yael-philosof - הבלוג שלי

 

Back
דף הבית >> הבלוג שלי
ברוכים הבאים לבלוג שלי בו אחלוק איתכם מחשבות, ידע, ניסיון, רגשות ועוד מטעמים...
תגובות

יומן מסע - חלק ראשון - הזדמנויות

15.10.19
 




יומן מסע - חלק ראשון - הזדמנויות

 
"את לא צריכה את יוסי, מה שאת צריכה, זה לדבר עם אלי"...

זה המשפט הקצר שגרם לי לצאת למסע אישי... קצר אמנם, אבל עדיין מסע...

בשנה האחרונה גיליתי שככל שהתודעה שלנו מפותחת יותר, כך אנחנו נתקלים ביותר הזדמנויות... וזה לא בגלל שאין מספיק

הזדמנויות לכולם. הזדמנויות יש תמיד, בכל זמן, ובכל מקום... רק שלרוב, אנחנו לא רואים אותן, וכשאנחנו רואים, אנחנו לא מתייחסים

אליהן כהזדמנויות, אלא בעיקר בלמה לא. למה לא עכשיו, למה אני לא יכולה, למה זה לא בשבילי, למה אני לא אצליח, למה אין לי כסף

וכו'... ככל שאנחנו עובדים על לפתח את התודעה שלנו, אנחנו מתחילים להזהות יותר מצבים כהזדמנויות, ובמקום להתעסק בלמה לא,

אנחנו מתחילים להתמקד בלמה כן, ובאיך אני יכולה לאמץ את ההזדמנות, למרות התנאים שאני נמצאת בהם.

לאחרונה החלטתי שאני רוצה להתייעץ עם מישהו מקצועי, או אפילו לקחת ליווי, לגבי תחום מסוים בעסק שלי, שלא הצלחתי לפתח כמו

שרציתי. 

ידעתי שאני לא רוצה להתעסק רק במספרים או במשימות, אלא משהו אחר... שלא ידעתי להגדיר מהו בדיוק.

יצאתי למסע חיפוש, במהלכו נפגשתי עם מנהל הבנק הקודם שהיה לי, כי אני מעריכה את דעתו, העליתי את הנושא בקבוצת

המסטרמיינד שלי, וערכתי רשימה של ארבעה אנשים שרציתי לדבר איתם, כדי לבדוק אפשרות של עבודה משותפת. 

הראשון, שלח "שליח מטעמו", שהגיב להודעה שלי כמעט שלושה שבועות אחרי שפניתי אליו - ירד מהפרק.

השני, חמד של בחור, אבל ממש לא מדויק למה שאני מחפשת... - הוקפא בינתיים.

לפני שהספקתי לדבר עם השלישי והרביעי, יצא לי לדבר עם אורית - חברה, יזמת בכל רמח אבריה, מלאת קשרים, ידע וניסיון.

בחודש הבא נשתתף בסדנה של יוסי גינסבורג - האיש שהלך לאיבוד באמזונס וכתב את "בחזרה מיטואיצ'י", שתעסוק בחוקי הג'ונגל.

התקשרתי לאורית כדי לברר איתה אם יוסי הוא "האיש שלי"... היא שאלה מה בדיוק אני מחפשת, וכשאמרתי לה, היא ענתה: "את לא

צריכה את יוסי, מה שאת צריכה זה לדבר עם אלי... בסוף החודש יש מפגש אצלו, רוצה לבוא"?

כן!!! אמר לי קול פנימי, בטח שאני רוצה לבוא!!! (הזדמנות, לא?)

היו לי מלא שאלות בראש, איך, מתי, האם בכלל הוא יסכים שאצטרף, איפה ישנים, למי מודיעים, כמה זה יעלה, איך אני

עושה את זה עכשיו... הנחתי את כולם בצד, לאחר כך. ידעתי רק דבר אחד, אני תופסת את ההזדמנות בשתי ידיים...

אני נוסעת לגאורגיה...

החלטתי שאני נוסעת לבד. עברו כמה ימים וגיליתי שעוד 3 אנשים שאני מכירה, פרט  לאורית נוסעים. מסתבר, שבאופן  טבעי ומהמם,

כאילו היה בינינו הסכם בלתי מדובר, החלטנו שכל אחד נוסע לבד, (פרט לשניים שהם "תאומים סיאמים")... כולנו נוסעים לנסיעת

עבודה, כל אחד מאיתנו רוצה להתמקד בעסק שלו, ובעיבוד והטמעה של מה שנלמד אצל אלי, ולכן כל אחד ינהל את עצמו, בלי להיות

קשור לאחרים. 

כמובן שנפגש אצל אלי, ואולי לאיזה ארוחה נחמדה יחד, אבל הרעיון הוא שכל אחד חופשי להחליט מה נכון לו.

אני יוצאת ראשונה מהארץ. החלטתי שאם אני כבר נוסעת לגאורגיה, אתן לעצמי יומיים חופש לפני המפגש המדובר, ויומיים אחרי,

(כשביניהם מתוכננת לי פגישה נוספת).

בתחילה לקחתי את המלון אליו יגיעו 3 מהחברים. ואז החלטתי לשנות....

אותם חברים נוסעים לגאורגיה כל כמה חודשים, הם כבר מכירים את גאורגיה ולכן, מתארחים במרחק מה ממרכז העיר.

מכיוון שלי זו הפעם הראשונה, הבנתי שנכון יותר יהיה לשהות במרכז העיר, ולנצל את היומיים הראשונים להיכרות עם המקום,

ול"ניקוי ראש".

התכתבתי עם אלי, ומאד שמחתי שהוא אישר את בואי (למרות שזה אירוע סגור לתלמידים ותיקים שלו). הזמנתי כרטיס טיסה ומלון,

ופתאום התחילו קצת פרפרים...

אמנם עשיתי "טירונות" בנסיעות לבד לחו"ל, כשלמדתי בארה"ב, אבל בכל זאת, גאורגיה זה משהו אחר....

זו מדינה שרק בשנים האחרונות נהנית מתיירות נכנסת. בהרבה מקומות לא דוברים אנגלית, אין לי שום מושג לגבי המנטליות,

התחבורה הציבורית ובכלל... ההתנהלות... 

(למשל, גיליתי לאורך החיפושים אחר בית מלון, שבהרבה מאד בתי מלון, אין מעלית. חלק רוצים תשלום במזומן, ורק בכסף גאורגי

ועוד)...

אז, צעד ראשון במסע הושלם - ההחלטה.

החלטתי לצאת מאזור הנוחות, לנסוע למדינה אחרת כדי ללמוד מהאדם שיכול לעזור לי להגיע למקום שבו אני רוצה להיות.

בפעם הראשונה שהרגשתי כך, והלכתי אחרי הלב, נסעתי לצד השני של העולם (ארה"ב), עכשיו, לשמחתי זה קל"ב.

צעד שני במסע - ההכנות:

הכנה רגשית - יש. אני מוכנה לצאת למסע הזה, למרות שקצת מלחיץ להתארח אצל איש (מקסים), שאני לא מכירה, והשאר מרגישים

אצלו בבית.

הכנה מנטלית - יש. נכון, עדיין יש קצת פרפרים... אבל פרפרים זה נהדר... זה מראה לי שהסכמתי למתוח את הגבולות של עצמי, ואני

יודעת שהולך להיות מעולה!!!

הכנה פיזית - יש עוד הרבה עבודה.... אני הולכת להכיר את העסק שלי מחדש. אני כל כך רוצה לבוא מוכנה ולהרחיב את

הפרספקטיבה שלי לגבי העסק, שאני ממש מפרקת ומרכיבה אותו  מחדש, רק כדי להכיר אותו (ואותי) יותר...

החלק הבא במסע, יהיה התובנות משלב ההכנה...

נשתמע בקרוב...

חג שמח


 
לעמוד הפוסט תאריך: 15/10/2019 09:10:00 תגובות:
תגובות

תש"פ נהדרת...

24.09.19
 
 
תש"פ נהדרת
 
הימים האחרונים של שנת תשע"ט ממש כאן, ולפני שאני פותחת את השנה החדשה, ומשתפת מה זה תש"פ עבורי, אני עוצרת רגע

לנשום, להסתכל על השנה המאתגרת שחלפה ומחייכת בסיפוק....

השנה היתה לי אישית שנה מאד מאתגרת, הן מבחינה פיזית, והן מבחינה בריאותית. אקורד הסיום של השנה המאתגרת הזו, היה

הניתוח שעברתי לפני כשלושה שבועות, להוצאת גידול סרטני ש"התיישב" לי על המצח, שבמהלך השנה נתנו לי כל מיני טיפולים לא

רלוונטיים, ולו, הזדמנות להעמיק את ה"שורשים". (זה ההסבר לצלקת הטריה שמתנוססת על פני, אבל תודה לאל, הכל בסדר).


אני יושבת עם עצמי כבר כמה זמן ומתלבטת אם לשתף את הסיפור שלי (לא שאפשר להסתיר את זה - אבל גם זה ישתפר עם הזמן),

כי לא הסיפור הוא מה שחשוב, אלא מה שמאחורי הסיפור... ההתמודדות, העבודה העצמית, וההתמסרות ללכת אחרי ה"אני מאמין"

שלי ולהישאר מחוברת ל"עמוד השדרה הפנימי", לא רק כשהכל פועל כמו שצריך, אלא תמיד (גם כשיש בחיים ירידות לצורך עליות).

ובמשפט אחד וקצת ארוך, אפשר לקרוא לזה: להקשיב לגוף, לתת לו מה שהוא צריך (מנוחה, ספורט, תזונה וכד')... ועם זאת, לשמור

על שגרה, לשמור על: עשייה, התלהבות,  אמונה, ועל מה שאני קוראת "תרגול רוחני" - מדיטציה, מנטרות, קריאה מעצימה, הקשבה

להרצאות, כתיבה, וכו'.... לשמור על גבולות, להגיד מה שאני רוצה/צריכה, להרגיש, ולקבל... את עצמי, את המצב, ואת מה שאני

בוחרת לעשות.


אתמול היתה לי שיחה עם אשה מהממת. היא לקחה על עצמה הרבה דרמות של אחרים לאחרונה. שאלתי אותה לגבי התקדמות

בנושא מסוים שהיא רוצה לקדם, והיא אמרה לי שלא היתה לה אנרגיה לטפל בזה, כי כולם "שתו" את האנרגיה שלה. 

אגב, זה סיפור שלישי ששמעתי השבוע שמתאר בדיוק את אותה הסיטואציה, במילים כאלה ואחרות. 

הסברתי לה למה זה לא נכון לפעול כמו שהיא פועלת, וסוחטת מעצמה כל טיפת אנרגיה. התשובה שלה היתה כמו של רוב האנשים

שאני מדברת איתם על זה: "קל להגיד, קשה ליישם", וזה נכון...

תמיד יותר קל להגיד, אך מבחינתי זה פחות חשוב אם זה קשה או קל ליישם, מה שחשוב זה להתחייב לעצמנו ליישם, כי אם אנחנו לא

ניישם את הדברים, ואם אנחנו לא נשים את עצמנו במקום הראשון, ואם לא נשים את הצרכים, הרצונות, והרגשות שלנו במקום

גבוה בסדר העדיפויות שלנו, אף אחד לא יעשה את זה עבורנו... ויותר מכך, כדי להדגיש לנו עד כמה זה אבסורדי מה שאנחנו עושים

לעצמנו, היקום רק יוסיף לנו עוד סיטואציות לקחת על הגב, עוד דרמות סוחטות אנרגיה, ועוד מצבים שבהם אנחנו נהפוך את עצמנו

לקורבן - רק כדי שכשכבר לא נוכל לשאת את זה, נתחיל להתעורר.


בימים הקרובים נקבל בברכה את שנת תש"פ.

תמיד אני מסתכלת על האותיות של השנה החדשה, ומנסה לקחת מסר עבורי ועבור מי שרוצה לאמץ אותו גם, מתוך האותיות האלה. 

השנה, ישר קפץ לעיני שזו שנה של שיתופי פעולה. (הת' והש' פשוט החליפו מקום).

אז בחיים שלי, (ושל לפחות חלק גדול מהמתאמנים שלי שאימצו את זה גם), השיתוף פעולה הראשון, הוא שיתוף פעולה עם הרוח...

ומה זה אומר שיתוף פעולה עם הרוח? זה אומר שאני עושה כמיטב יכולתי, בכל דבר, ועוזבת את השאר לרוח, או במילים פשוטות, אני

מוותרת על שליטה של איך ומתי הדברים יקרו. אני מכוונת למה שאני רוצה, (בכל תחום), מדייקת כל הזמן את מה שאני רוצה, עושה

מה שאני חושבת שצריך לעשות כדי שזה יקרה, (או מתייעצת כדי לראות את התמונה בפרספקטיבה רחבה יותר), וזהו...

מאמינה שהדברים יקרו בזמן ובדרך שלהם, ויודעת, שהכל קורה לטובה - לצורך הצמיחה האישית של כל אחד מאיתנו, ושל כולנו ביחד

- כי גם אם אנחנו לא רואים את זה, אנחנו קשורים אחד לשני. 

אתמול נכנסתי לסופר, ואחת העובדות שם, שמחה לראות אותי לראשונה בלי תחבושת או פלסטר על המצח. היא חייכה חיוך גדול

ואמרה, "הו, סוף סוף רואים "אותך"". חייכתי ואמרתי לה: "אותי, עם צלקת רצינית שנשארה מכל הסיפור". היא ישר ניסתה להרגיע

אותי (לא שהייתי לא רגועה) ואמרה שאם ארצה בהמשך, אוכל לעבור ניתוח פלסטי, או להתאפר בצורה שתטשטש את הצלקת...

אמרתי לה, שאני לא עושה ניתוחים מיותרים, ובטח שלא אתחיל עכשיו להתאפר, אני פשוט מקבלת את הדברים, ומסתכלת על זה

כתזכורת לכמה שהחיים שבירים, ושחשוב להבין כמה כל רגע הוא יקר, ותודה לאל שהכל בסדר

וזה בדיוק אחד הכלים שאני משתמשת בהם כדי לא לשפוט או לבקר את המראה החדש שלי, או כל דבר אחר שלא הולך כמו שהייתי

רוצה, בחיים שלי. פשוט ללמוד לקבל, ועל הדרך, להעריך את מה שיש. 

מה שכן חשוב לי להדגיש, שהשנה הזו גם היתה מלאת למידה, יציאה מאזורי נוחות, שמירה על גבולות והסתכלות על המחירים שאני

משלמת, כשאני פחות מחוברת למרכז שלי, וכל זה קרה תודות לאתגרים שהגיעו השנה, ואני מודה עליהם, בדיוק כמו על הדברים

הנהדרים שקרו, ועל האנשים הנפלאים שפגשתי. 

השנה היתה שנה מאתגרת גם לנו כעם. בחירות פעם אחת, בחירות פעם שניה, אלימות שגואה, והרבה חוסר וודאות באוויר. 

בלי קשר למה שיהיו התוצאות, גם כאן נדרש שיתוף פעולה, כדי לחסוך בחירות נוספות, ואולי כדי לאחד בין הקצוות. 

שיתופי פעולה יכולים לבוא בהמון צורות ופורמטים. כאמור, האהוב והראשון מביניהם עבורי, הוא שיתוף פעולה עם הרוח.... אבל יש

עוד הרבה דרכים שאנחנו יכולים לעזור לעצמנו, דרך שיתוף פעולה. 

זה מתחיל בשיתוף פעולה עם הקולות השונים שבתוכנו, והקשבה להם (החלק הכועס, הפוחד, הנרתע, הילדותי, הקלמזי, המתלהב, וכו')...

שיתוף פעולה עם המהות שלנו, שהיא אהבה - להפסיק לשפוט, לגלות חמלה, לא לבקר את עצמנו, לעשות דברים אוהבים כלפי

עצמנו,  ולהשקיע בעצמנו, גם כשכל הקולות שכתבתי עליהם בפסקה הקודמת, מדברים בשפה אחרת ומשכנעים אותנו שאנחנו לא

מספיק שווים.

וכמובן, שיתוף פעולה עם אחרים - בבית - עם בני הזוג, בני המשפחה, בני המשפחה המורחבת.

בעסקים - עם קולגות, עם מתחרים (כן, אפשר לעשות שת"פ עם מתחרים ולוודא שכולם יוצאים מנצחים), ועם לקוחות.

בחברה - עזרה הדדית, (או עזרה לא הדדית, מתוך ידיעה שאנשים שעזרו להם, יעזרו בזמן אחר ובמקום אחר, לאחרים... כי ככה זה

עובד). - מי שלא ראה את הסרט "תעביר את זה הלאה", פשוט לחצו כאן על הקישור.

ובכלל בחיים, לזכור שכשאנחנו משתפים במי שאנחנו, בכשרונות שלנו, במה שיש לנו, אנחנו משפיעים על אחרים, וזה ממשיך

להתגלגל וליצור אדוות. וכשבאוקינוס נוצרת אדווה, היא יוצרת תנועה בכל האוקיינוס ומשפיעה עליו, גם אם אנחנו לא רואים זאת...

אני רוצה לאחל לכולנו שנה נפלאה... שנה של צמיחה, אמונה, התפתחות אישית, עשייה, בריאות, אהבה, והרבה שיתופי פעולה...

אמן! 










 
לעמוד הפוסט תאריך: 24/09/2019 09:49:00 תגובות:
תגובות

חגיגה...

21.05.19
 


חגיגה
 

לפני כמה ימים חגגתי יום הולדת. 

על הבוקר, קיבלתי התחלתי לקבל טלפונים של "מזל טוב", ועם הטלפון הראשון, נפלה לי תובנה...

המזל טוב מגיע קודם כל להורים.... להורים שרצו להביא ילד לעולם, וזוכים לראות אותו גדל ומתפתח, שנה אחרי שנה...

בעבר, לא אהבתי ימי הולדת. אמנם תמיד חגגתי את היום, אך זו היתה תחושה של חגיגה מלאכותית, כי התחושות שלי התמקדו

בעיקר בעשיית חשבון נפש. מה עשיתי, מה לא עשיתי, מה אמרתי, או לא אמרתי, מה פיספסתי וכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל

לאחור, וכו'.... מוכר למישהו?

היום, הכל נראה אחרת...

היום, היום הזה מתמקד בהכרת תודה, בהסתכלות על מה שיש, בחגיגה בקטנה, ובקביעת מטרות חדשות לשנה הקרובה. 

אז למרות שיום הולדתי חל ביום שישי, החגיגה התחילה כבר ביום חמישי.

הלכתי לכנס עסקי, שהעביר אותו בחור מדהים בן 17. 

כשנרשמתי לכנס, לא היו לי ציפיות (סיפרתי לך כבר שפעם הייתי מלכת הציפיות... היום תודה לאל, זה כבר לא חלק מחיי).

נרשמתי פשוט כי זה חלק מהשגרה שלי, ללכת לכנסים, להשרות את המוח שלי בתכנים  חדשים ופורצי דרך, לפגוש אנשים שנמצאים

בעשייה, וליהנות.

האמת, שהופתעתי בענק.

היה כנס מרתק, ולמדתי שם כמה טכניקות פשוטות ומדליקות בנושא צילום בוידאו. אך מה שבעיקר הרשים אותי, זה שני דברים

מהממים שהבחור חלק איתנו, ואני רוצה לחלוק אותם איתך:

1. הבחור סיפר שהוא היה חסר ביטחון, והוא החליט שהוא רוצה לפתח ביטחון עצמי. הדרך שהוא בחר בה, זה לעמוד כל יום מול

מצלמה, ולצלם את עצמו בוידאו. 

מדהים!!! כל תחום האימון עוסק בלהתאמן על משהו שקשה לנו כדי להשתפר, להגדיל באופן קבוע את אזור הנוחות שלנו, ולהשיג את

המטרות שלנו, והבחור הצעיר הזה, עשה את זה באופן טבעי, כאילו זה כבר בילט אין במערכת שלו... וואו...

2. אחד הדברים שמאתגרים את רוב האנשים, ובגלל זה רוב האנשים לא מגשימים את המטרות שלהם באופן סדרתי, זה התמדה.

לרוב אנחנו מתחילים משהו שאנחנו רוצים בהיי, ולאט לאט האנרגיה יורדת, אנחנו מוותרים לעצמנו, מתחילים לעגל פינות עד שבכלל

אנחנו עוזבים את זה לגמרי. 

גם הבחור הזה חש ככה. בהתחלה הוא עשה את סרטוני הוידאו בהתלהבות, ואחר כך הוא היה עייף מדי, או שסתם לא בא לו וכו'... אך

הוא החליט שהוא לא מוותר לעצמו!!! במקום להרים ידיים ולספר לעצמו סיפורים למה לא, הוא החליט שהוא ממשיך, כי הלמה כן

לעשות את זה (כדי להעלות את הביטחון העצמי), היה מספיק חזק. 

הוא הבין, שכדי להמשיך, הוא צריך סביבה תומכת וזה מה שהוא יצר. 

הוא פנה לכמה מהחברים שלו והציע להם להעלות את הביטחון העצמי שלהם. הם רצו לעשות את זה, והוא פתח להם קבוצה סגורה

בפייסבוק, אליה כל אחד התחייב להעלות סרטון שעשה, כל יום, במשך 30 יום. 

כולם התחייבו לעשות זאת, וזה עזר לו להישאר מחויב לעצמו ולמטרה שלו. 

אני מספרת לך את זה, כי עבורי זו היתה השראה ענקית, ומיד אמרתי לעצמי: "אין מצב שאת מפסיקה את זה כאן. את הולכת להשקיע

בעצמך, ואת נרשמת עכשיו לקורס שלו". וזה מה שעשיתי. 

אני מקווה שגם לך זה נתן השראה ללכת אחרי החלומות שלך, להתמיד, לעשות, לצאת מאזור הנוחות, ולהקיף את עצמך בסביבה

מעצימה שתתמוך בהשגת המטרות שלך. 

אחרי הכנס חגגנו בקטנה במסעדה, ובפגישה עם חברה, וביום שישי הלכתי לכנס נוסף.

הפעם זה היה כנס של דר' נאדר בוטו, שממש רציתי לפגוש.

הכנס עסק באנרגיות, בריאות, זוגיות, יחסים ומה שביניהם...

אחד הדברים העיקריים שדר' בוטו דיבר עליהם היה הקשר בין אנרגיה גבוהה וחיוניות לבריאות, לעומת אנרגיה נמוכה וחוסר חיוניות -

למחלות. 

כמובן שיש קשר הדוק בין רמת החיוניות שלנו, לתזונה, לפעילות שאנחנו עושים במשך היום, ולהתנהלות הרגשית והמנטלית שלנו. 

הוא דיבר על השוני בין נשים וגברים, ועל מלחמות השווא (או הדרמות) שאנחנו מנהלים מתוך השוני הזה. (בגדול, נשים רוצות יחס,

מילה טובה, לדעת שהן אהובות... גברים רוצים ת'כלס - ישר ולעניין).

אבל בסופו של דבר, איך שאני לא מסתכלת על הדברים, הכל קשור למערכת היחסים שלנו עם עצמנו. עד כמה אנחנו מכבדים את

עצמנו, את הגוף שלנו, את הנפש - הרגשות, התשוקות, הרצונות, והצרכים שלנו. עד כמה אנחנו משקיעים בעצמנו, בחשיבה שלנו,

בהתפתחות שלנו, עד כמה אנחנו משרים את עצמנו בסביבה חיובית שתורמת לנו ומעצימה אותנו, ועד כמה אנחנו מפתחים את האופי

שלנו. 

אחד הדברים שיצא לי להתמקד בהם לאחרונה עם מתאמנת שלי זה הרצון מול הבחירה שלנו, ומי מנהל את ההצגה בחיינו.

לפעמים אנחנו רוצים דברים שאנחנו יודעים מראש שלא נכונים או לא טובים לנו, ואנחנו עושים או לא עושים אותם. מה שמבדיל בין

העשייה לאי העשייה זו הבחירה. 

דוגמא:

במדריך לאהבה עצמית סיפרתי על מתאמן שלי שאמר לי שהוא רוצה להפסיק לעשן, לא בגלל שזה מה שהוא באמת רוצה, אלא בגלל

שהוא רוצה לעשן מתוך בחירה ולא מתוך זה שהסיגריה מנהלת אותו. הוא בחר להפסיק לעשן, למרות הרצון לעשן.

דוגמא נוספת:

אני רוצה עכשיו לנוח, אבל אני בוחרת לצאת להליכה, כי אם אנוח עכשיו, אין סיכוי שאצא שוב מהבית. 

כדי לבחור במה שנכון לי, כשהוא בניגוד למה שאני רוצה, אני חייבת להסתכל על המטרה הגדולה יותר שלי. במקרה הזה, לשמור על

בריאות, ללכת X פעמים בשבוע, לפתח כושר וכד'...

אחרי הכנס נפגשתי עם חברה לארוחה, וכשחזרתי הביתה עייפה ומרוצה, החזרתי טלפונים, עניתי על מלא ברכות בפייסבוק,

וישבתי לכתוב את המטרות לשנה החדשה שלי...

אלה היו יומיים ממלאים (תרתי משמע) של חגיגה רגשית, פיזית ומנטלית, שהולכים להשפיע על כל השנה...

אז, יאללה לעבודה...

נשתמע בקרוב,

שלך,

יעל





 
לעמוד הפוסט תאריך: 21/05/2019 07:34:00 תגובות:
תגובות

חופשה לבד - חלק ב'

26.02.19
 



חופשה לבד - חלק ב'
 
אם הייתי צריכה לסכם את החופשה במילה אחת, הייתי אומרת: וואו...

בשתיים: קצר מדי...

בשלוש: מחכה לחופשה הבאה...

אבל לפני שאני אשתף בחוויות שלי, חשוב לי להגיד תודה לכל אלה שכתבו והגיבו... (בפוסט הקודם יש את התגובות ממני), ומי ששלח

לי מייל, קיבל תגובה במייל.

זה אחד הפוסטים שכתבתי שזכה להמון תגובות ומסתבר שהגשמתי חלום שקיים אצל לא מעט אנשים... ושחלק קטן מהקוראים שלי,

אף הגשימו אותו בעצמם.

אילת קיבלה אותי בפנים מאירות.

הגעתי ממש מוקדם, כמה שעות לפני שמקבלים חדרים במלון. הלכתי לבית המלון, התיישבתי בלובי והוצאתי מהמזוודה הקטנה את

תיק הגב, כדי לשים בו את המחשב, מכיוון שהתכוונתי להשאיר את המזוודה בחדר שמירת החפצים ולטייל, עד שהחדר שלי יהיה מוכן.

אחרי שהתארגנתי, הלכתי לפקיד הקבלה ושאלתי מתי לדעתו אוכל לקבל את החדר. הוא הסתכל במחשב ואמר: "עכשיו". 

וואו... זו היתה ההפתעה הראשונה שלי. מתחילים ברגל ימין.

התארגנתי לי בחדר, בניגוד לתמיד, הפעם בחרתי לישון בצד שאני לא רגילה - הרי רציתי לצאת מאזור הנוחות, לא? ויצאתי לטייל

בעיר. 

אני תמיד אומרת שכאשר אנחנו מתקדמים בהתפתחות שלנו, כל כמה זמן מגיע לחיינו מבחן, שבא לאפשר לנו ליישם את מה שלמדנו,

או... להראות לנו שיש לנו על מה לעבוד בנושא.

במטוס ישב לידי בחור, ופיטפטנו לאורך הטיסה. הוא הציע שנלך יחד לשתות קפה יותר מאוחר, אני... החלטתי להיות נאמנה לעצמי

ולא להתחייב. הרי יצאתי לחופשה כדי להיות לבד... לא?

במטוס היו תמונות פרסומת של ההופעה החדשה של "WOW", וממש בא לי ללכת. החלטתי לבדוק את הנושא.

הלכתי באותו יום 12.5 ק"מ, לאורך הטיילת, התפנקתי בארוחה טובה, בדקתי לגבי ההופעה, ואז גיליתי שיש הופעה (במסגרת תחרות

בינלאומית) של בלט על הקרח, החלטתי ללכת להופעה הזאת, והיום טס...

חזרתי לחדר רק בלילה, עייפה אך מרוצה, וגיליתי שאפילו לא פתחתי את המחשב.

האמת שלקחתי את המחשב, לא כדי לעבוד, אלא פשוט חשבתי שיהיה לי זמן שקט להתקדם בספר שהתחלתי לכתוב, ורציתי לצלם

איזה שני סרטונים, אך כל כך נהניתי מההתנתקות, שהכל נדחה לצד. 

בבוקר שלמחרת, הלכתי לארוחת בוקר מלאת ביטחון ואנרגיה. 

לפני שנסעתי לא ידעתי איך אני ארגיש, לשבת לבד בחדר האוכל. בזמן אמת - הרגשתי מצוין. לא ניסיתי לשבת בצד או להסתתר, אלא

להיפך, בחרתי בשולחן שהיה במרכז חדר האוכל ונכחתי ברגע, בהנאה מהארוחה, ובמחשבה על איך ייראה היום שלי. 

אחרי הארוחה הלכתי לבדוק אפשרות למסז' (תודו שהתפנקתי), ומכיוון שהספא היה סגור עדיין, נשכבתי על כסא נוח על שפת

הבריכה, עם ספר טוב, וקראתי.

המטרה העיקרית שלי בחופשה הזאת היתה להתחבר לעצמי מחדש, בלי הרעשים של הסביבה, של מה שצריך, של עבודה וכו'... ואחד

הדברים שאני ממש אוהבת זה להתבונן בעצמי מהצד ואז לפעול מתוך מודעות רחבה יותר...

הייתי מרותקת לספר שקראתי, ופתאום שמתי לב שאני נעשית חסרת מנוחה.. הביקורת התחילה לצוץ... יש לי דברים שתכננתי לעשות

ואני כבר יותר משעתיים פה ולא זזה, והזמן טס... חייכתי לעצמי והזכרתי לי שאני בחופש, וכל תוכנית יכולה להשתנות וזה בסדר. שוב

הסתכלתי על ההרגל שלי לרוץ אחרי הדברים, להספיק, ליצור לחץ... והחלטתי שזה לא מה שאני רוצה...

נשארתי להתענג מהשמש ומהספר עד הצהריים, ואז החלטתי שהגיע זמן לזוז...

הלכתי לאכול צהריים, ומשם לאטרקציות מגניבות בקניון ICE MALL. 

הייתי בקולנוע 7 מימדים, והבחורה בקולנוע ראתה שכל כך נהניתי, שהציעה לי להישאר בעוד סרט (אנרגיות טובות), משם הלכתי

למבוך של מראות, שיחקתי כדורגל (אמיתי), כשהשוער הוא רובוט (וכן... הצלחתי להבקיע שער, בניסיון השני), והשיא היה...

שהתמודדתי עם קורת הפחד... (אני לא אגלה לכם מה זה, כדי לא לקלקל למי שירצה להגיע לשם.... אך אומר שהרגשתי שאני באחת

המשימות של המירוץ למיליון - לא פחות)...

זו היתה חוויה מדהימה.

משם הלכתי למשביר, לחפש מתנה לללי, האחיינית המהממת שלי, ליום הולדתה. ראיתי את השקיעה על חוף הים, ושוב צעדתי מעל

10 ק"מ לאורך הטיילת. 

חזרתי לחדר בערב, ושום התבוננתי מהצד... הפתיע אותי לראות שאין לי שום חשק לפתוח את המחשב.

בימים רגילים, אין מצב שאני ליד מחשב והוא לא דולק. ועכשיו, הוא ממש לא חסר לי. קצת מוזר...

במקום לשבת עם המחשב, הוצאתי בלוק ציור קטן, שהכינותי מראש, וגזרי עיתונים שהכנתי, והתחלתי לבנות לוח חזון חדש. זה נתן לי

קצת הזדמנות לחקור מחדש מה אני באמת רוצה ברגע זה בחיי...

הגיע היום השלישי. חשבתי לצלם על הבוקר את הסרטון שרציתי. קמתי מוקדם להתקלח ולהתארגן, וראיתי שהמקום בו רציתי לצלם,

לא מתאים, בגלל רעשי הסביבה, אז ויתרתי על הרעיון והלכתי לחדר האוכל. גם בפעם הזאת, למרות היותי לבד, הרגשתי נוחות ו

שייכות לסביבה. 

גיליתי שהלחץ שבו אני שמה את עצמי רוב הזמן מתבטא גם באכילה. שמתי לב שאני אוכלת במהירות, כאילו מישהו רודף אחרי... ו

החלטתי להתאמן על לאכול לאט, לנשום, לפעול מתוך מודעות...

אחרי האוכל חזרתי לחדר, לארגן את הדברים ולהקשיב להרצאה. 

שאלתי אם אוכל לפנות את החדר יותר מאוחר מהרגיל, ונענו לבקשתי בשמחה (עוד שיעור חשוב: תמיד צריך לנסות)... היתה לי טיסה

בערב, וכל היום היה לפני...

אז המשכתי לעצב את לוח החזון, יצאתי שוב, הפעם לאזור השוק, לחפש מתנה לללי, וחזרתי לבריכה, להמשיך לקרוא את הספר.

הבנתי שהייתי עסוקה מדי לאורך החופשה ולא ממש הספקתי "לפגוש את עצמי" כמו שרציתי, אבל זה גם בסדר, כי עשיתי דברים

שעשו לי כיף. 

לסיכום - כמה דברים שזכיתי לראות ו/או להבין ברמה עמוקה יותר, לאורך הדרך...

1. לפעמים אנשים שואלים אותי כמה זמן עוד ייקח להם עד שיגיעו ליעד, למקום של אהבה עצמית, קבלה, שלווה, סבלנות, או לא

משנה מה היעד... והתשובה שלי היא תמיד, שהעבודה לא נגמרת כל עוד אנחנו פה. החופשה הזאת, הראתה לי את זה ב - LIVE...

את הלחץ שלי להיות בעשייה, שבא על חשבון להיות בהוויה.

2. ראיתי איך התכנותים שקיימים בנו (הן תכנותיים אישיים שעברנו, והן תכנותים אוניברסליים) - להרגיש נקיפות מצפון אם אני לא

עושה, או לא עושה מספיק... (מי בכלל קובע מה זה מספיק, אם לא אנחנו. ואם אני זו שקובעת, אז למה להרגיש נקיפות מצפון על

כך?). 

3. גיליתי מחדש את העונג והסיפוק שיש בלצאת מאזור הנוחות, ו"קפצתי" על ההזדמנויות שנקרו בדרכי לפעול מהמקום הזה.

4. למדתי ששלושה ימים, זה ממש לא מספיק, ושחופשת ההתבודדות הבאה, (מתי שלא תהיה), תהיה ארוכה יותר.

5. למדתי כמה "מנקה" זה לבחור להתנתק מהטלפון ומהמחשב 

6. ראיתי שכשאני מכבדת את עצמי ואת החופש שלי, גם אחרים עושים זאת.

7. ראיתי כמה מצבי השתקפות נהדרים היו לי בחופשה הזו, וזה סיפר לי על האנרגיה שלי.

8. גיליתי שאני לא ממש יודעת בבהירות מה אני רוצה, למרות שחשבתי שאני יודעת. ויותר מכך, למדתי שזו שאלה חשובה לשאול את

עצמנו מאה פעמים ביום, כי בכל רגע נתון אנחנו יכולים להיטיב עם עצמנו, אם נדע מה אנחנו באמת רוצים.

9. כדי להגיע לחופש אמיתי חייבים להתאמן על תודעה של חופש, תודעה שבוחנת את הסיפור שלנו, את המגבלות שאנחנו רואים בכל

סיטואציה, ואת המוכנות להתעלות מעל המגבלות על ידי שאילת השאלות הנכונות, ומוכנות לצאת מאזור הנוחות.

10. יש מסביבנו אנשים מדהימים, ויש אנשים שפחות... החוכמה היא שנלמד להתמקד במדהימים... (אגב, כשיש אנשים סביבי שהם

לא מהסגנון האהוב עלי בהתנהגות שלהם, אני מיד עושה הו'אופונופונו. זה מסית את האנרגיה מהם - וכידוע, אם הייתי ממקדת בהם

את תשומת הלב, זה מה שהיה גדל, וזה מאפשר לי לפתח יותר סבלנות וסובלנות כאדם.

11. הכל קורה מתוך סיבה שתומכת בנו, גם אם אנחנו לא רואים את התמונה הגדולה, וככל שנתאמן על יצירת הביטחון הזה בחיינו, כך

נרגיש יותר טוב וניצור לנו חיים יותר טובים. וזה מזכיר לי... היתה לי פגישה בשבוע שעבר ודיברנו על נושא ה"ציפיות", וכמי שהיתה

"מלכת הציפיות", הנושא הזה ממש קרוב לליבי.

דיברתי על כך שאין לי ציפיות, כי ציפיות הן פורמט של חבלה עצמית אכזרית במיוחד, ואותה בחורה שאיתה דיברתי שאלה אותי, איך

זה יכול להיות... איך מגיעים לזה... והתשובה: מתאמנים על זה!

אז אם יש משהו ממש חשוב שאני רוצה להעביר לך בפוסט הזה, זה להתאמן!!! להתאמן על הדברים שקשה לך איתם, להתאמן על

אמונה, על אמון, ועל אמונה בעצמך. להתאמן על קבלה, על אהבה עצמית, על סליחה, על יצירת סיפורים חדשים (אחרי ששיחררת

את הישנים שמרגישים קצת לעוסים ובעיקר תוקעים), ועל כל מה שיכול לשפר את חייך. 

מגיע לך יותר. מגיע לכולנו יותר.

מגיע לנו לשמוח, להצליח, להיות בריאים, אהובים, ולהגשים את מי שנועדנו להיות...  ואלה דברים שצריך להתאמן עליהם...

נראה לי שחלקתי מספיק להפעם...

נשתמע בקרוב,

יעל.


 
לעמוד הפוסט תאריך: 26/02/2019 19:32:00 תגובות:
תגובות

חופשה לבד - חלק א'

21.02.19
 



חופשה לבד - חלק א'
 
החלטתי לצאת לחופשה לבד.

לא! לא בגלל שלא היה לי עם מי לנסוע. ברגע ששיתפתי את האנשים הקרובים לי, לפחות שלושה אנשים קפצו ואמרו שהם מצטרפים

אלי. 

סירבתי בנימוס.

מטרת החופשה לבלות זמן עם עצמי, להכיר את עצמי מחדש, לדייק בלייזר מה אני רוצה, איך אני מרגישה, לראות איך אני משתנה

ולבחון מה מתאים ונכון לי עכשיו, כמי שאני היום.

האמת, הכל התחיל לפני 14 שנים, כשנתתי למתאמנת שלי משימה לצאת לבד לחופשה.

המטרה היתה "לנקות את הראש מרעשי הסביבה והשגרה", כדי שאפשר יהיה "לחשב מסלול מחדש".

היא היתה אמיצה ו"קפצה" למים העמוקים, למרות שזה לא היה קל בהתחלה...

לימדו אותנו ואפילו די "תיכנתו" אותנו, שלבד זה לא טוב.

לבד זה של לוזרים, של מי שאין לו עם מי להיות, אם לבד - עדיף כבר להישאר בבית (שאף אחד לא ידע שאנחנו לבד), ואולי אפילו

קצת לרחם על עצמנו...

נדיר שאנשים מתייחסים ללבד כאל בחירה. ומעט מאד אנשים יודו (אפילו בפני עצמם), שהם מרגישים לבד אפילו במערכות היחסים

שלהם, (כי בכל זאת, זה נראה יותר טוב לא להיות לבד)...

בכל אופן, אני בכל תחילת שנה עושה רשימה של עד 100 מטרות שאני רוצה להגשים השנה, ואחת מהן, שהולכת איתי כבר כמה

שנים, אך מעולם לא התממשה, היתה לצאת לחופשה לבד.

ביום שלישי השבוע, תוך כדי עבודה, פתאום בא לי לחפש איזה דיל נחמד...

לא התכוונתי לצאת עכשיו לחופשה, אלא רק "לבדוק" מה קורה.

ביום ראשון הקרוב התבטל לי אימון, שלא הייתי משנה אותו בעצמי, וגם מצאתי דיל די נחמד... רק שזה לסוף השבוע הזה!!!

וואו... זה קרוב, הרגשתי רטט פתאום.

אמנם טסתי לחו"ל המון פעמים לבד, במיוחד לארה"ב, אך תמיד הלכתי אל... נפגשתי עם... 

כשלמדתי בארה"ב, חוויתי כל כך הרבה דברים חדשים, מטורפים, מרחיקי לכת, ו... אין לי עוד מילים לתאר... שבמשך שנתיים, איבדתי

לחלוטין את אזור הנוחות שהיה לי, ומשהו חדש ומדהים קרה... היה לי נוח וכיף להיות בלי "אזור נוחות".

חזרתי לפני כמעט 9 שנים, ולאט לאט בניתי לי אזור נוחות חדש, שהתחיל לגרום לי להגביל את עצמי... זה ממש לא מה שאני רוצה...

החלטתי להזמין את החופשה.

אז כן, עלו לי כמה מחשבות "מפחידות", זוכרים, מאלה שתוכנתנו אליהן...

"בטח יסתכלו עלי שירדתי לבד לארוחת בוקר".... - נו באמת, שיסתכלו... אין לי שליטה על מבטים של אחרים, ומכיוון שהכל זה

השתקפויות, אם אני ארגיש בנוח, זה לא ייראה שונה לאף אחד.

"אני מגיעה כמה שעות לפני קבלת החדר. מה יהיה"? - יהיה מה שאחליט שיהיה... אם אחליט לטייל, אצא לטייל. אם אחליט לשבת

בבית קפה, אשב בבית קפה, אם אחליט על אטרקציה כזאת או אחרת, זה מה שיהיה... הכל פתוח ואפשרי...

"ואם הכספת בחדר לא תתאים למחשב" (כבר קרה לי שהמחשב לא נכנס לכספת) - אז אקח אותו על הגב... זו לא הפעם הראשונה

שאני סוחבת את הבית על הגב בטיוליי, וכנראה גם לא תהיה הפעם האחרונה...

"ומה עם ההוצאה הלא מתוכננת הזאת. בכל זאת, כשנוסעים בשניים זה מוזיל עלויות" - תחכי להכנסה לא מתוכננת, חייכתי לעצמי...

המטרה היא להיות לבד, כבדי את עצמך, והגשימי אותה...

זו פחות או יותר השיחה הקצרה שניהלתי לי בראש, עד שהוצאתי את כרטיס האשראי מהארנק, וסגרתי את החופשה.

אני לוקחת ספר חדש, מחברת, בלוק ציור וטושים - ליצירת לוח חזון, את החזון הכתוב שלי, פנקס התובנות והתודות, מחשב - כדי

להתקדם בספר שאני כותבת וטלפון, שיהיה על שקט... והולכת לבלות זמן איכות עם עצמי, רחוקה מהשגרה ומהאיזור שהפך לאיזור

הנוחות...

מה בתוכנית? אין תוכנית.

איך יהיה? יהיה מצוין, כי מה שלא יהיה, זה יעזור לי לראות את עצמי בפרספקטיבה אחרת, להרחיב את הגבולות שלי, ולצמוח...

תוך כדי, או אולי כשאחזור, אשתף אותך בפרק הבא...

דבר אחד ברור לי, שהחופשה הזו, מעבר למה שיהיה בה, היא חופש אמיתי. כי לא משנה מה אעשה בחופשה, אם רק אהיה על החוף 

כל היום, אכתוב, אטייל, אלך לאטרקציות וכו'... החופש הוא בבחירה, לעשות את מה שאני באמת רוצה (לצאת לחופשה לבד), למרות

הפחד/אי הנוחות, למרות הקולות שבפנים, ולמרות הדעות של האחרים. החופש להיות חופשי, וללכת בדרך שאני רוצה.

אז... הלכתי להתארגן.

נשתמע בקרוב :).

נ.ב.

אני מזמינה אותך לשתף אותי בתגובות איזה חלומות יש לך שהחלטת להגשים השנה....


 
 

##CODE##
לעמוד הפוסט תאריך: 21/02/2019 09:40:00 תגובות:
תגובות

ברוכה הבאה 2019

28.12.18




ברוכה הבאה שנת 2019

אני מסתכלת אחורה, מעבר לכתף, לראות בעיני רוחי את המסע אליו לקחה אותי שנת 2018, והמשא שהלך איתי לאורך השנה, ואני

חושבת "וואו"... כל כך הרבה קרה בשנה זו...

רגעים קיצוניים של ביטחון ומולם פחד, של נסיקה ונפילות בדרך, של הגשמה מול חוסר עניין, של פריצת דרך עצומה ובהלה... השנה

עשיתי החלטות אמיצות שעזרו לי לדייק את איך אני רוצה לחיות את החיים שלי, פגשתי אנשים חדשים, ובעצם הכנתי את עצמי ל -

2019.

ברוכה הבאה 2019, את הולכת להיות נפלאה...

אחרי חודשים רבים שלא כתבתי, היה חשוב לי מאד להעלות את הפוסט הזה, כי יש תאריכים בשנה, אני מאמינה, שיש להם אנרגיה

מיוחדת, והם יכולים להיות הזדמנות נפלאה עבורנו (או כמו שאני רואה את זה, סוג של חובה כלפי עצמנו), להתכוונן, לדייק את

החלומות והמטרות שלנו, לקבל החלטות לגבי שינויים שאנחנו רוצים לעשות, ולהתחייב כלפי עצמנו ליישם. 

ראש השנה, תחילת השנה האזרחית, ויום ההולדת הם זמנים בהם יש תחושה חזקה של התחלה חדשה. תחושה שמה שלא עבד עד

היום פתאום יכול להתחיל לעבוד אם נעשה לו את ההתאמות הנכונות, ואם נהיה מוכנים להגדיל את הכלי שלנו (התודעה, ההערכה

העצמית, תחושת הערך העצמי המרכיבים אהבה עצמית).

אז כדי לא לאכזב את עצמנו בשנת 2019, וכדי לא לחכות עד שיהיה לנו.... (זמן, כסף, כוח, וכו'... כל אחד יודע מה הסיפור שלו),

ובעיקר כדי שלא יעברו עוד כמה שנים מבלי לשפר את החיים שלנו, להגשים חלומות, ולהתפתח (ברמה הרגשית, הרוחנית, המנטלית

והפיזית), אני רוצה לחלוק אתכם את הדברים אותם אני עושה לקראת השנה החדשה, בתקווה שכל אחד ייקח מה שמתאים לו, כדי

להפוך את שנת 2019 לשנה נפלאה...

1. לוח חזון - זה לא משנה כמה לוחות חזון כבר תלויים אצלי על הקיר, בכל תחילת שנה מתווסף עוד אחד, או שהחדש מחליף את מה

שכבר פחות רלוונטי.

מכיוון שהכל הוא אנרגיה ומקושר אחד דרך השדה האנרגטי, אני מאמינה שגם כאשר אנחנו לא מפנים תשומת לב ללוח החזון שלנו,

אלא הוא פשוט נמצא סביבנו, הוא משמש ככלי עוצמתי להגשמה. על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו מסתכלים על לוח החזון, עוברים על

הדברים, ומחזקים את החיבור הרגשי למציאות הרצויה אותו הוא מסמל עבורנו.

2. כתיבת חזון - כתיבה מפורטת של איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו השנה. 

אני כותבת את החזון בזמן הווה, כאילו הוא כבר התגשם, והוא מכיל משפטים של הוקרת תודה. הוקרת התודה מקבעת בתודעה שלי

את מה שהחזון מייצג, כמציאות שכבר קיימת ברובד האנרגטי עבורי, ובנוסף, היא עוזרת לי להתאמן על אמונה, שהכל קורה לטובתי.

3. בשנה שעברה הגדרתי לעצמי שאני כותבת מאה מטרות שאני רוצה להגשים השנה. הגעתי בערך ל - 80, ומתוכן הגשמתי פחות או

יותר חצי. 

גם השנה אני אכתוב מאה מטרות, עם שאיפה לממש אותן.

אני מניחה שיש מי שחושב, מה אני מתלהבת אם הגשמתי רק חצי... אבל כשחושבים על זה, להגשים 40 מטרות שהיו לי בשנה אחת,

זה לא ממש רע... :).

המטרות הן שונות מהחזון. אם בחזון אני מתייחסת לדברים כמציאות שכבר קיימת עבורי ברובד האנרגטי, ואני בטוחה שהיא תגיע

בקרוב גם לרובד הפיזי. בחזון אני גם לא עוסקת באיך... אם החזון שלי עוסק למשל ברצון שלי לגור במקום מסוים, או להצליח בדבר

שאני עושה, אני לא אחפש את האיך אני אגיע לזה, וגם לא את המתי, אלא אקבע את ההצהרה שזה קורה, על לוח החזון. 

לעומת זאת, כשאני מגדירה מטרות, יש לי אחריות מלאה להגשים אותן. יש לי אחריות להיות מחוברת אליהן, להכניס אותן ללו"ז שלי, ו

ולעשות.

הבדל נוסף הוא שמטרות לא בהכרח מייצגות את החזון שלי. הן יכולות להיות דברים שאני רוצה להשיג בשביל ההתפתחות

האישית/מקצועית שלי, בשביל להתקדם בעסק, ליצור חברויות ועוד....

דוגמא:

אם שמתי על לוח החזון את בית חלומותי, או אנשים שאני רוצה לפגוש השנה (שאני לא מכירה אותם באופן אישי) וכד'... המטרות שלי

לא בהכרח יהיו קשורות לזה (הן יכולות להיות, אבל לא חייבות).

למשל: אני שמתי לי כמטרה לקרוא לפחות עשרה ספרים חדשים השנה. הקריאה כנראה לא תשפיע על הגשמת החזון שהגדרתי

(למרות שתמיד יכולות להיות הפתעות בחיים), אך היא משהו שחשוב לי לעשות כמי שמאד אוהבת ספרים, וחוזרת לספרים שוב ושוב.

4. יש לידי פנקס קטן שבו רשומים כל מיני דברים חכמים שקראתי והעתקתי, שכתבתי לבד, או תובנות שקיבלתי בסיטואציה כזו או

אחרת. אני קוראת כל יום לפחות שלושה דברים שכתובים בפנקס כדי לשמור ולחזק בתודעה שלי את הדברים שאני רוצה. 

5. אתמול קניתי פנקס קטן נוסף, שנמצא איתי בתיק והמטרה היא לכתוב בו את כל מה שעולה על רוחי. הרעיון הוא, שהרבה פעמים

עולים בי רעיונות שאני רוצה לפתח, דברים שאני רוצה לכתוב או לעשות עליהם סרטונים, אך אני לא כותבת אותם מיד, וכשמנסה


להיזכר, כמובן שכבר לא יודעת על מה חשבתי. לפעמים מגיע אלינו מידע גבוה, וכשאנחנו לא שומרים עליו, הוא נעלם, אז הספרון

האדום הקטן שקניתי בא לעזור לי בקטע הזה לשפר, ולהשתפר.

6. אתמול היתה לי שיחה עם בחור מקסים ועם המון מודעות, שביקש את עזרתי. שמעתי את הסיפור שלו, ושיתפתי אותו בתחושה שלי

שאני לא בטוחה שאוכל לעזור לו, כי הוא מדבר כאילו הוא כבר יודע הכל. הוא בכל זאת ביקש את עזרתי, והצעתי לו משהו, שאני

הולכת לאמץ בעצמי, ומציעה לכל אחד לחשוב על כך...

הצעתי לו שכל משפט שהוא אומר לעצמו, במקום לסיים אותו בנקודה או בסימן קריאה, יסיים אותו בסימן שאלה.

דוגמא:

"אני יודעת למה זה מרגיז אותי כשקובעים איתי ומאחרים".

"אני יודעת למה זה מרגיז אותי כשקובעים איתי ומאחרים"?

כאשר אני אומרת לעצמי משהו ומסיימת אותו בסימן קריאה או בנקודה, אני לא במקום שפתוח לשינוי, אלא אני בחשיבה מקובעת

שסביר להניח הולכת איתי שנים, בלי שאני אעצור לבחון אותה. מהמקום הזה אני בעצם ממחזרת את אותן חוויות כשמישהו מאחר ו

ומציפה את אותן רגשות (כעס, אכזבה, תסכול וכד')...

לעומת זאת, כאשר אני מכניסה ספק למה שאני יודעת, אני כבר לא בטוחה שאני יודעת. אני מוכנה לבחון את הסיפור שלי ואת האמונות

שסביבו, אני מוכנה לעשות חקירה פנימית ולראות את הדברים מפרספקטיבה יותר רחבה. כשאני מסיימת את המשפט בסימן שאלה,

מה שהיה ברור לי הופך פתאום להיות לא כל כך ברור, ומאפשר לי גמישות מחשבתית, הסתכלות על הדברים מזוויות שונות, ובחינה

של האמונות, המחשבות והרגשות שלי - אם הן עדיין רלוונטיות.

בשבוע שעבר בפגישת אימון אמרה לי המתאמנת שלי שהיא מרגישה סוג של בלבול, חוסר בהירות, ריחוף, חוסר מיקוד וכד'... אמרתי

לה שהיא נמצאת במקום מצוין. למה?

פתאום כל האמונות המוצקות שהיו לה, התחילו להתערער, וזו הזדמנות נפלאה לבחון את הדברים, לגלות אפשרויות חדשות, ולבחור

לאמץ מחשבות ואמונות שמתאימות יותר למי ולמה שהיא רוצה להיות.

7. להיות במסגרת שמאפשרת לך לפגוש אנשים שנמצאים בעשייה ושתחומי העניין שלהם קרובים לשלך - אני נמצאת כבר כמה שנים

בקבוצת מאסטרמיינד עם ארבע בעלות עסקים. זה נותן אפשרות להתייעץ, לחשוב ביחד, ובעיקר לראות דברים מפרספקטיבה של

אנשים אחרים - כדי להרחיב את הפרספקטיבה שלי. 

כמו כן, למרות שבחרתי לא לעסוק כרגע בנדל"ן בחו"ל, אני מקפידה ללכת למפגשים של רוברט שמין, לפגוש אנשים, לשמוע דעות

וניסיון של אחרים, וכך להשקיע בתודעה שלי. (במפגש האחרון פגשתי בחור בן 25, שהימם אותי שבגיל כל כך צעיר הוא הולך לסגור

את העסקה הראשונה שלו, והוא יודע בדיוק מה הוא רוצה לעשרים שנה הקרובות). בנוסף, זה פותח אפשרויות לשיתוף פעולה שלרוב

אנחנו לא חושבים עליו. 

אני נמצאת בקהילות נוספות, בארץ ובחו"ל (קהילת בית הספר שלמדתי בארה"ב, קהילת השקעות וכד'), כי זה באמת עוזר לי להשתפר

כל הזמן בתחומים שאני רוצה.

לא חייבים להיות חברים בהרבה קבוצות, אך אני חושבת שכל אחד חייב לעצמו את ההזדמנות להשתייך לפחות לקבוצה אחת שתעזור

לו להרחיב את התודעה שלו. (הרי כולנו יודעים מה שאנחנו יודעים, ואין לנו מושג לגבי מה שאנחנו לא יודעים. הדרך לדעת עוד דרך

אינטראקציות עם אנשים אחרים, שמיעת דעות, רעיונות, ומחשבות של אחרים, כדי לראות את הדברים בפרספקטיבה אחרת.

8. לבחור את החברים שלכם. 

לכולנו יש חברים מהעבר וחשוב שנישאר חברים שלהם, אם הם מתאימים לנו, ולא כברירת מחדל של "זה מה יש".

לפעמים, אנשים שהתאימו לנו ולמה שרצינו בעבר, כבר לא מתאימים יותר, וזה בסדר לשחרר אותם באהבה. אנשים שהמהות שלהם

זה להתלונן, לחפש מה לא בסדר, מה קשה, וכמה רע... לא נמצאים בחיים שלי, גם אם הם האנשים הכי נחמדים בעולם, מכיוון שאלה

לא התדרים שאני רוצה לחזק בחיים שלי. 

פעם היה לי מנטור בשם ג'וני ווימברי. באחד הכנסים שהוא עשה הוא אמר: "אם יש לך תשעה חברים בכיינים, נחש מי הבכיין

העשירי"? כנ"ל לגבי אם יש לך תשעה חברים מצליחים...

כדי להרגיש טוב, להצליח, ולהיות בעשייה, אנחנו חייבים להקיף את עצמנו באנשים שמתאימים לתדר הזה, אחרת, אנחנו גוזרים על

עצמנו להיות מושפעים מאנשים שאנחנו ממש לא רוצים להיות כמותם.

זוכרים את המייל שכתבתי לאחרונה לגבי קנאה והשראה?

כאשר אנחנו פועלים ממקום של השראה, אנחנו רוצים להיות כמו האחר. אנחנו רוצים ללמוד ממנו, להגיע להישגים שהוא הגיע אליהם,

ולהיות מצליחנים. כאשר אנחנו פועלים ממקום של קנאה, אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו טובים יותר, ורוצים שהאחר יהיה כמונו.

יש לנו בכל רגע נתון את האפשרות להחליט מאיזה מקום אנחנו רוצים לפעול, ויש לנו אחריות לעשות את הבחירה הנכונה.

9. לקחת איזשהו קורס העשרה, שלא קשור למקצוע שלכם, או למשהו שהוא בגדר צריך. למשל: אין לי מושג למה, אך כבר כמה שנים

יש לי את המחשבה בראש שאני צריכה ללמוד פיתוח קול. אז בהמשך לסעיף 3, זה ייכנס אצלי לרשימת המטרות לשנת 2019 (אגב,

המלצות על מורה לפיתוח קול יתקבלו בברכה).

10. לשבור הרגלים של עצמך. לכולנו יש הרגלים שאנחנו פועלים לפיהם, לרוב אפילו לא במודע (מי זוכר כשהוא נועל את הדלת כשהוא

יוצא מהבית, מדליק את האור בחדר המדרגות, מתניע את הרכב וכד')... כשאנחנו פועלים מתוך הרגל, מעבר לזה שזה לא דורש

חשיבה ובחינה מחדש של הדברים, אנחנו בעצם משחזרים שוב ושוב את אותם נתיבים במוח, ולא יוצרים שום התפתחות.

מחקרים מראים בוודאות היום שהמוח הוא גמיש, וזה אומר שהתפתחות המוח לא מסתיימת עד גיל 25, כמו שחשבו פעם, אלא אנחנו

יכולים להמשיך ולפתח אותו, ולנצל הרבה יותר מהפוטנציאל שלנו, ממה שאנחנו מנצלים. 

בעצם זה שאנחנו שוברים הרגלים, אנחנו יוצרים נתיבים חדשים במוח, שמציידים אותנו במיומנויות ויכולות חדשות. מעבר לזה שזה

תורם לבריאות שלנו, ולשמירה על היכולות הקוגניטיבות שלנו, וזה גורם לנו לכוון הרבה יותר גבוה, אם ידיעה שאנחנו מסוגלים להגיע.

אמרנו כבר שהכל אפשרי?

11. הכניסו איזושהי פעילות ספורטיבית לחיים שלכם. אני אמנם מאותגרת ספורט, אך אני ממש משתפרת בנושא. ואם כבר העליתי את

נושא האתגר, אז אגיד כמה מילים...

לי ממש קשה לעשות פעילות פשוטה אפילו, כמו לצאת להליכה. לכן, מצאתי פיתרון. אני הרבה מאד פעמים משאירה את האוטו בבית

בחניה, ונוסעת באוטובוסים. אוטובוס ומכריח אותי ללכת עד התחנה, לפעמים אני יורדת שתי תחנות לפני המקום שאני צריכה להגיע

אליו, כדי ללכת ברגל, וכשאני נוסעת עם הרכב, אני דואגת לעבור בפארק ולעשות הליכה, אפילו עם היא רק של רבע שעה. 

זה לא משנה מה האתגר, חשוב להתחייב לעצמנו, ולעשות. מעבר לתרומה שהדבר עצמו נותן לנו, זה משפיע גם על היכולת שלנו

לסמוך על עצמנו, להתייחס לעצמנו ברצינות ובכבוד, ומשפיע על ההערכה העצמית. מצאו את הדרכים להתגבר על האתגר, ולעשות את

מה שצריך, זה חשוב להתפתחות שלכם. 

לסיכום, זה בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו איך תיראה שנת 2019.

כדי להפוך את השנה לטובה יותר עבורנו, עלינו להיות "גדולים" יותר, ממה שהיינו בשנת 2018.

כדי להיות "גדולים" יותר, עלינו להשקיע בעצמנו, ומי לא מוכן להשקיע בנכס הכי יקר שלו? 

וכמו שראינו במה ששיתפתי שאני עושה, יש המון דרכים ואפשרויות להשקיע בעצמנו, והתגמול שלהן, הוא רב...

מזמינה אותך לשתף אותי במה בחרת לקחת לחיים שלך לשנת 2019, איך השנה הזו הופכת להיות השנה הטובה ביותר שלך? ואיך

היית רוצה שהשנה שלך תיראה....

מאחלת לכולנו 2019 מדהימה,

שלך,

יעל


 
לעמוד הפוסט תאריך: 28/12/2018 12:07:00 תגובות:
תגובות

תובנות יום הולדת

27.05.18



 

תובנות יום הולדת


לפני קצת יותר מחודש, חגגתי יום הולדת.

האמת, שאי אפשר לקרוא למה שהיה כל כך חגיגה... אך כמי שמחויבת לעצמה, לחגוג את החיים... הכל היה טוב ולטובה.

יום ההולדת שלי חל השנה ביום חמישי, ומבחינתי הוא התחיל כבר ביום ראשון, כאשר טסתי לחופשה מפנקת ביוון. 

דמיינתי לעצמי חופשה של בטן גב, זמן איכות עם מחברת מול הים, אוכל טוב, חברה טובה, וזמן לחישוב מסלול מחדש... מכל אלה מה

שיצא זה להיות בחברה טובה, ולאכול אוכל טוב... כל השאר התמסמס לטובת פינוקים אחרים (מסאז, בריכה, טיולים, ואפילו קצת

קניות)...

ביום חמישי בצהריים, חזרנו לארץ, ואחותי היקרה, שיודעת שאני אוהבת ימי הולדת, ושהשנה תיכננתי על המסעדה של חיים כהן,

אירגנה הכל... מלאסוף אותנו משדה התעופה, ועד לחניה בכניסה לדיקסי. (עד כאן הקטעים הנחמדים).

הגענו לדיקסי הסתכלנו על התפריט, הייתי מבסוטה עד... שחטפתי בחילה.

בקיצור, עוד לפני שהספקתי להזמין רצתי לשירותים להקיא, והמשך הארוחה היה להסתכל על הסועדים וליהנות מההנאה שלהם, כי

לא הייתי מסוגלת לטעום כלום. בהמשך, הערב הסתיים בבית החולים (תודה לאל, הכל בסדר).

למרות שהחגיגה היתה הכי רחוקה ממה שיכולתי לדמיין, הרגשתי חגיגה וגיליתי, שלמרות שכל השבוע הזה לא נראה כמו שחשבתי

שייראה, השגתי בו את כל מה שרציתי, (חופש, תובנות, בהירות, ומסלול מחודש), גם אם זה הגיע ב"דלת האחורית", וכאן אני רוצה

לחלוק את התובנות שלי, שיכולות להיות רלוונטיות (למיישמים), גם הרבה מעבר אלי. 

1. ללכת אחרי הלב...

תמיד הרגשתי שזה די "פשלה" שלא הייתי ביוון. כל כך הרבה נסעתי בעולם, ובעיקר לארה"ב, שזה נראה לי מוזר, שכאן, ממש

מעבר לפינה אף פעם לא הייתי. כשהחלטתי לצאת לחופשה, אמרתי לעצמי שאין מצב שזה לא יהיה יוון... ואני כל כך שמחה שעשיתי

כך...

העם היווני עם שמח, בעל אורך רוח ואדיב שפשוט כיף לשהות במחיצתו. 

טסתי מטרמינל 1, וזו היתה חוויה לא נעימה. המון אנשים שהיה קשה להכיל במקום כל כך קטן, תורים של קרוב לשעתיים, חום, ורצון

שזה רק ייגמר... 

אני מניחה שגם כאשר כל כך מחכים לחופשה, אחרי תקופה כל כך אינטנסיבית, נעשים קצת חסרי סבלנות, רוצים שהכל יעבור כהרף

עין, וכבר נוכל לשבת על חוף הים ולהרגיש חופש...

הגענו למלון, משתוקקים כבר להגיע לחדר, לשים את הדברים, ולהתחיל את החופשה... :), אבל ליוונים יש קצב אחר, ולמרות שהגענו

אחר הצהריים, החדרים עדיין לא היו מוכנים. 

קיבלו את פנינו עם מגבות לחות להתרעננות, וקוקטייל צבעוני וביקשו שנשב, עד שכל החדרים יהיו מוכנים. 

קבלת הפנים הנעימה מיד גרמה להרגיש טוב. אורך הרוח והנעימות של מקבלי פנינו באופן טבעי, השפיעו על כולם והרגיעו את ה"לחץ"

להגיע לחדר, לשים את הדברים ולהתרענן, וגם את הצורך בשליטה של "איך דברים צריכים להיות" - זו המשמעות של חוק המשיכה

במיטבו - כדי למשוך לחיינו סיטואציות נעימות, חשוב שאנחנו נהיה נעימים, והיוונים יישמו את זה מצוין. 

2. לפרגן לעצמי מתנת יום הולדת. מומלץ!!!

אף פעם לא קניתי לעצמי מתנת יום הולדת. לא. זה לא אומר שלא קניתי לעצמי מתנות... אבל זה אומר שהפעם קניתי לעצמי מתנה

מיוחדת ליום ההולדת. משהו שהוא כולו פירגון וחגיגה, משהו שתמיד יחזיר אותי לרגע ולסיטואציה במדרחוב ברודוס, בה החלטתי

באופן רשמי, לפרגן לעצמי מתנה.

אני יודעת שאפשר להתייחס לכל החופשה כמתנה, וזו אכן מתנה... אך הפעם באופן יזום גם קניתי לי מתנת יום הולדת, מתנה

שמשמעותה לחגוג את קיומי, ולא אחת, כי עם שתיים... ואפילו ארזו לי אותן בקופסה  יפה.

זו היתה תחושה מוזרה וכייפית שאני מתכוונת לאמץ לשנים הבאות...

3. החיים הם כאן ועכשיו בלבד!

הבנתי, משהו שרובנו מבינים בראש, ופחות מבינים במה שאני קוראת כל תא ותא בגוף שלנו, וזה... שהחיים הם כאן ועכשיו!

הבנתי שהגעתי לחופשה הזאת עם "הלשון בחוץ", אחרי עבודה מאד אינטנסיבית ומעייפת, ואת החופשה הבאה אני מתכננת מיד

כשאני חוזרת...  (או במילים אחרות, לא כדאי לצאת לחופש כשנגמרת ה"בטריה", אלא לתכנן ולמלא אותה מראש, על בסיס קבוע).

הבנתי עד כמה חשוב להתמקד במה שאוהבים, ומה שלא אוהבים וצריך לעשות, אפשר לשחרר לאחרים (להאציל סמכויות, להיעזר

במיקור חוץ וכד', במקום להילחם בעצמנו).

הבנתי שלהגיד או לחשוב שהגיע זמן לשחרר, לא באמת משחרר מאיתנו משהו. וכשאנחנו מוכנים להתמודד עם הקושי לשחרר (ולא

חשוב מה), ועושים את הצעד, דברים מופלאים נכנסים לחיים...

הבנתי שגם אם כואב להיפרד, כשזה הדבר הנכון כדי להגשים את מה שאנחנו רוצים - חשוב לעשות את זה. וכך נפרדתי מעסק

שעמלתי עליו רבות באחד עשר חודשים האחרונים. (וזה למרות שאני עדיין מאמינה בו, אך לא מוכנה להקריב עבורו את מה שחשוב לי

יותר)...

למדתי כמה חשוב לדייק את הכוונות, המטרות שלנו, ואת מה שאנחנו רוצים, כדי שבאמת נקבל אותם.

ראיתי שהתוצאות של השקעה בעצמי מגיעות בעיקר מיישום. חשוב לקרוא, ללמוד, לקחת קורסים וכו'... אך בעיקר חשוב ליישם!

למדתי שתמיד אפשר להסתדר כמה ימים "בלעדינו", ושמותר ואף חשוב לקחת הפסקות מהשיגרה. ויותר מכך, כשאנחנו מאפשרים

לעצמנו לעשות את זה, הסביבה שלנו מקבלת את זה, מאפשרת ואף תומכת בנו.

4. הסנכרון עובד כאשר אנחנו ממוקדים ובאמונה

היכרתי אנשים מקסימים לאורך הטיול ולאחריו וראיתי שוב ושוב ושוב איך הסנכרון עובד... (עד כדי כך שהייתי זקוקה לעורך דין,

ושבוע לפני שידעתי שאני זקוקה לאחד כזה, היכרתי עורך דין מקסים שעזר לי מאד... הייתי זקוקה לאורטופד, אמא שלי פגשה אחד

מקסים כזה והיפנתה אותי אליו וכו'... והכל בדיוק בזמן הנכון).

5. קבלת עזרה לא מחלישה אותך

אחד הקשיים הגדולים של המון אנשים, ואני ביניהם הוא הקושי לבקש ולקבל עזרה... גם בזה הייתי מוכנה לקפוץ למים, וחוויתי

דברים מדהימים. כך היכרתי מטפלת מקסימה שחיפשה אנשים לסטאז' בתחום בו למדה, והתמסרתי... דבר שעזר לי להכיר את עצמי

אפילו יותר, ולהיזכר בדברים שהשפיעו על חיי ולא הייתי מודעת אליהם. 

6. אפשר וחשוב להגשים חלומות

ראיתי איך שחלומות מתגשמים די בקלות. כאשר אנחנו מוכנים להגשים אותם. האיך, כבר קורה מעצמו...

7. הצבת גבולות

חידדתי את היכולת שלי להעמיד גבולות - הן לעצמי, והן לאחרים. להתמקד במה שחשוב לי בלי להזניח דברים חשובים אחרים.

8. הזמן הוא אלוהי - וזו מתנה...

דבר נוסף שאמנם לא למדתי לאחרונה, אך אני לומדת יותר ויותר לחיות על פיו, זה שהזמן הוא אלוהי...

תמיד ידעתי שהזמן הוא לא שלנו. אני אמנם צריכה לעשות את הטוב ביותר שאני יכולה כדי להגיע למה שאני רוצה, אך לא תמיד זה

ישא פרי במיידי, או בטווח הזמן שהייתי רוצה, כי הדברים קורים בזמן הנכון. שיעור בסבלנות :).

זה לא קל לשחרר את הצורך בשליטה, כי שאנחנו רוצים משהו ומשקיעים בו, אנחנו לרוב אוהבים לראות תוצאות כמעט מידייות. אך זה

שיעור חשוב ומתגמל... זה לא שעכשיו אני לא מחפשת לראות תוצאות, אני עדיין רוצה לראות אותן, אך אני מוותרת על השליטה של

מתי ואיך הן יגיעו, ומתמקדת בעובדה שהן יגיעו. הרעיון הוא לא לנסות לכופף לחיים את היד, אלא לתת להם יד, ולהרגיש ביטחון שהם

הולכים איתנו, לטובתנו, גם אם אנחנו לא רואים כרגע את מה שאנחנו רוצים לראות. 

יישום של התובנה הזו מביא לחיים המון שלווה וביטחון.

9. אמונה זו העוצמה החזקה ביותר 

ודבר אחרון, אך לא מבחינת חשיבותו הוא כוח האמונה. כשלמדתי אצל איאנלה אמרתי לה פעם, "אם הייתי יכולה לקחת ממך רק

דבר אחד, הייתי לוקחת את כוח האמונה". איאנלה מבחינתי היא הדוגמא והמופת לאמונה עצומה וליכולת ללכת עד הקצה מתוך ידיעה

שתמיד יש מי ששומר עליה (גם בדברים הכי נוראים שחוותה, ויש כאלה לא מעט). האמונה היא המתנה הכי גדולה שאני נותנת לעצמי

כל יום, ואני ממליצה לכל אחד לאמץ אותה לחייו ולהתאמן עליה. 

האמונה עזרה לי לעבור בשלווה דרך דרמות מאתגרות שחוויתי לאחרונה, 
לקבל החלטות לא בהכרח פשוטות, וללכת אחרי הלב...

האמונה זה האומץ להגיד כן, או להגיד לא (בהתאם לסיטואציה), מתוך חיבור לעצמי. האמונה זו ההבנה שאני אף פעם לא לבד, זו

הידיעה שיהיה בסדר, גם כשנראה שהדברים פועלים נגדך, וזו ההבנה שבאנו לכאן כדי ללמוד ולהתפתח, וכל מה שקורה בא לשרת

מטרה זו, ולא כדי לפגוע בנו.


האמונה היא הדרך שעוזרת לנו להפסיק להילחם על, לצפות ל, ולרצות לשלוט ב... וזה לכשעצמו מביא יותר שלווה וביטחון לחיים.

נראה לי שיש כאן מספיק תובנות להפעם, אני זוכרת ואני רוצה להזכיר לכל מי שקורא את הפוסט הזה שכולנו השתקפויות... כשמשהו

לא עובד בחוץ, תמיד זה משקף משהו בפנים, וכאשר נעבוד על הפנים, החוץ באופן טבעי יסתדר...

מזמינה אותך לשתף אותי אם ואיפה נגע בך הפוסט הזה... ואם אהבת, גם לעשות לייק :)

נשתמע בקרוב,

יעל


 


 
##CODE##

 
 
לעמוד הפוסט תאריך: 27/06/2018 11:42:00 תגובות:
תגובות

אליפות!!!

07.05.18
 
.
 

אליפות!!!
 

 
במוצאי שבת האחרונה, שלא כמנהגי, אחרי יום גדוש חוויות, חשתי תשוקה עזה לשתף את אחת התובנות הגדולות שהיו לי, בבלוג

שלי. 

במשך שעתיים ישבתי וכתבתי פוסט מושקע, אותנטי ומאד אישי. 

רציתי לצרף אליו וידאו של מסיבת סיום הלימודים שלי בארה"ב (זה כמובן היה קשור לתוכן), לקחתי דיסק חיצוני שעליו היה שמור

הסרטון המתורגם לעברית, הדיסק נגע בעכבר, וכשבאתי להזיז אותו, במחי יד כל העבודה שעשיתי נמחקה...

בהתחלה חשבתי לשחזר את הפוסט, אך מהר מאד הבנתי שזה לא ילך... כשהתשוקה מביאה אותך לחלוק משהו, אי אפשר לשחזר

את זה שוב... הבנתי, שכנראה זה לא היה הזמן או המקום...

בכל זאת, אני רוצה לשתף אותך כאן ועכשיו בחלק מהתובנה שהיתה לי.

אז הפעם, בניגוד לפוסט הקודם, אני אתחיל מהסוף להתחלה.... הבנתי שאני אלופת עולם!!! או לפחות אלופת העולם שלי. 

לא! ממש לא קיבלתי איזשהו שגעון גדלות, בטח לא הפכתי למתנשאת, אני לא התחלתי לעוף על עצמי (למרות שאין רע בלעוף על

עצמנו),  ובוודאי אני לא מחכה לקבל מחיאות כפיים.... אבל אני כן רוצה להעביר מסר חשוב.

אני לא יודעת אם זה הגיע אלי בעקבות ארוחת הצהריים ההודית שהוזמנתי אליה, בה פגשתי הרבה אנשים חדשים וקצת סיפרתי את

הסיפור שלי, או בעקבות תהליך מופלא של 40 יום שאני עוברת עכשיו עם Rev. Shaheera, חברתה הטובה של המורה שלי איאנלה

ואנזאנט, תהליך שמחזיר אותי לפגוש ולשוחח עם עצמי, יותר מהרגיל... ואולי זה השיחות שקיימתי לאחרונה עם כמה מהמתאמנים

שלי ועם לקוחות אחרים, שכל שיחה (סיפור) הראתה לי פחות או יותר את אותם הדברים אך מכיוון שונה...

פחות חשוב מה עורר את העניין, ויותר העניין עצמו. 

הבנתי שהמוכנות שלי "להתאבד" על הגשמת החלומות שלי (במקרה הזה ואולי ההגשמה הכי גדולה זה הלימודים אצל איאנלה) - זה

לא דבר מובן מאליו. 

המוכנות להקריב כל כך הרבה כדי להגשים את החלום (פיזית, נפשית, כלכלית, לקיחת סיכונים עצומים, נסיעה כל חודש לארה"ב

במשך שנתיים - מקום שמעולם לא הייתי בו לפני כן - ומבלי שחסכתי אי פעם כסף לכך, ההתמודדויות עם המשמעת הנוקשה,

המנטליות הכל כך שונה, השפה ועוד....)... זה לא ברור מאליו.

היום, כשאני מסתכלת לאחור, אני לא ממש יודעת איך עשיתי את זה... אבל אז, עבורי זה היה ברור מאליו, כי מבחינתי לא להגשים את

החלום, או לעצור באמצע, לא היה בכלל אופציה. 

קשה לי להעביר כאן במילים כמה קשה זה היה, ובכל זאת, אף פעם לא התייחסתי לזה כאיזשהו הישג מיוחד. 

גם במסיבת הסיום, כאשר קיבלתי תעודת הצטיינות על אומץ, וש - 400 איש שהיו בקהל קמו והריעו לי כשקראו בשמי ואמרו שאני

מישראל, לא הבנתי את העוצמה וההשראה של מה שעשיתי.

מבחינתי, כל מה שעשיתי היה לבחור ללכת אחרי החלומות שלי.

מסתבר, שזה לא ברור מאליו. 

 
קטע מטקס ה - GRADUATION שלי - לא מתורגם 


בשבועיים האחרונים יצא לי כאמור לדבר עם כמה מהמתאמנים ומהלקוחות שלי. 

שאלתי אחדים מהם מהם ההישגים שלהם בחיים, (זה קרה עוד לפני שראיתי שאני אלופה). רציתי לעזור להם לראות שהם אלופים.

למרבה הפלא (וגם הצער), רובם לא ראו את ההישגים שלהם בחיים. הם לא ראו את ההישגים בגלל הנטייה שלהם (ושל רובנו)

לשפוט. 

לשפוט את הדברים לפי מה שאחרים יגידו או יחשבו כהישג.

לשפוט את הדברים לפי הגודל שלהם... כאילו אם הם לא המציאו את הגלגל - או משהו אחר, זה לא נחשב...

לשפוט את הדברים לפי המאמץ שהשקיעו כדי להגיע להישג.

לשפוט את הדברים לפי ההישגים שאחרים הגיעו אליהם.

ובעיקר... לשפוט את הדברים לפי מה שהם מגדירים כ"כישלונות" - הפעמים שבהם השקיעו מאמץ כדי להשיג משהו, ובסוף לא השיגו

אותו.

וזו המטרה של הפוסט הזה... לבקש ממך לעצור רגע, ולהסתכל על כל הדברים שהשגת בחיים, בלי לשפוט אותם - פשוט להתענג על

הניצחון ולפרגן לעצמך....

הגדרתי את עצמי כאלופת העולם (שלי), וזה תקף גם לגביך וגם לגביך.... גם את ואתה אלופים!!! רק אתם חייבים להכיר בכך.

כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו, ומבינים שגם אם עוד אנשים הגיעו לאן שאנחנו הגענו, זה לא מבטל מההישג שלנו - אנחנו באופן

טבעי מעלים את ההערכה העצמית שלנו, וכתגמול - גם הסביבה משקפת לנו את זה, בהערכה שהיא מרעיפה עלינו. 

כאשר אנחנו מסתכלים על ההישגים שלנו - ללא שיפוט, אנחנו מבינים שגם כאשר לא הצלחנו, עצם העובדה שעשינו היא הישג - ולא

כישלון, וזה נותן לנו מוטיבציה להמשיך ללמוד, להתפתח, ולצמוח....


כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו, אנחנו מטפחים מוטיבציה ועשייה ומפתחים נחישות והתמדה.

כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו, אנחנו מתחזקים גישה חיובית לעצמנו, לעשייה שלנו ולחיים. אנחנו מכירים בעוצמה שלנו.

כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו אנחנו מעריכים את עצמנו, אנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים, מוכנים לאתגר את עצמנו, ומפתחים

עמוד שידרה פנימי איתן.

כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו אנחנו מהווים השראה, ומאפשרים לאנשים סביבנו להכיר ולהעריך את ההישגים שלהם. 

להכיר בהישגים שלנו, זה אחד הביטויים של קבלה עצמית, הערכה עצמית ואהבה עצמית.

אחד הדברים שלמדתי בחיי הוא שלא משנה באיזה גיל אנחנו - כולנו זקוקים לחיזוקים, והחיזוקים הכי חזקים שאנחנו יכולים לקבל הם

מעצמנו, וכאשר אנחנו מחזקים את עצמנו, כמו תמיד - זה משתקף אלינו חזרה גם דרך האחרים... כך שאנחנו מרוויחים פעמיים. 

זכרו: יש לנו מערכת יחסים אחת בחיים - עם עצמנו, וכל שאר מערכות היחסים הן השתקפויות של זו. 

לסיכום:

אני מזמינה אותך לתת לעצמך מתנה. לקחת כמה דקות, לעשות רשימה של ההישגים שלך, בלי שיפוט אם זה מספיק גדול או לא, בלי

שיפוט על מה שלא עבד, בלי שיפוט על כמה השקעת כדי להשיג את זה. פשוט לנשום, ולכתוב את ההישג.

אם קשה לך לעשות את זה, אני ממליצה לך לנסות לצאת מעצמך, להסתכל על עצמך בגוף שלישי ואז להסתכל על ההישגים של האדם

שנמצא לפניך בעיני רוחך, ולרשום אותם.

בשלב הבא, לקחת מראה, להסתכל על עצמך, להכיר בהישגים שכתבת ולהוקיר אותך. 

בשלב השלישי חשוב להתאמן על זה ולהתחיל לראות את עצמך כאלוף או אלופת העולם שלך. 

זה תרגיל קטן שיש בו ערך גדול....

ואם ממש יש לך אומץ, אני מזמינה אותך לכתוב כאן למטה בתגובות, הישג אחד או יותר שגורם לך להרגיש ממש גאה בעצמך...

ההישג שגורם לך להרגיש אליפות...

מחכה לשיתוף שלך.

נשתמע בקרוב,

יעל.
לעמוד הפוסט תאריך: 07/05/2018 19:29:00 תגובות:
תגובות

חירות - בחירה כל יום מחדש


26.03.18
 


חירות - בחירה מחדש כל יום
 
רגע לפני פסח הידוע בשמו גם חג החירות, וממש בא לי לכתוב פוסט על חירות ועל חובתינו לבחור בה, שוב ושוב ושוב...

אז ראשית, אני רוצה לשתף אותך שבחרתי בתמונה הזו לפוסט שלי, כי במבט לאחור, זה היה אחד מרגעי החירות המשמעותיים ביותר

שחוויתי. 

התמונה הזו צולמה כשנסעתי בפעם הראשונה לארה"ב, להתחיל את הלימודים אצל איאנלה. 

הלימודים התחילו בקיץ, בשבוע אינטנסטיבי במקום מקסים שנקרא "אומגה" בעיירה Rehinback שב - Up State New York, ואני

הגעתי לעיר ניו יורק, 

שלושה ימים לפני תחילת הלימודים, לחוות קצת את אמריקה, ולהתאקלם...

טסתי עם אחותי לניו יורק, בילינו שלושה ימים יחד, אז גם הצטלמתי עם פסל החירות - שהתקשר לכל הפחדים שהייתי צריכה להתגבר

עליהם במסע הזה שהתחיל בעקבות תוכנית הטלויזיה "מתחילות מחדש". 

אחרי שלושה ימים, עליתי על אוטובוס, אליו הזמנתי כרטיס כמה חודשים מראש, שלוקח את כל האנשים שהגיעו לניו יורק כדי לעבור

סדנה במרכז "אומגה". 

האמת, כשאני כותבת על זה עכשיו ונזכרת בחוויה המדהימה ומפחידה כאחד, נראה לי שהסיפור הזה ראוי לפוסט... בכל אופן, עשרות

אוטובוסים התנקזו למגרש חניה ענק, שם הגיע לכל אוטובוס בחור שרשם על המזוודות את החדר אותו הזמנו (זה מרכז ענק, בגודל

של עיר קטנה, ויש כל מיני סוגי מבנים בהם גרים), והודיע לנו שאחרי ההרשמה, החפצים שלנו יחכו לנו בחדר. 

אני לא אשכח את הפחד... הפחד שהדברים שלי ילכו לאיבוד, הפחד שלא אמצא את החדר שלי, ועוד חצי שעה אני צריכה להיות

בכיתה (שאלוהים יודע איפה היא), ובכלל אמרו לנו ללכת מיד לארוחת ערב... ואיך יהיה המפגש הראשון עם איאנלה ועם הכיתה... 

ובכלל... להיות לבד בארץ זרה, בלי טלפון, בלי מחשב, רק עם אמונה שהדברים יסתדרו... אלה הדברים שעברו לי בראש, ועם כל צעד,

יצאתי לעוד קצת חירות... חירות מהאגו, מהפחד, מחשיבה מגבילה...

האמת, עם כל הדאגה למטען שלי ולאיפה נמצא הבית החדש שלי לשבוע הקרוב, גיששתי באפלה לחפש את החדר בו היינו צריכים

ללמוד. חשבתי שיהיה לי יותר קל לדעת איפה האולם, ואחר כך אקפוץ לאכול... אבל הדברים היו יותר מדהימים ממה שתכננתי, ואל

חדר האוכל, כבר לא הגעתי באותו יום.  (המשך הסיפור בפוסט נפרד)...

אז רציתי לדבר על חירות, ועל האנרגיה המדהימה שהחג מביא איתו, בהקשר של חירות ושל אמונה. 

בני ישראל יצאו מעבדות במצרים לחירות, ועברו במסע הזה של 40 שנה במדבר, לא מעט משברי אמונה. והיום, אלפי שנים אחרי,

אנחנו חופשיים, אבל בתודעה שלנו, רובנו ברמה כזו או אחרת עדיין משועבדים. 

משועבדים להרגלים, לפחדים, לאמונות מגבילות... משועבדים לכעסים, לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, לפרשנויות שגורמות לנו

להרגיש רע ועוד...

וזה קצת בלתי נתפש... איזה התקדמות עברה האנושות ועבר העולם, בזכות ההתקדמות של האנושות, ופה יש עדיין משהו שלא עובד

חלק, שלא עובד באופן טבעי, שצריך לעשות הרבה עבודת מודעות כדי להשתחרר מהשיעבודים האלה שגזרנו על עצמנו, וש"גזרו"

עלינו דרך החינוך, האמונות של האנשים בחיינו וכו'... כך עשרות דורות אחורה.

אגב, שמתי את ה"גזרו" במרכאות, כי זה לא שמישהו באמת עשה לנו משהו, אלא זו הזרימה הטבעית של הדברים.

אז מה זו חירות, ולמה היא כל כך חשובה...

חיפשתי בויקיפדיה מהי חירות ולא ממש מצאתי. ישר נכתב שם האם התכוונתי לחופש, לחירות האדם, למוטו של צרפת - חירות, שוויון

ואחוה, ועוד... 

הלכתי לשיר המקסים של ג'ורג' מוסטקי, שתרגם יורם טהרלב ושרה חוה אלברשטיין הנהדרת "את חירותי", ומצאתי שם משהו

מדהים... לאורך כל השיר חוה שרה על ההקרבה שלה כדי לשמור על החירות, ורק בסוף השיר היא מדברת על כך שבגדה בברית שבין

החירות לבינה, לטובת אהבה:

..."את חירותי, 
בלילה קר אחד
הפרתי את בריתנו,

כך לבדי
ערקתי מהשביל,
עליו פסענו שנינו.

בגדתי בך חירותי הטובה
אל הכלא פסעתי בצער,
אל הכלא החם אשר שמו אהבה
נאספתי כמו נער.
וסוהרת יפה בתנועה רחבה,
נעלה את השער".

אני לא מומחית לניתוח שירים וכוונות של משוררים, אבל אני אוהבת להתבונן מהצד (על עצמי ועל האנשים בסביבתי), ואני רואה כמה

פעמים אנחנו בוגדים בברית החירות הזאת מתוך צורך למצוא חן, לרצות, להיות "בסדר"... מתוך ספק, פחד, ותחושה של "לא נעים",

מתוך כעס, פרשנות, מחשבות שליליות, כניעה לאיזור הנוחות, התפשרות על בינוניות ועוד...

ויש דרך אחרת! דרך שצריך לבחור בה שוב ושוב ושוב, כל פעם מחדש... דרך שתיתן לנו את החירות שלנו....

דרך בה נסלח יותר, מתוך הבנה שכאשר אנחנו לא סולחים, אנחנו משאירים את עצמנו - ולא את האחרים, בני ערובה.

דרך בה נפסיק לספר לעצמנו סיפורים על עצמנו, שגורמים לנו להרגיש לא טוב, ונתחיל להתמקד בסיפורים שגורמים לנו להרגיש טוב.

דרך בה נרשה לעצמנו להיות אותנטיים, לשתף, להרגיש, ולחוות... גם כשאנחנו יודעים שיש מצב שניפגע...

דרך בה נהיה מוכנים לקחת סיכונים מחושבים, מתוך הבנה שרק מי שמוכן לקחת סיכון, יש לו גם סיכוי. 

דרך בה ניקח אחריות מלאה על המחשבות, הרגשות, והמעשים שלנו. 

דרך בה נאהב את עצמנו יותר, נעמוד מאחורי האמת שלנו, ונעשה יותר מעשים של אהבה עצמית, מאשר של פגיעה בעצמנו, ברגשות

שלנו, וביכולת של עצמנו להתקדם...

לסיכום, אני ממש רוצה להציע לכל אחד ואחת לקחת את ההזדמנות שחג הפסח מעלה לפנינו, ולבחור שוב ושוב ושוב בחירות... ממש

להתאמן על זה... להתאמן על לשחרר את עצמנו מכל המחשבות המגבילות, התבניות, הפחדים, והפרשנויות שלא מועילות לנו...

לשחרר את עצמנו מהאמונות שמבוססות על פחד, חסר,  וספק... לשחרר את עצמנו מטינה, מכעס, מאשמה והאשמה....

ולהוציא את עצמנו, מעבדות למוח שמתעתע בנו, לחירות של חיבור למי שאנחנו באמת...

חג פסח שמח וכשר,

יעל


 

 
##CODE##
לעמוד הפוסט תאריך: 26/03/2018 12:25:00 תגובות:
תגובות

יצירת מומנטום

18.02.18
 

יצירת מומנטום

הבוקר קמתי עם אנרגיות "אש", וזה נראה לי זמן מעולה לדבר על יצירת מומנטום.

אבל לפני שאשתף בסיפור שלי, אני רוצה ליישר קו ולהסביר מה זה מומנטום, ולשם כך פניתי למילון עברי-עברי.

"מומנטום - תאוצה של תהליך, התפתחות בתנופה. כוח מניע".

אז איך המומנטום קשור לחיים שלנו?

האמת, שזה מאד קשור. כולנו יוצרים המון מומנטומים בחיים שלנו, אך כשאנחנו לא מודעים אליהם, הם בדרך כלל יוצרים תנופה

לכיוונים שאנחנו לא ממש רוצים, ומיד אני אסביר איך זה עובד.

לפני שבועיים בערך, לקחתי פנקס ועיפרון וציירתי את המקום שאני נמצאת בו עכשיו. כל דבר שעלה לי בראש כתבתי וסימנתי עיגול

סביבו, ובעצם יצרתי מעגל של עיגולים. 

זה נראה בערך ככה.


 


אני בחרתי להתמקד בדברים שקשורים לעבודה שלי, ולכן בכל מעגל כתבתי משהו שקשור לזה. 

אחרי שהכל היה כתוב לי מול העיניים נתתי לכל תחום איזשהו ציון, והשוויתי אותו לציון שהיה אופטימלי מבחינתי. כך למשל בגלל שיש

לי את כמות המתאמנים שאני רוצה, הציון היה 100, לעומת זאת, אני לא מספיקה לצלם את כמות הסרטונים שאני רוצה ולכן כאן הציון

היה בסביבות 30 וכו'...

מתחת לכל עיגול כתבתי את הדברים שאני יכולה לעשות כדי לשפר את הציון.

המטרה כאן לא היתה לתת לעצמי עכשיו מליון משימות, להיכנס ללחץ, ומכאן למצב של קיפאון, אלא לראות את הדברים לבחור דבר

אחד לשפר וליצור מומנטום....

וכאן אני אסביר איך זה עובד, ואיך חשוב שניצור מומנטום מתוך כוונה ובחירה ולא כמצב של ברירת מחדל...

חוק מיקוד האנרגיה אומר שדבר שאנחנו ממקדים בו את האנרגיה - גדל. זה אומר, שאם אני ממקדת כרגע את האנרגיה בשיפור של

דבר אחד, הוא גדל, והגדילה שלו משפיעה על דברים נוספים. 

אני אתן דוגמא כדי להבהיר את זה: נניח שבחרתי לקדם מוצר מסוים בעסק שלי. אני עושה פעולות שיווקיות כדי לקדם אותו, ובמקביל

כל ה - SPIRITUAL PRACTICE שלי, שאני עושה יומיום, מתמקד באותה מטרה. זה מפעיל את חוק המשיכה שמושך יותר לקוחות

שמתעניינים במוצר הזה, ולעיתים מתעניינים גם בדברים נוספים, וכך בעצם מתחיל המומנטום...

דוגמא נוספת: 

נניח שיש לי מתבגרים בבית, ומי שיש לו, וודאי יודע שאין רגע דל...  אנחנו יכולים להתמקד בקושי, וליצור מומנטום של קשיים ודרמות,

או שאנחנו יכולים להתמקד ביצירת שינוי. להסתכל על הקושי, לשאול את עצמנו מה זה משקף לנו בנו, ולעבוד על זה, ובמקביל, לראות

את הדברים שמדהימים בילד שלנו, ולחזק אותם. אני יודעת, קל להגיד קשה יותר ליישם, ובכל זאת... הקושי נמצא שם, בין אם נעשה

אם זה משהו, או לא. 

כאשר אנחנו נכנסים למריבות בלתי נגמרות, גם כאן עובד חוק מיקוד האנרגיה, ומביא עוד מזה...

בעבודה שעשיתי עם אחד המתאמנים שלי על הנושא, גילינו עד כמה המחשבות של הילד שלו משקפות את המחשבות שלו (שהוא

אפילו לא היה מודע אליהן). השינוי התחיל לקרות (וזה לא אומר שאין עליות וירידות), כאשר הוא היה מודע למחשבות שלו והתחיל

לבחור אחרת. 

מה שקורה במומנטום חיובי, זה שאנחנו יוצרים שינוי מכוון במשהו, על ידי פעילות ממוקדת בהתאם למטרה (הן ברובד הפיזי כמו

בדוגמא הראשונה, והן ברובד הרוחני/רגשי/מנטלי - על ידי חזרה ואימון של כלים כגון: כתיבה, אימון על אמונה, מדיטציה, EFT,

חזרתיות על הצהרות, חזון , שאילת שאלות, מוסיקה, ריקוד וכו'... כל אלה כלים שאני משתמשת בהם והמטרה שלהם לשמור על

מיקוד, ובמקביל לשמור על אנרגיה גבוהה/תדר גבוה). 

אחד הדברים הכי חשובים זה חזרתיות ויצירת שגרה של תרגול. 

פחות חשוב איזו שיטה בוחרים לתרגל - כל אחד הולך עם מה שמתאים לו, אך חשובה ההתמדה והחזרתיות. אני אישית מקדישה כמה

שעות ביום לתרגולים, ואוהבת לשלב טכניקות שונות. 

ולפני סיום אני רוצה לומר עוד כמה מילים. בתחילת הפוסט דיברתי על כך שאנחנו בכל מקרה יוצרים מומנטום, בין אם אנחנו מודעים

לכך ובין אם לא, ולא סתם בחרתי את התמונה הזו לפוסט. 

כאשר אנחנו לא עושים את הדברים מתוך בחירה, התגובות שלנו יותר קיצוניות. כך לעיתים נהפוך מצב לא נעים לדרמה, נשתמש

בשפה שלא משקפת את מה שאנחנו רוצים, ובעצם נסתכל על הדברים מתוך מיקוד שליטה חיצוני, כאילו דברים קורים לנו, ולא קורים

עבורנו. 

כאשר אנחנו במקום הזה, שוב חוק מיקוד האנרגיה יפעל, ונמשוך לחיינו עוד מאותם הדברים, מה שיוצר לנו, בלי כוונה, מומנטום שלילי.

דוגמא:

אם אני אקח למשל את כל העיגולים שבחרתי לשפר, אני כנראה אוצף רגשית, ומיד האגו יגיד לי שאני לא אצליח, זה כנראה יוציא לי

את הרוח מהמפרשים, ובטח יקטין את האמונה שלי בעצמי, ובסופו של דבר התוצאה תהיה קיפאון, או שיפור קטן שלא משקף את

הפוטנציאל האמיתי של מה שאני צריכה לעשות. 

דוגמא נוספת:

אם אני אתייחס לילד המתבגר כבעיה, כדרמה, כקרב יומיומי שאליו אני צריכה לצאת, כנראה שאני אפתח רגשות כעס, אשם, בושה

וכד'... ואתמקד במה שלא בסדר, מה שכאמור יעצים את החוויה ויביא עוד מאותו דבר. 

לסיכום:

מומנטום הוא מצב שאנחנו יכולים ליצור ושיעזור לנו להגיע יותר מהר לאן שאנחנו רוצים, ובכיף.

כדי ליצור מומנטום אנחנו חייבים לקחת אחריות מלאה על הדברים, להתמקד בעשייה מדויקת ברובד הפיזי, ובעשייה במישור המנטלי,

הרגשי, והרוחני, או כמו שאני אוהבת לקרוא לזה, שיתוף פעולה עם הרוח. 

חשוב לבחור אחד או יותר דברים שמרגישים לך טוב ולהפוך אותם לתרגול יומיומי. 

התמדה היא הבסיס להצלחה בכל תחום.

מחכה לשמוע מכם בתגובות, על מה בחרתם ליישם ואיזה מומנטום אתם הולכים ליצור בחייכם.

שיהיה בהצלחה...

נשתמע בקרוב,

יעל

 

##CODE##
 
לעמוד הפוסט תאריך: 18/02/2018 10:32:00 תגובות:
תגובות

כשלא הולך...

 
21.01.18
 


 
כשהדברים לא הולכים...

 
בחרתי לשים את התמונה הזו, כי אלה חלק מהשאלות שיכולות לעלות בנו כאשר דברים לא מסתדרים...

אני מעלה את הפוסט הזה מכיוון שלאורך השנים, הן באתר והן דרך "מועדון הטיפ השבועי", דיברתי על המון כלים ורעיונות ליישום

שמטרתם לעזור לנו לשפר את חיינו וליצור את החיים שאנחנו רוצים, וממש חשוב לי שמעבר ללקרוא את זה, אנשים יישמו את זה

בחיים שלהם, כי ללא ספק יישום יוצר שינוי, ובוודאי מעניק לנו את המתנה של ליצור חוויה אחרת עבורנו, גם כשהדברים לא מסתדרים.

כבר הרבה פעמים ציטטתי את איאנלה המורה שלי שאומרת שמודעות היא צעד ראשון לריפוי, ואני חייבת להוסיף כאן שלבחור לפעול

מתוך מודעות זו בחירה שאנחנו נדרשים לעשות בכל סיטואציה מחדש, והבחירה הזאת כל פעם היא זאת שתעשה את ההבדל אם

נרגיש קורבן, או היוצרים של חיינו. 

ביום שלישי האחרון נסעתי לערוך קניות. זה קורה בכל שבוע, זה תמיד באותו סופרמרקט, אך הפעם החוויה שלי היתה שונה בתכלית. 

בדרך כלל אני חונה באותו איזור, והפעם, איך שהגעתי התפנתה חניה ממש קרוב לכניסה, ואני שמחתי לחנות שם. 

הייתי בסופר במשך 57 דקות (הפנגו ספר), וכשיצאתי, לתדהמתי גיליתי שבמשך הזמן הזה, מישהו נכנס לי באוטו ושבר לי את כל

הפרונט. הוא לא השאיר פתק, אפילו לא התנצלות, רק אותי המומה וכואבת לראות את האוטו השמור שלי "פצוע". 

התקשרתי לסוכן הביטוח לשאול מה עושים, וכמה תעלה לי ההשתתפות העצמית, כעסתי על כך שאני צריכה לשלם על משהו שלא

הייתי שותפה לו (בהמשך כמובן בירכתי על כך, ממש היה עדיף שלא ראיתי, לא היה לי חלק בזה, לא נפגעתי, ולא נשארתי עם

טראומה), ומעבר לכעס חשתי עצבות גדולה... עצבות על כך שאנחנו הישראלים, כישות קולקטיבית, משתנים. כבר אין מקום כל כך

למצפון, למוסר, לאחריות, לאכפתיות וכו'...

כמה שניסיתי לשכנע את עצמי שהכל יתוקן ויהיה בסדר, וזה רק כסף, ויכול היה להיות יותר גרוע וכל הסיפורים שהם לגמרי נכונים,

במשך 3 ימים לא יכולתי להשתחרר מהתחושה הקשה שהיתה בי. זה היה מעבר לאוטו, מעבר לכסף, מעבר לזמן שלא יהיה לי אוטו,

ולטרטור ללכת למוסך... זה היה משהו באמון שלי שנשבר... ונתתי לעצמי לחוות את הרגשות האלה, עד שישתחררו... אבל במקביל

הבנתי שאם זה קרה, יש לי אחריות על זה, וללא ספק, בלי להיות מודעת, אני זו שמשכתי את הסיטואציה הזאת לחיים שלי, וזה הזמן

להסתכל על התודעה שלי. 

לקחתי מחברת וכתבתי את כל מה שעולה לי לגבי הסיטואציה: רגשות, מצבים (אובדן שעות עבודה, טרטור ללכת למוסך ההסדר,

הוצאה כספית לא מתוכננת וכד') ואז הסתכלתי פנימה, לראות מה זה משקף לי...

אז הדבר הראשון שעלה לי היה שכבר קרוב לשנה אני רוצה לצאת לשלושה ימי התבודדות - להתחבר לעצמי מחדש, בלי הסחות דעת,

וכל חודש אני דוחה את זה... כי אני לא יכולה לעזוב את העבודה, כי התחלתי תחום חדש שההתמקצעות בו דורשת ממני לא מעט

כסף, כי אין לי זמן וכו'... אז הנה - יש זמן, יש כסף, ואם לא עצרת לבד - היקום עוצר אותך...

הדבר השני שהיה לי זה פגישה עם חברה שנקבעה כבר שבועות מראש. כמה ימים לפני הפגישה ממש לא בא לי לקיים אותה. יש לי

הרבה לחץ בעבודה ואני בהרבה עשייה והפגישה הזאת, למרות שהיא כייפית ביסודה, הרגישה לי בשבוע האחרון כבזבוז זמן

בסיטואציה שאני נמצאת. מצד אחד לא ממש הרגיש לי נכון לקיים את הפגישה, בגלל מה שציינתי, ומאידך, לא הרגשתי נוח לדחות

אותה, כי כבר הרבה זמן לא נפגשנו ולקח זמן עד שהצלחנו לתאם וכו'... - אז הנה, היקום דאג לכך שהפגישה תדחה. 

עברתי על עוד כמה דברים שהבנתי שהם השתקפות שלי ושל מה שקיים בתודעה שלי, שביסודם שמתי לב שבגלל ההשקעה הרבה

שלי בעבודה, קצת שכחתי את עצמי, קצת עברתי למוד של צריך להספיק, במקום צריך להיות... וקצת הזנחתי כמה דברים שחשובים

לי, ביניהם ללכת בפארק שלוש פעמים בשבוע... הבנתי שהגיע הזמן לסדר את סולם העדיפויות מחדש ולבחון את הדברים...

היה לי ברור שאני משכתי את הסיטואציה הזאת לחיים שלי, וגם העובדה שממש לא כיף לי איתה, לא מסירה ממני את האחריות לה.

אז נכון, האיש שגרם לי לנזק, לא התנהג כראוי, בלשון המעטה, אך אין לי מה לעשות עם זה, פרט ללהבין שהוא היה שליח בתוכנית

הלימוד שלי, ולהודות על ההזדמנות ליצור שינוי לפני שהדברים יתקרבו אלי יותר ואז הפגיעה עלולה להיות חמורה יותר. 

אני משתפת בסיפור שלי כאן עם תקוה גדולה מאד להעביר את המסר... חוק המשיכה תמיד עובד, בין אם אנחנו מודעים אליו ובין אם

לא, וזה לא משנה מה קורה בחיינו, המפתח לשינוי/לריפוי נמצא אצלנו. כשמשהו לא עובד בחוץ, זו נורה אדומה שמורה על כך שמשהו

דומה או מנוגד לו, לא עובד בפנים. 

אני בטוחה שאם הייתי לוקחת את החופש שרציתי, אם הייתי מבטלת את הפגישה, ואם הייתי מאזנת בין עבודה לשאר הדברים שאני

רוצה, השיעור הזה לא היה מגיע... 

אני מאמינה שזו היתה גם הזדמנות ללמוד לשחרר קצת את ההיקשרות שלי לדברים, הזדמנות להכיר ברגשות ולעבד אותם, לראות

את הברכה, גם כשהיא מגיעה בתחפושת, ובעיקר לא להיכנע ל"צריך" - כי תמיד יש לנו אינספור מטלות שצריך לעשות, אלא לבחור

בחירה מודעת, בכל רגע מחדש. 

אז אם אני צריכה לסכם בקצרה את הדברים אני אגיד שחשוב לשים לב לנורות האדומות שמגיעות אלינו ומורות לנו שצריך לחשב

מסלול מחדש, כי אם נתעלם מהן, הן יופיעו לנו מול הפרצוף בצורה פחות נעימה. ולזכור, שכשמשהו לא עובד בחוץ, זו הזדמנות

להסתכל על מה שקורה בפנים, ולשנות את מה שלא מתאים....

מזמינה אותך לכתוב בתגובות איפה החוויה של נורות אדומות פוגשת אותך...

נשתמע בקרוב,

יעל.


 
 

##CODE##

 
לעמוד הפוסט תאריך: 21/01/2018 10:35:00 תגובות:
תגובות

דימוי עצמי = ערך עצמי, הערכה עצמית ושווי עצמי

14.01.18

 
דימוי עצמי = ערך עצמי, הערכה עצמית ושווי עצמי - המרכיבים של אהבה עצמית

 
הפעם, במקום לשתף בבלוג, החלטתי להעלות הרצאה שהכנתי במיוחד על דימוי עצמי

ככל שאני פוגשת יותר אנשים, אני מבינה שהבעיה העיקרית המשותפת לרובנו, קשורה לדימוי העצמי, ומשפיעה באופן דרמטי על מערכת

היחסים שלנו עם עצמנו ועל היכולת לפתח אהבה עצמית

אז... החלטתי להעלות הרצאה בנושא, ולתת כמה רעיונות ליישום. 

נשתמע בקרוב,

יעל

 



הצטרפות לאתגר "חמישה ימים של אהבה עצמית"

בכל שאלה ניתן לכתוב לי coach10@walla.com


 
לעמוד הפוסט תאריך: 21/01/2018 10:07:00 תגובות:
מספר עמודים: 5
 1  2 3 4   הבא   
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים