. האגו מפחד משינויים ומרגיש מאוים מהפוטנציאל האינסופי שלנו.

האגו אוהב שליטה עלינו, על אחרים, ועל מצבים, וההתנגדות היא אחד המנגנונים שלו להרגיש שולט ובשליטה. 

האגו אוהב להיות צודק והתנגדות משאירה אותו במקום של "יודע", "צודק", ו"מבין" יותר טוב מאחרים.

האגו גם אוהב שיש לו הוכחות, ולכן הוא נשען על טיעונים של ניסיון העבר, גם אם הם לא ממש רלוונטיים לרגע הזה, וגם אם הם

עוצרים את התהליך הטבעי של החיים, שינוי, צמיחה והתפתחות. 

אם היה פשוט לנטרל את האגו, כנראה שלפחות 50% מההתנגדויות שלנו היו יורדות. 

סיבה נוספת להתנגדות שגם היא מקורה באגו, נקראת פחד. הפחד משינוי, הפחד מהלא ידוע, הפחד של מה יחשבו עלינו וכו'... לכל

אחד מאיתנו צצים הפחדים שלו, כשאנחנו חושבים על שינוי ועל הרחבת הגבולות שלנו, ואם אנחנו לא מתגברים עליהם, אנחנו נמצאים

בהתנגדות.

סיבה שלישית היא נוחות. נוח לנו להישאר באזור המוכר, למרות שלעיתים יש שם כאב, זה עדיין מרגיש מוכר, בטוח, ונוח ברמה

מסוימת.

התחושה של "מי אני אהיה אם"... מאימת עלינו לעיתים. מי אני אהיה אם אוותר על שליטה? מי אני אהיה אם אני אהיה פתוחה

להקשיב ואולי "אאלץ" לוותר על העמדות שלי? מי אני אהיה אם אני אשמע ביקורת? מי אני אהיה עם לא יסכימו איתי? וכו'...

אני מניחה שיש עוד סיבות להתנגדויות, אך נראה לי שארבעת אלה מכסים חלק נכבד מהמניעים שלנו להתנגדויות. (אגב, לרוב אנחנו

לא מודעים אליהם, בוודאי לא בזמן אמת).

הזכרתי קודם את העובדה שהתנגדות יכולה לבוא בהמון פורמטים, ואני רוצה לתת כמה דוגמאות:

כל פעם שמישהו אומר לנו משהו ואנחנו אומרים "כן, אבל"... אנחנו בעצם מבטלים את מה שאמרו לנו, ומתבצרים בעמדה שהיינו.

כל פעם שאנחנו מתפרצים לדברי אחרים ולא מוכנים להקשיב. 

כל פעם שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו רוצים משהו, אך לא יכולים להגיע אליו...

כל פעם שאמונה כזאת או אחרת, או מחשבות שאימצנו לחיינו, מסיטות אותנו מהדרך...

כל פעם שאנחנו סומכים על אחרים ולא על עצמנו. 

כל פעם שאנחנו מגיבים מיד, כאילו אנחנו משחקים פינג פונג - מקבלים את ה"כדור" ומיד מחזירים אותו ל"יריב". באנגלית יש הבדל בין

המילה RESPOND לבין REACT.

RESPONSE זוהי תגובה שבאה מתוך שיקול דעת, שמתייחסת לדברים שנאמרו. REACT, זוהי תגובה אימפולסיבית שלרוב באה

לפסול את מה שאמר האחר, להאשים אותו, ולהיות צודקים... אלה כולם פורמטים של התנגדויות. 

כאשר אנחנו חייבים להיות צודקים, ומתבצרים בעמדה שלנו אנחנו במצב של התנגדות. 

כאשר אנחנו אומרים לא או מפנים את הגב להזדמנויות, לאנשים, ללמידה שנקרים בדרכנו. 

לא פעם קרה לי עם מתאמנים שלי שאני נותנת משימה מסוימת והם בתגובה אומרים שהם "בחיים לא יעשו את זה", ותוך כמה דקות

שאנחנו "עובדים עם ההתנגדות", היא כאילו נמסה ונמוגה והנתיב מתפנה ל"פריצת דרך"...

אז מה עושים?

עובדים על עצמנו... פועלים מתוך מודעות, מזהים את ההתנגדויות שלנו (והדרך הכי טובה לעשות זאת, היא דרך אינטראקציה ו/או

בקשת פידבק מאחרים), שואלים את עצמנו שאלות כדי להבין מה מניע אותנו (יש כאן לא מעט דוגמאות שהזכרתי), מה הרווח ומה

ההפסד שיש לנו בהתנגדות, את מה ההתנגדות משרתת, ובוחרים מחדש במה שנכון ומתאים לנו.

מזמינה אותך לשתף אותי במה למדת על עצמך בפוסט הזה ואיפה זה פוגש אותך...

בהצלחה,

יעל.
 




 
לעמוד הפוסט תאריך: 20/11/2017 09:04:00 תגובות:
תגובות

וואו... איזה נחת...

27.10.17
 


וואו... איזו נחת...
 
מכירים את הרגע הזה שבו אפשר לשבת על הכסא בתחושת רווחה, להניח ידיים מאחורי הראש ולהגיד לעצמך "וואו... אני עושה בדיוק

את מה שנועדתי לעשות"...

זו היתה התחושה שלי ביום רביעי האחרון, בפגישה הראשונה של קבוצת המאסטרמיינד. 

במשך שנים לא עשיתי עבודה בקבוצה בגלל המאמץ וההתארגנות שכרוכים בזה, וגם עכשיו כנראה שלא הייתי עושה את זה, לולא

הבקשה שקיבלתי ממתאמנת שלי, ומס' פניות מאנשים נוספים שהרגישו שהם רוצים להיות שייכים לקבוצה - לאנשים נוספים שעושים

תהליכי התפתחות אישית, כדרך חיים...

לקח לי יותר משנה להיענות לבקשה וכשעסקתי בארגון "הפרויקט", נזכרתי למה במשך כמה שנים הפסקתי לעשות קבוצות, אבל...

הפגישה הראשונה הזכירה לי - למה כן, וגרמה לי להרגיש נפלא...

כשלמדתי בבית הספר של איאנלה, אחד הדברים המדהימים שחוויתי היה שבית הספר מנוהל על ידי "הרוח"... קצת קשה להסביר את

זה, אך בגדול, הרבה דברים לא נקבעים על ידי מישהו, אלא מוחלטים על ידי הגרלות, מדיטציה וכד'... זה מצחיק שאיאנלה, אחת

הנשים שהכי מתנהלות בשליטה, היא האדם הכי כנוע, בטוח וענו, כאשר מדובר באינטראקציה מול ה"רוח".

פעם אמרתי לה, שאם הייתי יכולה לקחת ממנה רק דבר אחד, זה מה שהייתי לוקחת, האמונה העצומה הזאת והיכולת לשחרר, מתוך

האמונה. לשמחתי, יכולתי לקחת יותר מדבר אחד...

כאשר התחייבתי לעשות את המאסטרמיינד, היו לי מטרות ותוכניות מוגדרות עד ש... הבנתי שזה מכביד עלי, ובמקום ליהנות מהעשייה,

אני הופכת להיות משועבדת אליה. נזכרתי באיאנלה ובדבר שהכי הייתי רוצה לקבל ממנה, הביטחון, האמונה, והיכולת לשחרר ולתת

לרוח - למשהו הגדול הזה שיצר את העולם, לנהל את העניינים. זה הרגע שידעתי שגם אם אני לא יודעת מי יצטרף לקבוצת

המאסטרמיינד, כמה אנשים יהיו, ואיך זה יסתדר, אני יודעת שיהיו שם בדיוק האנשים שצריכים להיות שם ושיהוו את הקבוצה

האידיאלית כדי לענות על המטרה הגדולה שלשמה אני עושה את הקבוצה - ליצור קהילה קטנה ותומכת סביב הנושא של התפתחות

אישית כדרך חיים.

רציתי להפגיש אנשים ש"מדברים באותה שפה" ויכולים לתת לכל אחד מאיתנו פרספקטיבות שונות, אנשים שחשוב להם להתקדם

ולהשיג מטרות שעדיין לא הגיעו אליהן.

אז הרוח, מדייקת כתמיד, איחדה אותנו - 8 אנשים, לפגישה מרתקת... מטעמי שמירה על פרטיות לא אוכל לספר על תוכן הפגישה, אך

אשתף בשמחה בכמה פרטים מרתקים. אחת ממשתתפות הקבוצה היא נערה בת 15.5. זה היה מדהים לראות איך היא נכנסה למפגש

(בלחץ מכל האנשים ה"מבוגרים"), ואיך היא יצאה מאושרת ובתחושת שווה בין שווים. אנשים לא האמינו לגילה ושאלו כמה פעמים אם

זה אכן הגיל שלה... מה שאומר, להתפתחות אישית אין גיל. זה מרשים לראות שככל שמתחילים יותר צעירים, קל יותר ליצור

ולחוות שינויים מהירים).

כשתכננתי את קבוצת המאסטרמיינד, היא היתה אמורה להתקיים בגבעתיים. בסופו של דבר, שיניתי את המיקום לגלריה זלאיטארט

בתל אביב, שנפתחה לאחרונה בקונספט חדש.

זה יצא מיקום מושלם - בלי שחשבתי על הדברים. להתאגד כקבוצה, לעזור אחד לשני להגשים את החלומות במקום בו

אנשים מגשימים את החלומות שלהם (האמן, האמן האורח, ובעלת הגלריה), מה יכול להיות יותר השראה מזה???

לפני המפגש ערכתי "רשימות" של סדר הדברים וכל מה שאני רוצה להגיד, שחס וחלילה לא אשכח שום דבר...

בפועל, שחררתי - נתתי לרוח לנהל את הדברים, ולא רק ששכחתי... שכחתי אפילו לעשות היכרות בין המשתתפים... אבל היה מעולה!!!

- טוב, אני אסביר לגבי עניין ההיכרות.

החלק שלי במפגש התמקד בחוק המשיכה. חוק המשיכה הוא חוק ידוע לרוב האנשים, העניין הוא שהרבה לא באמת מבינים איך הוא

פועל ולכן מרגישים מתוסכלים מכך שה"זימון" שלהם כביכול לא עובד, (וזאת בלי לדעת שהוא עובד תמיד).

זו הסיבה שהחלטתי פחות לדבר על חוק המשיכה, ויותר לחוות. עשינו את זה דרך תרגיל, וכדי שהתרגיל יהיה מעולה, היה חשוב לי

שהאנשים לא יכירו אחד את השני... התוכנית היתה שאחרי שנדון בתרגיל נעשה סבב היכרות, אך כפי שציינתי, ברגע ששיחררתי את

התוכנית, "מישהו" אחר לקח את המושכות בידיים והדברים קרו בדיוק כמו שהיו צריכים לקרות... (ואגב, למי ששואל את עצמו, זו לא

הסרת אחריות מעצמי, אלא שיתוף פעולה עם הרוח - דיברתי על זה לא מעט בהרצאות שאפשר למצוא ביוטיוב -

ניתן להירשם לערוץ ולצפות בסרטונים).

המפגש עצמו היה מרתק. מדהים לראות את דרך ההסתכלות של אנשים שהבינו את הקונספט של "יש לנו מערכת יחסים אחת בחיים -

עם עצמנו, וכל שאר מערכות היחסים הן השתקפויות של זו". היינו שמונה אנשים, שכל אחד בא מעולם אחר, חווה חוויות אחרות, אימץ

לחייו אמונות שונות, מחזיק בדפוסי מחשבה שונים וכד'... ובכל זאת, היה לנו בסיס חזק ומשותף שמבין לא רק ברמה המנטלית, אלא

גם ברמה הרגשית, הפיזית והרוחנית, שאנחנו היוצרים והאחראים של החיים שלנו. 

זו היתה חווית התבוננות מדהימה שגרמה לי ה מ ו ן נחת וגאווהו באנשים שאיתי...

תהליך המאסטרמיינד היה חדש עבור רוב האנשים, והיה מעניין לראות איך בקלות אנחנו רואים את "המקלות בגלגלים" שאחרים שמים

לעצמם, מה שלא פשוט בכלל לראות על עצמנו.

אז, בשבוע הבא נפגשים שוב לשני מאסטרמיינדים, והפעם לא כתבתי רשימות, אלא מס' נקודות אותן אני רוצה להעביר, מתוך ידיעה,

שהכל, אבל הכל, הולך להיות כמו שצריך.

כמו בכל מקום ובכל אינטראקציה שיש לנו בחיים, גם בקבוצה, אנחנו רואים איך אנחנו מהווים מראות אחד של השני, אך כאן אנחנו

"שמים את הדברים על השולחן" ומדברים על מה שמתשקף לנו דרך כל סיעור מוחות שאנחנו עושים על אחד המשתתפים. 

אני ממש רוצה לומר תודה לאתי ש"לחצה" עלי לעשות קבוצה, לעירית שעזרה להוציא את זה לפועל, ולכל המשתתפים המדהימים

שמהווים קבוצה מעצימה ואיכותית שכיף להשתייך אליה....

ו... תודה גדולה לכל חברי הקהילה הנפלאים שלי. לאלה שיצא לי להכיר דרך פעילויות שונות שהצטרפו אליהן, לאלה שיצא לי לשוחח

איתם בטלפון או להתכתב במייל, ולאלה שנמצאים בקהילה אך עדיין לא יצא לי להכיר, לשמוע, או לקבל תגובה מהם - שמחה על

שאתם בחיי!!!

לא יכולתי להתחיל את השנה החדשה בצורה טובה יותר.

נשתמע,

יעל




 
לעמוד הפוסט תאריך: 27/10/2017 06:19:00 תגובות:
תגובות

אחרי יום כיפור - הו'אופונופונו

02.10.17
 




אחרי יום כיפור - הו'אופונופונו

בסוף השבוע האחרון היה יום כיפור. יום כיפור הוא אחד הימים המשמעותיים ביותר עבורי בשנה, בגלל שזה יום שמאפשר לי לפגוש את

עצמי, בלי הסחות דעת, בלי סיפורים, ובלי לחץ.

כבר הרבה שנים שאני לא רק צמה ביום כיפור, אלא שומרת על תענית דיבור. זה עוזר לי להיות קשובה... קשובה לגוף, למחשבות,

לתוכניות, לרעיונות שעולים ועוד...

בחרתי לי שני ספרים "לבלות איתם" את יום כיפור, שהראשון בהם "אפס מגבלות" של ג'ו ויטלי, ואז הבנתי משהו...

הספר של ג'ו ויטלי מדבר על שיטת "הו'אופונופונו". שיטה הוואית שמדברת על כך שאנחנו אחראים על כל דבר שקורה בחיים שלנו,

ושהדרך לשינוי היא "ניקוי" התוכנות שיש לנו בתת המודע, שמופיעים כזכרונות. הניקוי נעשה בעיקרו על ידי אמירה אינטנסיבית של

ארבעה משפטים: אני מצטערת, סליחה, אני אוהבת אותך ותודה. 

הטכניקה פשוטה, מה שרוב האנשים (כולל אותי) נופלים בו, זה ההתמדה.

שיטת הו'אופונופונו מוכרת לי כבר די הרבה שנים. את הספר של ג'ו ויטלי (וגם ספרים אחרים, פחות טובים לדעתי), קראתי מס' פעמים,

תרגלתי את השיטה בתקופות כאלה ואחרות ובכל זאת, הפעם, כשלקחתי את הספר, הכל היה אחר...

ומה שגרם לזה להיות אחר, היתה ההבנה שחוויתי, ברגע שנגעתי בספר.

רובנו קוראים ספרי מודעות, מתרגלים דבר כזה או אחר, ומשקיעים בהתפתחות אישית. אך מה שלמדתי הן על עצמי והן על אחרים,

שלעיתים, אנחנו רוצים להגיע לתוצאה מסוימת, מתחילים לעבוד עם שיטה מסוימת ואז עומדים עם סוג של "סטופר" לראות שזה יעבוד.

כשאנחנו רואים תוצאות מהירות, אנחנו בדרך כלל מרגישים מסופקים, ומפסיקים לעבוד עם הטכניקה שכבר "הוכיחה" את עצמה

והביאה תוצאות, וכשאנחנו לא רואים תוצאות מהירות, אנחנו עוברים לדבר הבא, ולפעמים גם לבא אחריו, ולבא אחריו וכו'...

וזו הטעות.

אז ייאמר לזכותי שיש דברים שאני מתרגלת כבר שנים, אך מה שגורם לי לעשות את זה, זה שאני לא מצפה לתוצאה, אלא עושה את

זה בשביל הנפש.... והו'אופונופונו, לא היה אחד מהם.

תמיד כשתרגלתי הו'אופונופונו התכווננתי למטרה מסוימת, וכזה לא קרה בזמן שרציתי, עברתי הלאה, בלי להתמיד.

עם התובנה הזו, לקחתי את הספר והתחייבתי לעצמי, שמהיום, במשך שנה שלמה אני מתרגלת הו'אופונופונו כל יום. 

בערב יום כיפור, כתבתי רשימה של משפטי סליחה שעלי לסלוח לעצמי. כתבתי שאני סולחת לעצמי על כך שאני לא מושלמת (למרות

שממש הייתי רוצה להיות)... אני מניחה שאם הייתי אומרת את המשפט הזה מול אולם מלא אנשים, הרבה ידיים היו מורמות לאות

הזדהות עם זה. שאני סולחת לעצמי על כך שלא תמיד עשיתי את מה שנכון לי, לא תמיד אמרתי את מה שהייתי צריכה להגיד, לא תמיד

ידעתי להציב גבולות וכו'... ולהפתעתי, גיליתי שיש לי לסלוח על יותר דברים ממה שחשבתי... כשראיתי את הרשימה, הבנתי שכל

הדברים האלה הם אנרגיה תקועה שליותה אותי וכנראה גם משכה לחיי דברים שלא ממש רציתי.

בהמשך קראתי את הספר, וכל כמה פרקים עצרתי לתרגל.

הכנתי לעצמי רשימה קטנה של דברים שהכי חשוב לי לעבוד עליהם כרגע בחיי, וכיוונתי את העבודה עם הו'אופונופונו עליהם. 

היום הראשון לתרגול היה נפלא. היתה לי תחושה של אמונה שלמה שכל האתגרים שאני חווה הולכים להתמרה של דברים נפלאים. 

אני יודעת שכל אתגר הוא ברכה בתחפושת, הבנתי איך כל אתגר תורם לצמיחה שלי, והייתי מוכנה לראות את השינוי קורם עור וגידים. 

היום השני, המשיך באותה רוח. 

היום השלישי היה מאתגר... בכל דבר שכתבתי כמטרה לשינוי ברשימה הקטנה שלי, חלה תחושה של "הרעה במצב". אני יודעת שזה

לא באמת ככה, וכמו שבטיפול יש "תופעות ניקוי" המתבטאים הרבה פעמים בכאבים המורים על כך שהרעל מתחיל לצאת מהגוף, ככה

זה עובד כנראה גם בתהליך הזה. אך למרות הידע, זה לא ממש שיפר את הרגשתי. 

אחר הצהריים, פגשתי מישהו, ובאופן מקרי שיתפנו אחד את השניה בתרגולים שעשינו במהלך יום כיפור, וכך דיברנו גם על

הו'אופונופונו ועל ההתחייבות שלי לתרגל אותו במשך שנה שלמה, ללא קשר לשום תוצאה. דיסקסנו במשפטים של הו'אופונופונו: אני

מצטערת, סליחה, אני אוהבת אותך ותודה, למי אנחנו מפנים אותם, מה כל אחד מוסיף להם וכו'... וכשנפרדו דרכינו, המשכתי לדבוק

במטרה, למרות היום המאתגר, ולהמשיך לתרגל... לשנן כמו מנטרות את המשפטים, עם הדברים שהוספתי שרלוונטיים לגבי.

ואז... כאילו משום מקום, הגעתי להבנה, שלא באה מהשכל (את ההגיון הבנתי כבר מזמן), אלא ברמה אחרת, עמוקה יותר, בתחושה

שכל תא ותא בגוף מבין... הבנתי ברמה אחרת לגמרי את מה שאני מדברת עליו כל הזמן "יש לנו מערכת יחסים אחת בחיים - עם

עצמנו, וכל השאר הן השתקפויות של זו". 

קשה לי להסביר במילים את מה שהבנתי, כי במילים, כבר אמרתי את זה מזמן. אבל אני בכל זאת אנסה להעביר משהו מהחוויה. זה לא

משנה איך אנחנו "מופיעים" בעולם. בכולנו יש חלקים בהם אנחנו מונעים מפחד, מהערכה עצמית נמוכה, מילד שזקוק להגנה ותמיכה.

זה לא אומר שאנחנו חסרי ביטחון, זה לא אומר שאנחנו בעלי הערכה עצמית נמוכה, אך זה אומר, שיש חלקים שאנחנו לרוב לא מודעים

אליהם, ועד שלא נרפא אותם בתוכנו, כנראה לא נבין למה משכנו לחיינו אנשים או סיטואציות כאלה ואחרות, שכביכול לא משקפים את

מי שאנחנו. התרגול האינטנסיבי לא גרם לי ממש לראות את אותם חלקים בתוכי, אך גרם לי להכיר בקיומם. זה היה כמו טיול עם פנס

במערה חשוכה, בה גיליתי פה ושם משהו שזקוק לאור, לריפוי, והידיעה שכל משפט של: אני מצטערת, סליחה, אני אוהבת אותך ותודה,

מביאים לו את אנרגיית הריפוי שהוא זקוק לה. 

פתאום זה היה ברור שהרשימה הקטנה שלי לא כל כך חשובה, כי המשפטים האלה עם האנרגיה והעוצמה שבהם, ילכו ממילא למקום

הנכון, והכוח המדהים שברא את העולם המופלא הזה, יידע בדיוק את סדר הדברים שצריך להביא על תיקונם. קיבלתי סוג של הצצה

לעולם שהראה לי שזה שאין תוצאה מיידית (כמו שרובנו היינו רוצים לראות), לא אומר שלא נעשית עבודה "מאחורי הקלעים", ראיתי

ממש איך כשאנחנו עוברים מדבר לדבר אנחנו בעצם "כורתים" את הענף שעליו אנחנו יושבים, רגע לפני שהנס, שלו חיכינו, מתרחש.

קשה לתאר את התחושה זאת במילים...

אני יודעת שרבים (כולל אותי) דיברו ומדברים על החשיבות של הסליחה. כתבתי על זה ב"מדריך לאהבה עצמית", השיטה של לואיז היי

ז"ל, שריפאה את עצמה מסרטן, מדברת על תת המודע ועל סליחה, ברנדון בייס שכתבה את המסע דיברה על זה רבות, ויין דייר ז"ל

ועוד... אבל מה שמבחינתי עשה את ההבדל בין כל אלה לבין מה שחוויתי היה המעבר מהיגיון - הבנה שכלית, לחוויה רגשית בה

ההבנה היא של כל תא ותא בגוף.

החלטתי לחלוק את החוויה המאד אישית שלי כי אני רוצה לעודד את כל מי שעדיין לא לקח על עצמו איזושהי מחויבות של תרגול

יומיומי, לעשות את הטובה הזאת לעצמו. זה לא משנה מה התרגול שבוחרים, אני ברוח החג בחרתי את הו'אופונופונו, אך יש תרגולים

נוספים שאני עושה כל יום כבר שנים (רשימת תודות, כתיבת יומן, קריאה והאזנה של דברי השראה, קריאת החזון ועוד)... ויש אפשרות

להמציא תרגול שמתאים לכם, הרעיון הוא לשמור על תדר של עשייה, להשקיע בהתפתחות האישית שלכם, כי הנכס הכי יקר בחיים

שלכם, שהולך איתכם מהלידה עד המוות, זה אתם עצמכם. 

אגב, גם קבוצת המאסטרמיינד, נולדה מתוך צורך ורצון של אנשים לשמור על התדר הזה של עשייה, והתפתחות אישית. הצורך להיות

בקבוצה של אנשים שעושים, והמוכנות להרחיב את הפרספקטיבה ולראות את העולם שלנו דרך עיניהם של אנשים אחרים. 

אני מאחלת לכולנו שנה טובה, ואשמח שכל אחד ואחד שקורא את הפוסט ישתף בהערות על מה התרגול, הגישה או השיטה שהיית

רוצה להתמקד בה השנה, כדי להפוך את השנה הזו לשנה נפלאה.

נשתמע בקרוב,

ועד אז... אני מצטערת, סליחה, אני אוהבת אותך, ותודה על היותך בחיי...

יעל.


 
לעמוד הפוסט תאריך: 02/10/2017 10:12:00 תגובות:
תגובות

שנה חדשה בפתח

18.09.17
 



שנה חדשה בפתח...

תהיה שנה עוצמתית וחשובה

 
שנת תשע"ח כבר ממש עוד רגע כאן, ואני מרגישה שעם כל שנה שעוברת, אני פחות מוכנה לקבל את השנה החדשה...

אני זוכרת כילדה, שבועיים שלושה לפני ראש השנה הייתי מכינה כרטיסי ברכה לכל החברים, ושולחת אותם בדואר. עשיתי את זה

במשך שנים, עד אולי גיל 30, ואני זוכרת שבשלב מסוים, אנשים ממש סיפרו לי שהם מחכים למעטפה שלי. זה היה כל כך כיף לשמור

על המסורת הזאת, להתכונן להתחדשות הזאת, שראש השנה מביא עמו.
 
היום הדברים השתנו.

את  כרטיסי הברכה, החליפו לאט לאט הטלפונים - לאיחולי שנה טובה, ועם הזמן והטלפון החכם, הם הופכים יותר ויותר לאיחולי

ווטסאפ בתפוצת נאטו. 

העולם משתנה, ואנחנו זכינו להכיר את הטוב של אז, וליהנות גם מהטוב של היום - שהטכנולוגיה, האנרגיה החדשה, וההתפתחות

מביאים לנו היום. 

מי שלא מוכן לקבל את השינוי, להתיידד איתו וללמוד, נשאר באנרגיה הישנה וחווה תסכול, כעס, אכזבה ותחושת זרות.

קראתי לפוסט היום תשע"ח - תהיה שנה עוצמתית וחשובה, מכיוון שהשינוי המרכזי שהאנרגיה החדשה הביאה עמה (המעבר מעידן של

מים ואדמה, לעידן של אש ואויר), הוא ההבנה שאנחנו לא קורבנות של מצבים או אנשים, אלא ישויות רוחניות החיות בעולם פיזי. יש לנו

את היכולת, וחובה עלינו לקחת אחריות וליצור את החיים שאנחנו רוצים לחיות.

סיפורים של הוא, היא, הם... אשמים במצב שלי, כבר לא עובדים יותר. אנחנו יכולים להיות מחוברים לחדשות ולכל הדרמה שהתקשורת

מביאה אלינו, ולהסביר לעצמנו שלא הצלחנו בגלל הממשלה, המשפחה אליה נולדנו, האזור בו גדלנו וכו'... או שאנחנו יכולים לבחור...

לבחור להתחייב לעצמנו, להתחייב למטרות שלנו, לעשות מה שצריך, ללמוד, לטפל בעצמנו, ולהצליח... גם אם זה לוקח זמן, גם אם

אנחנו חווים "כשלונות" בדרך, גם אם פירות ההשקעה שלנו מאחרים לבוא...

יש לי חברה שחווה המון אכזבות בחייה. זה לא בגלל "מזל רע" או משהו כזה, אלא בגלל שהיא חושבת שאם היא השקיעה במשהו, היא

חייבת מיד לראות תוצאות. אין לה את הסבלנות, הנחישות, ההתמדה והאמונה לעשות את הדברים שוב ושוב ושוב.... עד שתצליח. היא

מבינה שכדי לקצור צריך לזרוע, אך זו מבחינתה העבודה של מישהו אחר... היא רוצה ליהנות מהפירות על מגש של כסף. הגישה הזו

משאירה אותה מתוסכלת ומאוכזבת במשך שנים, שוב, ושוב, ושוב... והיא עדיין מחזיקה בגישה הזו, בתקווה שיום אחד הדברים

ישתנו...

תקווה היא מיקוד שליטה חיצוני. היא חוסר מוכנות לקחת אחריות ולעשות את מה שצריך. כשאנחנו מוכנים לעשות את מה שצריך,

אנחנו לא צריכים לקוות, אלא מוכנים לעשות ולהשתפר כל הזמן ויודעים שדברים יקרו, בדיוק בזמן הנכון, ושהתהליך שאחנו עוברים עד

שהדברים קורים, עוזר לנו להשתפר, להיות יצירתיים יותר, סבלניים, בעלי אמונה וביטחון ועוד... וכל זה תורם להתפתחות שלנו.

שנה חדשה בפתח, וזו שנה שיכולה להיות עוצמתית וחשובה לכל מי שיבחר בכך...

המעבר מעידן המים והאדמה, שהתאפיין במערכת הרגשות ובחומריות, לעידן האש והאוויר, שמתאפיין בתשוקה, ביצירה, בטכנולוגיה,

בהבנה ובתודעה, מאפשר לנו ליצור שינויים מהירים יותר בחיינו בעזרת שינוי התודעה והתחברות לתשוקה שלנו.

זה תלוי בנו!!!

אם נסתכל סביבנו, היום יש הרבה מאד חבר'ה צעירים שהם יזמים מצליחים, יש הרבה יותר קורסים ולמידה לא רק של תיאוריות, אלא

של פרקטיקה והתפתחות אישית.  היום חבר'ה צעירים מגיעים לאימון ומוכנים להשקיע בעצמם, כי הם יודעים שהם הנכס הכי יקר

שלהם ושכדי לשנות את המציאות, עלינו לשנות את עצמנו. 


עבודה קשה כבר לא מבטיחה יותר עתיד בטוח. רק מי שאנחנו הופכים להיות בכל יום מחדש, יכול להבטיח את העתיד שלנו. 

וואו... אני יודעת, כשאני כותבת את המילים האלה אני נשמעת אפילו לעצמי קצת דרמטית, וזה ממש לא מה שהתכוונתי להיות. אך

הייתי רוצה לצעוק לעולם, או לפחות לחלק מהעולם, לאלה שמחכים שהעולם ישתנה...(ויתאים את עצמו אליהם), תתעוררו!!! העולם

אכן משתנה, אך הוא משתנה בצורה כזאת שדורשת מאיתנו לקחת אחריות. וזה נפלא!!! זה אומר שאנחנו מתחילים להבין את העוצמה

שלנו, את החלק הרוחני עליו כתוב כבר בתחילת ספר בראשית - בראשית פרק א' פסוק -27 - 28: "
כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ  זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.  
כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם

וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ".   

וכל מי שיפעל מתוך העוצמה הזאת, יזכה לחוות את ארץ זבת חלב ודבש, שהובטחה לנו, גם בנוף הפנימי שלו.  

אתמול התחלתי את היום עם מלא תקלות... פשוט כל מה שעשיתי השתבש. היתה לי המון עבודה, אך החלטתי לעזוב הכל. בימים

שדברים לא הולכים, לא צריך להילחם, אלא פשוט לקחת הפסקה...

קבעתי עם חברה, והלכתי לספק שאני קונה אצלו ציוד משרדי. 

קניתי כל מיני דברים, והוספתי בלוק ציור, לעבוד על חזון עם קבוצת המאסטרמיינד שלי, שמתחילה אחרי החגים. 

יש משהו מאד עוצמתי בחזון בכלל, ובלוח חזון בפרט. זה כלי שאני עובדת איתו במשך שנים וממליצה לכל אחד לעשות את זה - לפחות

פעם בשנה. 

אני החלטתי לפנות זמן ולהעלות על הכתב את כל מה שאני רוצה להגשים השנה. זה יהיה הבסיס ללוח החזון שלי. 

שנת תשע"ח הולכת להיות שנה משמעותית עבורי, שנה של שינוי, צמיחה, והגשמת עוד כמה מטרות שעדיין לא השגתי. 

אני יודעת שזו יכולה להיות שנה משמעותית גם עבורך, ועבור כל אחד שיבחר בכך... זה רק דורש להגיד כן!!!! כן להצלחה, כן לאהבה,

כן לשפע, כן לבריאות, כן לעצמך!!! 

זה דורש להגיד כן ולהתחייב לעצמך לעשות את הכי טוב שלך, להתמקד, להחליט שמגיע לך, לעשות את מה שצריך, ולא רק את מה

שקל, וכמובן... לאהוב את עצמך יותר!!! לאהוב את עצמך עד כדי כך, שהבחירה שלך תהיה כל יום מחדש, להיות הגרסה הטובה ביותר

של עצמך, לתת לעצמך את הטוב ביותר, לחלוק את עצמך עם העולם ולהאמין שמגיע לך....

מזמינה אותך להגיב על הפוסט או לשתף, איך הולכת להיראות השנה שלך...

מאחלת לכולנו שנה נפלאה, עוצמתית וחשובה...

שלך,

יעל.


 


 
לעמוד הפוסט תאריך: 18/09/2017 06:25:00 תגובות:
תגובות

הזדמנויות - האם אנחנו מסתכלים להן בעיניים...

31.07.17
 





הזדמנויות - האם אנחנו מוכנים להסתכל להן בעיניים
 

החיים שלנו מזמנים לנו אינספור הזדמנויות. כמעט בכל רגע נתון יש סביבנו הזדמנות כלשהי, לפעמים היא גלויה, ולפעמים היא

"בתחפשות", (מופיעה כאתגר),  אך מה שברור הוא, שבין אם היא מופיעה כגלויה ובין אם בתחפושת, ברוב הפעמים אנחנו לא רואים

אותה, וכשאנחנו כבר כן רואים אותה, רוב הסיכויים שנגיד לה "לא"!!! לא באופן מפורש נעשה את זה, אלא פשוט נספר לעצמנו סיפור

למה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות דבר כזה או אחר, למה הזמן לא מתאים, למה לא נעמוד בזה וכד'...

איך אני יודעת? כי ככה פועל האגו, שמרגיש מאויים משינויים, שרוצה להיות בשליטה, שפוחד לקחת סיכונים, שדבק באיזור הנוחות,

שרוצה להשאיר אותנו "קטנים" אך "בטוחים", שאוהב לנהל את חיינו... (הספר: "מי האויב הכי גדול שלך ואיך אפשר להתיידד איתו",

מסביר רבות על מערכת יחסים זו, שאנחנו מנהלים עם האגו). 

כדי לשים לב להזדמנויות שנקרות בדרכנו, צריכים לקרות שני דברים:

רמת המודעות שלנו צריכה לעלות, זה אומר בעצם שנהיה מוכנים לראות את מה שאנחנו קוראים "המציאות שלנו", מזוויות אחרות -

אפשר לעשות זאת על ידי התייעצות עם אחרים (שיטה זו היא קצת מוגבלת - כי לרוב שמישהו יאמר משהו שאנחנו לא רגילים אליו, או

שמוציא אותנו מאיזור הנוחות, נתפתה להסביר לו למה זה לא מתאים, במקום להקשיב ולקבל את המתנה שיש לו עבורנו), השתתפות

בקבוצות מאסטרמיינד, השריית עצמנו בחברת אנשים מעצימים, קריאת אקטיבית של ספרים (זה אומר ליישם את מה שקוראים) ועוד...

לפתח תודעה של סקרנות, של חיפוש, של התמקדות באיך מגיעים ליעד אליו היינו רוצים (כאשר מתמקדים באיך, ברור לנו שיש דרך,

ואנחנו מכווננים לגלות אותה). 

הדבר השני שצריך לקרות הוא לשנות את הסיפור שלנו לגבי דברים, ולשאול את עצמנו את השאלות הנכונות. 

ואז, אחרי שגילינו את ההזדמנויות, להתמודד עם הפחד, לשוחח עם האגו, ולעשות החלטות מתוך בחירה מודעת שמחוברת למטרות

שלנו.

אני אתן דוגמא:

לפני שבועיים קיבלתי מבוב פרוקטור איזושהי הקלטה של וובינר. אני כמעט לא מקשיבה לוובינרים, כי זה לוקח הרבה זמן שמרגיש לי

שאני "לא עושה כלום". 

הפעם, הקשבתי לוובינר (שיניתי את הסיפור שלי). הוובינר הזה פתח בפני עולם חדש ש"שיגע" אותי, מרוב שהוא פתח לי את התודעה.

רציתי כבר להגיע לחלק שהוא מדבר על קורס שהוא נותן, והשתוקקתי כבר להירשם ולהתחיל ללמוד...

המחשב נתקע לי באמצע הוובינר, וכדי להגיע לחלק הזה, הייתי צריכה להקשיב להכל מהתחלה... לא היה לי זמן באותו רגע, (וובינר

של שעתיים), וחברה, שהקשיבה גם היא לוובינר אמרה לי שמדובר בהשקעה של אלפי דולרים. התקררתי קצת...

למחרת, הקשבתי שוב לוובינר ושוב נדלקתי על הדברים, אך ההשקעה שנדרשה היתה "גדולה" עלי בכמה מידות (במיוחד גם שרכישות

בדולרים יורדות מהחשבון בתשלום אחד), וחשבתי לעצמי, האם אני מוכנה לקחת הלוואה כדי להירשם לקורס.

התייעצתי עם שני אנשים, שאמרו לי שזה לא הזמן, שלא כדאי, שאם זה לא יצליח, אם הוא לא יעמוד בהתחייבות שלו, וכו'... כל השיח

שהאגו שלי בכל מקרה ניסה לנהל איתי, ואז החלטתי לסמוך על עצמי ולשאול את עצמי כמה שאלות...

תוך כדי השיחה שלי עם עצמי הבנתי שכדי להגיע למקום אחר, צריך לשנות את הסיפור. הרי הן היועצים שלי והן האגו שלי, פעלו מתוך

פחד... ואז עלתה השאלה היחידה שחשובה...: "בהנחה שיכול להיות שאתאכזב מהקורס, שהדברים לא יצליחו כמו שאלמד בקורס, או

פער בין מה שהובטח לבין מה שקורה בפועל... האם אני מוכנה לקחת את הסיכון הזה, בשביל הסיכוי שזה יצליח, וזה אכן כזה

מדליק כמו שהתרשמתי"... ברגע שהבנתי שהסיכוי שווה את הסיכון, ושלשבת על הגדר ולהצטער על מה שלא עשיתי יגבה מחיר הרבה

יותר גבוה מהכמה אלפי דולרים שאצטרך להשקיע, נרשמתי לקורס.

אז האמת, ייצרתי וודאות של הצלחה שלי בקורס, מה ששחרר אותי מציפיה לראות תוצאות כאן ועכשיו, שיתפתי אנשים שגם נדלקו על

זה, ואני כבר לא לבד (דיברתי רבות בעבר על להשרות את עצמנו עם אנשים שמשקפים לנו את העוצמה שלנו, בעצם היותם עוצמתיים

בעצמם), ואני מוכנה לעשות מה שיידרש כדי שזה יעבוד טוב כמו שאני רוצה. 

החלטתי לשתף בסיפור שלי כי הסיפור שלי, בצורה כזו או אחרת, יכול להיות הסיפור של כל אחד. 

בסיפור שלי, נקרתה בדרכי הזדמנות (מה שקורה בכל יום לכל אחד מאיתנו - אם אנחנו שמים לב), בסיפור שלי היתה התלבטות בין

האגו - שמייצג את הפחד ואת כל הסיבות להגיד לא, ובין המהות שזיהתה את ההזדמנות וחיפשה את הדרך להגיד כן, והיתה החלטה

על ניהול סיכונים. 

אם יש משהו שהייתי רוצה להעביר דרך הבלוג הזה, הוא המחויבות של כל אחד מאיתנו, כלפי עצמו, לעשות בחירות מודעות ולא לתת

לפחד, ולסיפור הפנימי שלנו, לנהל את ההצגה ולקבוע את ההישגים אליהם נגיע. 

מילים על הסיפור הפנימי:

לכל אחד מאיתנו יש סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, או יותר נכון, הרבה סיפורים, שבלי שאנחנו שמים לב, הם משחזרים וממחזרים

אותם בחיינו, ועד שלא נשנה אותם, נגיע כנראה לאותן תוצאות. 

הסיפור שלנו קשור למה שאנחנו מאמינים שאנחנו יכולים או לא יכולים, מה שאנחנו מאמינים שיש לנו או שחסר לנו, מה שאנחנו

מאמינים שאנחנו צריכים כדי ש... ועוד...

הרבה אנשים נוטים להגיד לעצמם שהם יגשימו חלום כזה או אחר, כשיהיה להם כסף, כשהילדים יגדלו, כשיצאו לפנסיה וכו'... והחיים

ממשיכים לעבור והחלומות נגנזים באיזושהי "קופסה שחורה" ומחכים שאולי מישהו אחר יממש אותם... יש אנשים שמאמינים שהם יהיו

מאושרים כאשר יהיה להם בן/בת זוג, כשיהיה להם כסף, כשהם ירגישו ביטחון, כשהם ימצאו את הייעוד וכו'... יש אנשים שמאמינים

שהם יאהבו את עצמם אחרי שהם ישמעו כמה אנשים אחרים אוהבים ומעריכים אותם, שהם יקבלו ביטחון מזה שאנשים יראו אותם

וידעו כמה הם נהדרים, הם יפרצו דרך כשהבוס יראה כמה הם מצטיינים ויציע להם העלאה וכד'...

זה לא עובד ככה. 

בכל רגע יש לנו הזדמנות "לגדול", להרחיב את הגבולות שלנו, להתנסות, לבחור, לאתגר את עצמנו, לעשות דברים אחרת, לבחור בנו -

בצרכים, ברצונות, ובחלומות שלנו... יש לנו הזדמנות להכיר אנשים חדשים, ללמוד דברים חדשים, להתחייב לצמיחה, להגשמה

ולעשייה שלנו. בכל רגע אנחנו יכולים לבחור מחדש, לשנות את דעתנו, לגלות את העוצמות שלנו... וכדי שהדברים האלה יוכלו לקרות,

אנחנו חייבים להתסכל על הדברםי מזווית רחבה יותר, להעלות את המודעות שלנו, ולהיות מוכנים לשנות את הסיפור שלנו.

בסופו של דבר, כמו בתמונה, יש כל מיני דלתות שיפתחו בקלות עבורנו, אם רק נתקדם לעברן. וכדי שזה יקרה, אנחנו חייבים להיות

מוכנים "להסתכל להזדמנות בעיניים", בדיוק כמו שאני עשיתי, ולשאול את עצמנו, האם אנחנו מוכנים לוותר עליה בגלל פחד, בגלל סיפורים ישנים, או שאנחנו מוכנים לשאול את השאלות הרלוונטיות, כדי שנוכל לפעול אחרת...

מאחלת לך יום משובח,

נשתמע בקרוב.

יעל.

 
##CODE##
 
לעמוד הפוסט תאריך: 31/07/2017 09:56:00 תגובות:
תגובות

ציפיות - מתי כבר נגמור עם זה???

09.07.17
 


ציפיות - מתי כבר נגמור עם זה??.


 
וואו... כבר דיברתי כל כך הרבה על הנושא של ציפיות... הן ב"מדריך לאהבה עצמית", והן בדיסק "בדרך של אהבה", ואולי, אני לא

ממש זוכרת, גם בספר "מי האויב הכי גדול שלך, ואיך אפשר להתיידד איתו", שעוסק במערכת היחסים שאנחנו מנהלים עם האגו,

וציפיות, הן ממש תוצר של אגו...

אך אני שוב חוזרת לנושא הזה... בגלל (או בזכות) כל האנשים שעדיין מחזיקים בציפיות, בלי להבין כמה סבל הם גורמים לעצמם

בכך...

אז קודם כל, למען הסר ספק, אני חייבת לומר לכל האנשים שנמצאים במעגל "ציפייה - אכזבה", אני מבינה אתכם... אני מבינה אתכם

אפילו מעבר למה שאתם יכולים לדמיין... לא רק שהייתי שם, הייתי גם מגדירה את עצמי כ"מלכת הציפיות". 

אז, לא זיהיתי שאני "מלכת הציפיות" וחשבתי שמה שאני "דורשת" זה את המינימום המתבקש... אבל אחרי כל כך הרבה אכזבות

שנחלתי, וכל כך הרבה סבל שנגרם לי כתוצאה מזה, הבנתי שהמפתח נמצא אצלי... הסבל לא נגרם לי על ידי אחרים, אלא על ידי

הציפיות שלי, וככל שהעמקתי בנושא, הבנתי גם שהציפיות שלי הן הפורמט הכי אכזרי של חבלה עצמית. לא רק שהן מחבלות

במערכות היחסים שלי עם אחרים, הן מחבלות בעיקר במערכת היחסים שאני מנהלת עם עצמי. הן פוגעות בהערכה העצמית שלי, הן

יוצרות הרבה דרמה מיותרת בחיי, והן גורמות לי לא להיות מרוצה... הן בעצם יוצרות מעגל של חוסר סיפוק, כעס, תסכול, קורבנות

ותחושה של "אף פעם זה לא מספיק"...

למזלי, אחת התכונות הבולטות שלי היא נחישות, וברגע שהבנתי את כל אלה, הייתי נחושה למזער את רמת הציפיות שהיתה לי עד

למינימום, שלא באמת משפיע על חיי יותר. 

אז לפני שאני אספר מה עשיתי, אני רוצה לדבר עוד קצת על ציפיות, שזה יהיה ממש ברור, שאנחנו עושים את זה לעצמנו, ועד כמה

אנחנו לא הוגנים במערכות היחסים שלנו, כאשר יש לנו ציפיות.

בשבוע שעבר, ניהלתי שיחה עם אשה מקסימה. היא שאלה אותי משהו לגבי מערכות יחסים, והיה ברור לי שהיא מחזיקה בהרבה

ציפיות... אך אני אוהבת לבדוק את הדברים, ולא לקבוע עובדה, ולכן שאלתי אם יש לה ציפיות במערכת היחסים הזו... התשובה היתה

כן, והשאלה המתבקשת הבאה היתה... "ומה את חווה יותר, סיפוק או אכזבות"? כל המצפים ודאי יודעים את התשובה... כמובן,

אכזבות. 

כאשר יש לנו ציפיות מאחרים, אנחנו בעצם, בלי מילים, אומרים להם שאנחנו לא סומכים עליהם, שאנחנו יודעים יותר טוב, שהדעה

שלהם לא חשובה לנו, ש"יש כללים להתנהג" והכללים הם בעצם, מה שאנחנו קובעים. 

כאשר אנחנו מצפים מאחרים, אנחנו יוצרים מערכות יחסים לא שוויוניות בהן אחד הוא ערכי ויודע מה צריך לעשות, והשני, לא, ולכן

צריך "להגיד לו"... 

כאשר אנחנו מצפים מאחרים, אנחנו יוצרים מערכות יחסים לא אותנטיות, שמבוססות על "פחד" ורצון לרצות את האחר. בדרך הזו, זו

רק שאלה של זמן, עד שהצד השני מרגיש רחוק מעצמו, מתוסכל, כועס, ו"הולך על ביצים"... ומכיוון, שגם לרוב אנחנו ממילא

מתאכזבים, גם אנחנו מתרחקים מעצמנו, מקצינים את ההתנהגות שלנו, מתוסכלים, כועסים, ומרגישים קורבנות של מצבים ואנשים

אחרים, מרגישים לא ראויים, ומטפחים הערכה עצמית נמוכה, חוויה מתמשכת של אכזבה, תסכול, וכעס...

לא חשבתם על זה ככה. הא?

אגב, זה לא משנה מי עומד מולכם, הורים, אחים, ילדים, חברים, קולגות או כל אדם אחר... ברגע שיש לכם ציפיות מהם, אתם אלה

שפוגעים בעצמכם (ובהם), ולא הם.... אתם אלה שלוקחים את החופש ממערכת היחסים, ולא מאפשרים לאף אחד מהצדדים להיות מי

שהוא...

אין חוזה כתוב שאומר שבגלל שאתם רוצים משהו, מישהו צריך למלא את מבוקשכם, כמו שאין חוזה הפוך שדורש מכם לרצות מישהו

אחר. 

לרוב, כשאני מדברת עם אנשים על הציפיות שלהם, הם אומרים לי שאני לא מבינה, ושאי אפשר לא לצפות, וכפי שאמרתי, אני יותר

ממבינה, הייתי שם כ"מלכה", ואני יודעת, שאין דבר כזה אי אפשר. ומי שמרגיש שהוא לא יכול, כדאי שיבחן טוב טוב את הרווחים שיש

לו בלהחזיק בציפיות (להסיר מעצמו אחריות, להאשים אחרים, להחזיק בעמדת הקורבן, לחכות שאחרים יבינו אותו, ידאגו, יקחו

אחריות על הרגשות שלו וכו')...

אז מה עושים???

1. כמו בכל שינוי, דבר ראשון צריך להחליט שמוכנים לוותר על כל הרווחים המזויפים שציינתי, ולהתחייב לעצמך להנמיך את הציפיות.

לכבד מספיק הן את עצמך והן את האחר, בחופש הבחירה, בחופש הביטוי, ובחופש להיות אותנטי. 

2. הדבר השני, שבוב פרוקטור מ"הסוד" מדבר עליו המון, הוא שינון.

מי שרואה את האוטו שלי, יש בו מלא דיסקים, שלי ושל אחרים, שאני מקשיבה להם בכל נסיעה, כדי להרגיל את המוח שלי להטמיע

את התוכן שאני רוצה שיהיה בו. זמן נסיעה הוא בדרך כלל זמן מבוזבז, או שהוא זמן שאנשים "מנצלים" אותו כדי להקשיב לחדשות, או

לשוחח בטלפון. עשו הרגל להקשיב בזמן הנסיעה לתכנים מעצימים (אגב, גם מי שנוסע בתחבורה ציבורית, יכול להוריד לנייד קבצים

של MP4 ולנצל את הזמן להעצמה אישית). 

זו בדיוק היתה המחשבה מאחורי הדיסק "בדרך של אהבה", לנצל את זמן הנסיעה שלי ושל אחרים, לתוכן מעצים. 

3. הדבר השלישי הוא להתאמן לעשות לא את מה שנוח, אלא את מה שיקדם אותי לקראת המטרה. אם המטרה שלי היא להרגיש טוב,

ברור לי שאני חייבת להיות מוכנה לוותר על הציפיות שיש לי, כיוון שציפיות, גורמות לי רוב הזמן להרגיש מאוכזבת. 

4. לפעול מתוך מודעות. בכל פעם ששמת לב שיש לך איזושהי ציפיה ממישהו (גם אם זה מעצמך), פשוט "לחזור למסלול". לא דיברתי

כאן על ציפיות מעצמנו, אך גם הן פורמט של חבלה עצמית. הרעיון הוא פחות לצפות מעצמך, ותמיד לעשות כמיטב יכולתך. ברגע

שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו, אין לנו סיבה להיות מאוכזבים, כי אנחנו יודעים שעשינו את הכי טוב שיכולנו, בכל רגע נתון, במסגרת

הנסיבות שהיינו בהן. 

5. לתרגל. לתרגל. לתרגל.... 

6. גם קצת צניעות לא תזיק... אנחנו לא הכי יודעים, ולא הכי צודקים, ולא הכי ערכיים, ולא מבינים הכל, ולכן, המחשבה שאנחנו יכולים

ללמד את האחר איך להתנהג, מוצאה מן האגו, וזה לא ראוי, לא הגיוני, ולא אמיתי, לנהל את מערכות היחסים שלנו, בהתבסס על

האגו (אותו מנגנון שמונע מפחד, שזקוק לשליטה, ושרוצה להשאיר אותנו "קטנים"). 

אז, מקווה שקצת עזרתי, וכל מי שמחזיק עדיין בציפיות, ושומר עליהן מתוך הצורך "להיות צודק", להיות "בשליטה", או להרגיש

עוצמתי... רואה עכשיו את התמונה הגדולה של מה ציפיות עושות לנו ולאחרים...

כמו תמיד, אני מזמינה אותך לשתף אותי בתגובות במה הרגשת, חשבת, חווית, או נזכרת בעקבות הפוסט שלי. 

כאן בשבילך,

יעל.


 
לעמוד הפוסט תאריך: 09/07/2017 08:36:00 תגובות:
מספר עמודים: 4
 1  2 3 4   הבא   
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים