yael-philosof - הבלוג שלי

 

Back
דף הבית >> הבלוג שלי
ברוכים הבאים לבלוג שלי בו אחלוק איתכם מחשבות, ידע, ניסיון, רגשות ועוד מטעמים...
תגובות

חגיגה של תובנות...

18.11.19
 


המסע שלי לגיאורגיה, וסדנת "חוקי הג'ונגל"  - תובנות...
 

לאחרונה נתתי לעצמי מתנה, שתי חוויות משמעותיות.

הראשונה, היתה המסע שלי לגיאורגיה - נסיעה לבד למדינה זרה, שלא כל כך דוברת אנגלית, כדי לפגוש מנטור עסקי שרציתי. 

האמת, שהמסע לגיאורגיה, התחיל עוד הרבה לפני המסע עצמו, בהזדמנות שצצה עבורי, ואני לקחתי בשתי ידיים. 

(אם לא קראת את הפוסטים הקשורים לנושא, הם מחכים לך כאן: יומן מסע חלק ראשון - הזדמנויות, יומן מסע חלק שני - ההכנות,

יומן מסע חלק שלישי - חופש
, ויומן מסע חלק רביעי - התובנות).


במסע לגיאורגיה לא היו לי ציפיות. נסעתי להכיר את המנטור הזה, באופן אישי, ולעבור איזשהו מפגש אצלו, ורציתי לנסוע לבד

לגיאורגיה, לצאת מאזור הנוחות (כשמתרגלים את זה, זה הופך להיות כיף אמיתי)... ולהתנתק.

המסע הזה היה הצלחה מסחררת מבחינתי. הוא הביא אותי לתובנות, שלא הייתי מגיעה אליהן אחרת ומילא אותי באנרגיה חדשה

לעשייה.

לפני חדשיים בערך, במפגש מועדון האינסיידרס' של רוברט שמין, נרשמתי לסדנת "חוקי הג'ונגל", של יוסי גינסברג שהתפרסם

בעקבות הסיפור המדהים של הישרדותו באמזונס  - "בחזרה מטואיצ'י".

מכיוון שהמסע שלי לגיאורגיה היה די ספונטני, ולא מתוכנן, ומכיוון שחזרתי לארץ בתחילת נובמבר, הרגשתי די "מלאה" לקראת הסדנה

של יוסי, אך בכל זאת, לא רציתי לוותר. 

ידעתי שמשתתפי הסדנה יזמים בנשמה באופן כללי, ורובם, ברמה כזו או אחרת, יזמי נדל"ן, וזו חברה שמבחינתי כיף להשתייך אליה,

אז למרות שהייתי "שבעה" באינפורמציה, עסוקה בתכנון ויישום של רעיונות חדשים שלמדתי, יצאתי לסדנה.

בסדנה הזו ציפיתי ללמוד את חוקי הג'ונגל, ולראות איך ליישם אותם בעסקים...

בפועל, על חוקי הג'ונגל למדתי בשעה האחרונה של היומיים האלה, וכשיצאתי משם, אפילו לא הייתי סגורה על מה קיבלתי... אך מה

שקרה אחרי, זה שנתתי לעצמי זמן שקט, בו כתבתי מייל לקהילה, שמרכז את התובנות שעלו לי בראש באותו רגע (אם קראת את

האימייל, עשר התובנות הראשונות וודאי יהיו מוכרות לך). הופתעתי לגלות עשר תובנות...

אחרי שכתבתי את המייל, לקחתי את הפנקס האדום הקטן שלי ופשוט המשכתי לכתוב.... נכון לרגע זה, הגעתי לעוד 27 תובנות, ומי

יודע לאן נגיע בהמשך...

(אגב, זה לא קשור כבר לסדנה, אלא למערכת היחסים שלי עם עצמי. יכולתי להתבאס מזה שלנושא חוקי הג'ונגל הוקדש זמן ברגע

האחרון, או שיכולתי להתבונן מה כן קרה לי, וכשבחרתי באופציה הזו, השלם היה גדול מסך חלקיו, ונהניתי מכל העולמות).

אני יודעת, שכנראה לא אחדש כאן כלום.... זו גם לא המטרה שלשמה אני כותבת...

אני כתבתי את התובנות האלה לעצמי, לזכור, להתאמן עליהן, ליישם, ולשפר את חיי... ובכל זאת, החלטתי גם לרכז אותן בבלוג שלי,

לטובת אותם אנשים שאוהבים לחקור, להעמיק, וליישם... (זה גם קשור לאחת התובנות שכתבתי. כאשר אנחנו חושבים שאנחנו כבר

יודעים, זה כאילו הכוס שלנו מלאה, אין לנו מקום להכניס אליה יותר כלום. כאשר אנחנו מרוקנים קצת את הכוס, משאירים את הידע

בבית, ומוכנים לנשום את המידע לתוכנו, כאילו זו הפעם הראשונה שאנחנו שומעים אותו, יש לנו אפשרות לגלות דברים חדשים,

להפנים, לצמוח, וליישם).

אני מניחה שהתובנות שקיבלתי היו קשורות לשני התהליכים שעברתי לאחרונה (ועדיין ממשיכה לעבור עם עצמי), הן למסע לגיאורגיה,

(שמתכננת במאי סיבוב נוסף), והן לסדנה, לחוויה שלי, לדרך קליטה שלי ולפרשנות שאני נותנת לדברים. עם זאת, אני מאמינה שהם

יוכלו "להפיל אסימונים" לעוד אנשים, שיהיו פתוחים לקבל. 

זה המון דברים שעלו לי בראש ויצרו פוסט ארוך, ולכן אולי כדאי לחזור לפוסט הזה כמה פעמים, ולקרוא אותו ב"תשלומים".

בכל אופן, זו המתנה שלי אליך ברגע זה. יש לך אפשרות להתעלם, ו/או לזרוק אותה, יש לך אפשרות לחבק אותה בשתי ידיים, להעמיק

ולחקור במה שכתבתי ו"להלביש" את זה על חייך, יש לך אפשרות לקחת חלק... הבחירה בידך!

נכתב באהבה 


1. להתייחס לכל מידע כאילו הגיע אליך בפעם הראשונה... כשאני שומעת משהו שאני כבר מכירה, ואני אומרת לעצמי "אוי, כבר

שמעתי את זה, מה הוא מחדש"... אני בעצם נמצאת במצב של "אטימות". מצב שסוגר אותי מלהקשיב למה שנאמר בין המילים,

למילים עצמן - שלפעמים מגיעות בפורמט קצת אחר, ויכולות להאיר נקודות אחרות, למרות שמדובר באותו מסר, והכי גרוע במצב הזה,

זה שאני לא מאפשרת לעצמי להתחבר לרגש, להיות נוכחת, ולעבד את הדברים. במצב הזה, רק האגו עובד, ומתחיל עם שיפוט

וביקורת, שלא מאפשרים למידה והתפתחות.


2. מי שלא גמיש ורך, בסוף נשבר. החיים הם תנועה ושינוי מתמשכים. אם נתנגד לשינוי ולא נאפשר לעצמנו להתגמש, ולהתרכך הן

לעצמנו, והן לסביבה שלנו, בסוף נישבר.


3. אנשים שמוציאים קוצים, עושים זאת לא בגלל שהם לא רגישים, אלא סביר להניח להיפך הם מאד רגישים, ולא יכולים/מפחדים

להסביר שכואב להם.


4. 
המוכנות לצאת מאזור הנוחות, זו המתנה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו והיא פותחת אותנו לחוויות, רגשות, ומצבים

חדשים, שלא נוכל לחוות אחרת... (ואז גם אזור הנוחות שלנו מתרחב וגדל כל הזמן - מה שגורם לנו להרגיש נוח, להאמין בעצמנו,

ולפתח ביטחון עצמי).


5. התפתחות אישית מתחילה במוכנות להשקיע כסף בעצמנו, מתוך הבנה שזו ההשקעה הכי טובה שאנחנו יכולים לעשות, ומתוך

אמונה, שהכסף יחזור אלינו עשרות מונים, כאשר נהיה יותר טובים יותר לעצמנו, וכעצמנו.


6. כסף הוא עניין של תודעה, הערכה עצמית, וחשיבה יצירתית (ולא של עבודה יותר קשה).

7. חוויה - היא זו שעושה את ההבדל בין מוצר טוב למעולה.

8. התודעה שלנו מושפעת במידה רבה מהאנשים שסביבנו, ויש לנו אחריות עצומה להקיף את עצמנו באנשים מדהימים, שחיים כמונו,

או שחיים את החיים שאנחנו רוצים לחיות.


9. 
כל אדם הוא עולם ומלואו, וככל שנאפשר לעצמנו לדבר עם יותר אנשים, מעבר לכך שנלמד יותר על עצמנו, גם נפתח את עצמנו

לקבל השראה, לשתף פעולה, ולהכיר עולמות חדשים.


10. בהמשך לתובנה הקודמת... לא לשפוט אחרים, ובטח שלא על פי דעות קדומות. 


פגשתי בסדנה בחור חרדי. אין לי מושג איך התחלנו לדבר... אך זו היתה אחת מהשיחות הכי מעוררות השראה שחוויתי. בקרוב הוא 

מסיים את הקורס של רוברט שמין (הוא בקהילה המדהימה שלנו). הוא עדיין לא עשה עסקה בארה"ב, אך הוא עשה אחת בארץ, באזור

שהולך לתהליך של פינוי בינוי (כבר עסקה מעולה). אך הוא לקח את מה שלמד רחוק יותר, ויצירתי יותר.... הוא הציע לבנות שלו, בנות

13 ו - 15, ללכת ללמוד אפיה באופן מקצועי, ופתח להן עסק. היום, קרוב לשנה אחרי, הן בעלות עסק רווחי ומצליח, פיתחו הערכה

עצמית גבוהה,יודעות מה זה כסף והשקעות, למדו לקבל החלטות, ונהנות מעצמאות מנטלית, רגשית, ואפילו פיזית ברמה מסוימת...

11. פתיחות היא מתנה שרק אנחנו יכולים לתת לעצמנו.

12. הלחם משמין יותר מן החמאה. אני מניחה שיהיו תגובות רבות למשפט הזה, אז אומרת מראש, אני לא נכנסת לשום ויכוח בנושא. 

מצרפת לכם כאן קישור לכתבה שמצאתי ומודה, שלא קראתי את כולה, אך הכותרת הספיקה בשביל המסר הזה. (אמרו לכם ששומן זה

משמין? הטעו אתכם
). והסיבה שכתבתי כאן את זה היא להזכיר לנו, שתבניות חשיבה, הן רק תבניות חשיבה, הן לא בהכרח האמת...

רוב האנשים יגידו שהחמאה משמינה מהלחם, אך זה שהרוב חושבים כך, לא אומר שזה נכון... חשוב לבחון לעיתים את תבניות

החשיבה שלנו ולאוורר את מה שדורש מחשבה חדשה... 

13. כאב לא בהכרח שווה לסבל. סבל הוא תוצאה של התנגדות לכאב. אפשר לכאוב גם בלי לסבול.

14. להשקיע בחשיבה יצירתית זה MUST.

15. להקשיב, להתבונן, לאפשר לעצמי לחוות כל דבר, כאילו זאת הפעם הראשונה. אלה הדברים שיעזרו לנו להתפעל, להתפעם

מדברים, ולהתחבר לילד שקיים בכל אחד מאיתנו. 

16. לחיות מתוך בחירה בכאן ועכשיו. זה לא אומר שהמחשבות לא ייקחו אותנו לעבר או לעתיד, אך זה אומר, שבכל פעם שאני שמה

לב לזה (מודעות), אני יכולה לחזור לבחור בכאן ועכשיו. וכמו כל דבר... זה עניין של אימון.

17. כשמשהו נכון, הדרך תמיד תימצא...

18. להעריך את הרגע. הדרך לעשות את זה, היא לאפשר לעצמנו להיות נוכחים ברגע עצמו. 

19. גישה היא הכל. היא עושה את ההבדל בין "חורבן" ל"תקומה", חיובי או שלילי, שמח או מעציב.

20. לתרגל כל יום נשימה מודעת. נשימה זה החיים. היא מתחילה ברגע שאנחנו נולדים, ומפסיקה את החיים, ברגע שהיא נפסקת.

רבים מאיתנו התרגלנו לנשום ברמה מאד שטחית, וזה פוגע בנו ברמה הפיזית, רגשית, מנטלית ורוחנית. פשוט לנשום עמוק מהאף,

ולשחרר לאט מהפה, כמה פעמים ביום.

21. לתרגל כל יום מדיטציה (גם לכמה דקות בודדות יש אפקט מתמשך).

22. להקפיד לצחוק כל יום, ולהקיף את עצמנו באנשים שצוחקים/מצחיקים. להכניס יותר קומדיות לחיים. 

23. להתחבר מחדש למטרות שלנו, שוב, ושוב, ושוב... עד שהן תהיינה חלק אינטגרלי ממי שאנחנו, ברמת המחשבה, רגש, אמונה,

ועשייה. 

24. להכין תכנית לקניית נכס מניב - קונספט שכתבתי עליו לא מעט, ליצירת עתיד כלכלי בטוח עד ליציאה לחופש כלכלי. מיותר להגיד

שאם נבנה על הפנסיות שהמדינה נותנת, לא נגיע רחוק...

25. לחשוב חוויה בכל דבר שאני עושה. חוויה = רגש חזק + זיכרון

26. כשאני נמצאת בפגישה, סדנה, הרצאה כלשהי, תמיד לחשוב מה קיבלתי שם, לא להתייחס לדברים כמובן מאליו. היקום הוא

מדויק. אם הייתי במקום מסוים, היתה שם מתנה בשבילי. אתמול הייתי בהרצאה מסוימת. ממש התבאסתי שנסעתי לשם. האולם היה

מפוצץ עד אפס מקום, הייתי יותר משעתיים בדרכים (הלוך וחזור), כדי להגיע להרצאה של שעה, שחלק ממנה היה מעמד מכירה של

מה שהחברה של המרצה מציעה, ובנוסף לזה, קפאתי מקור (למרות שהייתי לבושה היטב). 

מה בכל זאת קיבלתי בהרצאה:

פגשתי מישהי שלא ראיתי המון זמן. התוכן, אמנם היה "טעימה" של הדברים, אך הוא היה מעניין, למדתי לעשות אבחנה בין יועץ

שיווקי, יועץ עסקי, יועץ מכירות, יועץ אסטרטגי וכו'... דבר שלא שמעתי אף יועץ עסקי שמדבר על כך, ולקחתי משהו ליישם בעסק שלי. 

27. לכל אחד מאיתנו יש מתנות מדהימות שבאנו איתן לעולם, אך זה לא מספיק. עלינו להמשיך להתאמן, לטפח, ו"להשחיז" את

הכישורים והיכולות שבאנו איתן, על מנת לחלוק את המשמעות שלהן עם העולם. 

28. כל שקל שהשקעתי אי פעם בליווי, קורסים וסדנאות היה שווה זהב. גם אם התהליך כשלעצמו, לא היה כל כך מוצלח. מכיוון שהחוץ

הוא תמיד מראה של הפנים, ועצם ההבנה העמוקה של העיקרון הזה היא PRICELESS.

29. לפעמים המתנות שנקבל לאורך המסע שלנו, ארוזות לגמרי אחרת ממה שציפינו, ונראות אולי אפילו חסרות משמעות. אך זו לא

האמת... הכל מדויק, ולכל מתנה יש משמעות. זה מה שנקרא BLESSING IN DISGUISE, או בעברית ברכה בתחפושת (במסווה).

30. קבלה היא הזדמנות לתת לאחר לחוות את מתנת הנתינה.

31. מה שעובד טוב, צריך לשכפל. כדי שאפשר יהיה לעשות את זה, צריך להבין בדיוק, מה עבד טוב.

32. הרבה פעמים אני נתקלת בקולגות שעובדות רק עם נשים. אני דווקא ממש אוהבת לעבוד גם עם גברים. זה תדר אחר, חשיבה

אחרת, וזה כיף גדול עבורי. בסדנה בה השתתפתי, למרבה הפלא היו יותר גברים מנשים, וזה היה מדהים... העולם משתנה ואנחנו

בתקופה מדהימה של שינוי והתפתחות אישית ניכרת. 

33. כל התנגדות שיש לנו, מפעילה לחץ דומה ממול. זה אומר שככל שניפתח לדברים, ונאפשר, נוריד לחץ מעצמנו. זה מאד מתחבר

לתובנה לגבי הנוקשות מול הגמישות. גם התנגדות היא נוקשות שיכולה לגרום בסופו של דבר לשבירה. 

האמת, שהשמטתי כאן כמה תובנות, כי או שהן חזרו על עצמן קצת בוריאציה אחרת, או שהן היו קשורות באופן ספציפי לגבי, אך מעבר

לזה, הרוב המוחלט נמצא כאן, בתקווה שיתנו לכל אחד מכם, לפחות את מה שהן נתנו לי.

שיהיה לנו יום נהדר...

יעל


 

לעמוד הפוסט תאריך: 18/11/2019 08:39:00 תגובות:
תגובות

יומן מסע - חלק רביעי - חזרה ותובנות

03.11.19
 

ביום חמישי בלילה הייתי מאד מצוננת, והתעוררתי ביום שישי "נוזלת" ועם חום.

מעבר לזה שהיה קר ביום חמישי, זה קורה הרבה פעמים בתקופה של שינויים ועבודה פנימית, כאילו מערכת החיסון נחלשת מעט

ומאפשרת לנו לשמור על איזון, כאשר אנחנו עסוקים בהתפתחות. זה סוג של לתת לעצמנו זמן לעבד את הדברים. 

אני חוויתי את זה המון פעמים... לפני כל קבוצת אימון שפתחתי, לפני או אחרי מפגשי מאסטרמיינד משמעותיים, ושמעתי מאד אנשים

שחווים את זה במהלך תהליכים שהם עושים.

בכל אופן, התכנית שלי ביום שישי היתה ללכת לצד השני של העיר, האזור שעדיין לא "חקרתי" אותו, ולהמשיך עד גשר השלום. אז חום

או לא חום, החלטתי שזה לא מה שיעצור אותי... הלכתי, ואפילו כפי שאפשר לראות, בא לי לצלם סרטון קצרצר.

צעדתי במשך שעתיים וחצי שלוש, גיליתי פנינות שהיו נסתרות עבורי, של רובע העיר העתיקה, בו התגוררתי, ו"מצאתי" כל מיני בתי

מלון, שהתלבטתי כשחיפשתי אם לקחת אותם. השיטוט הזה גרם לי להבין שני דברים חשובים:

1. בדרך כלל כשאני מגיעה למקום, אני אוהבת לאכול איפה שהמקומיים אוכלים, ולא במסעדות תיירים. חשבתי שלא כל כך הצלחתי

בזה הפעם... אבל אחרי השיטוט של אותו יום גיליתי שכנראה הצלחתי בגדול... כשהגעתי לרחוב ה"סודי" של הרובע, וראיתי את

המחירים שמציעים בתפרטים שמוצגים בחוץ (פי שלוש ויותר ממה ששילמתי אני במסעדה), הבנתי שכנראה הצלחתי בגדול.

2. בכל פרמטר המלון שלי היה כל כך מוצלח לעומת כל האחרים שראיתי, (חלק בגלל מיקום, אחד בגלל מחיר), שהעובדה שהגעתי

אליו ברגע האחרון (החלפתי מלון פעמיים, לפני שהגעתי. פעם ראשונה, החלטתי לא להיות עם החברים שלי, שהתארחו רחוק

מהמרכז, ובפעם השניה, למרות שבחרתי במלון שנראה מקסים קרוב למרכז, החלטתי מסיבה לא מוסברת, להחליף אותו לאחר),

היתה לגמרי הכוונה מלמעלה.

הייתי במיקום ובסביבה כל כך טובים, שלא היתה לי בעיה לצאת משם, או להיכנס לשם, גם כשכבר החשיך בחוץ. 

אחרי הטיול הקצר, חזרתי למלון לנוח, כי באמת הרגשתי לא טוב, ואז החלטתי שתרופת הסבתא, בטוח תעזור לי. ירדתי למטה

למסעדה סמוכה, לאכול מרק עוף צח.

ה"תרופה" אכן הוכיחה את עצמה, וזיכתה אותי בעוד כמה שעות, בהן הסתובבתי בעיר, כמו פנתרה.

יום שבת היה יום קסום...

התארגנתי מוקדם בבוקר, ובדיוק כשחזרתי מארוחת הבוקר, קיבלתי הודעה מאורית שהיא התעוררה, ומתי נפגשים.

התזמון היה מושלם... 

כמה ימים לפני כן, גיליתי את אפליקציית BOLT, שאני ממש ממליצה עליה. זו אפליקציה שמאפשרת להזמין מונית, ולדעת מראש

בדיוק, כמה תעלה הנסיעה, תוך כמה זמן הנהג יגיע, תמונה של הנהג, ומספר הרכב, כך שזה מרגיש מאד בטוח ונוח... (וגילינו, שגם

הרבה יותר זול). הזמנתי מונית, ונסעתי למלון של אורית והבנים.

בכל פעם שנסעתי למלון שלהם, אמרתי לאורית שהיא לא מבינה כמה אני מודה לה, שהציעה לי לקחת מלון במרכז. 

האמת, שזה התחיל בזה שאורית אמרה לי להזמין מקום במלון שלהם, ואחרי כמה ימים, היא אמרה שבמחשבה שניה היא מציעה לי

לקחת מלון במרכז העיר, מכיוון שמעולם לא הייתי בגיאורגיה, וזה יאפשר לי לטייל. ההצעה שלה נראתה לי הגיונית מאד ו"קניתי"

אותה...

אני יודעת שאפשר היה ליצור "דרמה" סביב זה, של לא רוצים אותי וכו'... אבל ממש לא לקחתי את זה לשם... מבחינתי, זה היה רעיון

מבריק, והודיתי עליו כל יום מחדש. והאמת, שהייתי, והרגשתי מאד רצויה. החבר'ה, בעלי פז"ם של קרוב לעשרים פעמים בגיאורגיה,

ממש אירחו אותי, כאילו הם בני המקום, בלב מלא אהבה...

היתרון היחיד שראיתי במלון שלהם, (מלבד שכמובן הוא היה יותר זול, עקב ריחוקו מהמרכז), היה חדר האוכל שלהם... בנו שם חדר

אוכל חדש, על הגג, מה שאיפשר להשקיף על כל העיר, וזה היה בהחלט מקסים... כל שאר הדברים (הריחוק מהמרכז, הסביבה בה

נמצא המלון, והעלייה המטורפת שצריך לעלות, אם יורדים לרחוב הראשי לאכול משהו, היו בגדר הרעת תנאים עצומה, עבורי - ותודה

על כך שבחרתי אחרת).

הפגישה עם אורית היתה מרתקת. היא שיתפה אותי בתרגילים שהיא והשותפים שלה עשו אתמול, כשהם עבדו על ההתפתחות של

עצמם, ושל העסק. זה היה יצירתי ומרתק.

מאד אהבתי לראות גם את ההתנהלות שלהם. מצד אחד, כל כך מסונכרנים ועובדים יפה ביחד, מצד שני, לכל אחד יש את המרחב

והקצב שלו, לא קובעים שעה להיפגש. כל אחד מתעורר בקצב שלו, בזמן שלו, מתארגן, ונפגשים בחדר האוכל מתישהו (למרות

שבתכנון היה לנסוע לאלי), אין לחץ. אין שליטה. יש קבלה, הקשבה, וכבוד הדדי.

אחד הבנים הגיע, ושיתף גם הוא בתובנות שהיו לו אתמול. גם אני שיתפתי בהתלבטויות שלי ובמטרות אליהן אני רוצה להגיע. הבחור

השני גם הצטרף, ועשינו סוג של סיעור מוחות על העסק שלי.

השתתפתי בלא מעט קבוצות מאסטרמיינד, אך בכזאת קבוצה, עוד לא הייתי. 

רמת האינטימיות בשיחה, העובדה שכל אחד יכול היה להיות אותנטי, לשים את הלב, ולדעת שכולם יגידו את האמת, כפי שהם רואים

אותה, אך בשום פנים ואופן, לא ימחצו את הלב שלך (גם אם הדברים שנאמרו היו לא קלים), אלא להיפך, ילטפו אותו... היתה

מדהימה...

קיבלתי הרבה דברים במהלך השהייה בגיאורגיה, אבל מה שקיבלתי בשיחה הקצרה ה"משולשת" הזאת, היה יקר מפז...

אנשים לפעמים שואלים אותי, איך בזמן כל כך קצר, של תהליך אימון, אפשר ליצור שינוי גדול... אתמול, ראיתי איך כמה דקות של

שיחה, פתחו לי את הראש לכיוונים שאפילו לא דמיינתי, שהרגשתי ממש כאילו הראש שלי גדל פיזית, כדי להכיל את כל הדברים.

אורית סיפרה שהבנים אמרו אתמול שחבל שאני לא במלון שלהם, זה הצחיק אותנו, מכיוון שכאמור, אני כל כך מודה על כך... מה שכן,

זה השאיר הרבה טעם של עוד, לבלות יחד ולדבר... הייתי רוצה שיהיו לנו עוד כמה ימים כאלה...

מכיוון שהזמן טס, ויש לי בלילה עוד טיסה לתפוס, היינו צריכים לזוז, והחלטנו להמשיך לדבר במונית. 

הזמנתי מונית שוב דרך BOLT, ועלה לנו הרבה פחות מהפעם הקודמת.

הגענו לבית של אלי, שמרוחק כחצי שעה בערך מטביליסי. מכיוון שהיתה אמורה להיות לי פגישה קצרה, ביקשתי מנהג המונית שיחכה

לי שעה. החבר'ה כבר נכנסו לאלי, ואני נשארתי לסגור פרטים עם הנהג, ופתאום גיליתי שאין לי ארנק.

כדי לא להוציא כל רגע את הארנק, שמתי לי כל פעם בכיס כסף, למה שהייתי צריכה. לא היה לי מושג אם כשהוצאתי את הכסף,

שכחתי את הארנק בחדר, או שלקחתי ואיבדתי אותו. 

ביקשתי מהנהג שיחכה שניה, ונכנסתי לקחת כסף מהחברים. אחד הבנים הוציא מיד 100 לארי, ונתן לי. 

הנהג לא רצה את הכסף, ואמר שאשלם אחרי הנסיעה. לגמרי פייר.

הייתי בפגישה עם אלי, נשארתי עם חומר למחשבה, הלכתי להיפרד מאשתו ומהחברים וחזרתי למונית - למרות הפיתוי וההזמנה

להישאר איתם לארוחה, הייתי חייבת לחזור לארוז ולהתארגן עם עוד כמה דברים שהייתי צריכה לעשות, לפני שאני חוזרת לארץ.

הנסיעה חזרה היתה נחמדה. 

למזלי, נפלנו על נהג שידע קצת אנגלית, (הרבה אנשים לא מדברים שם אנגלית, אלא רוסית וגיאורגית - שלא ממש עוזרות במקרה

שלי). למדתי ממנו הרבה דברים על דרך החיים שלהם.

הוא עובד בערך 12 שעות, כדי להביא הביתה משכורת של אלף לארי (1200 ש"ח). 

קופאית בסופר שעובדת 3-4 פעמים בשבוע, מרוויחה גג 300 לארי (420) שקל. אז נכון, החיים שם הרבה יותר זולים מאשר אצלנו, אך

קשה מאד להתקדם... הוא בן 32, נשוי עם שני ילדים, גר עם המשפחה אצל ההורים שלו. 

אחד הדברים המוזרים שראיתי בגיאורגיה היה שיש מכוניות עם הגה בצד שמאל, כמו שאנחנו רגילים, וחלק בצד ימין. במקרה אצלו

ההגה היה מצד ימין. שאלתי למה זה, והתשובה היתה שהמכוניות עם ההגה בצד ימין, זולות במשהו כמו 2000 דולר. מוזר, ומעניין...

בלילה היתה לי טיסה חזרה.

נהג המונית שבא לאסוף אותי מהמלון, הקדים קצת ממה שקבענו, אך זה היה בסדר מבחינתי.

נסעתי לשדה, ואחרי כל הבדיקות הבטחוניות, הוצאתי מחשב, וחזרתי לכתוב ספר שהתחלתי לפני כמה שנים. 

כל כך הייתי שקועה במה שכתבתי, שלא שמתי לב לזמן שעבר. במקרה, הסתכלתי פתאום על השעון וגיליתי שבעוד 25 דקות, הטיסה

שלי יוצאת, ולא מצוין על הכרטיס באיזה GATE אני אמורה להיות.

קצת מבוהלת, ארזתי את עצמי במהרה, וחיפשתי מישהו שיוכל לומר לי לאן אני צריכה להגיע. 

מצאתי שני עובדי שדה, שחיפשו במערכת והיפנו אותי לשער 100B. הלכתי במהירות, והגעתי ממש לקראת סגירת השער.

הסתיים המסע הראשון שלי לגיאורגיה (וכנראה, שלא האחרון)... ומחר מתחיל מסע חדש, של חקירה ויישום...

לילה טוב גיאורגיה, ובקרוב גם לילה טוב ישראל...

כמה תובנות חשובות מהמסע שלי:

1. ממש כיף לנסוע לבד... ותמיד, אם מאפשרים זאת, פוגשים אנשים מעניינים בדרך, שאפשר ללמוד מהם משהו. (פגשתי בדרך 3

אחים וגיסה, שבאו יחד למסע קניות בגיאורגיה, והיו חמודים מאד. למדתי מזוג קשישים ישראלים יוצאי גיאורגיה, שגלריה, זה לא

בהכרח בית של אמנות, אלא במקרה שכאן, זה גם קניון, למדתי על החיים בגיאורגיה לפני עשר שנים מנהג המונית הראשון שנסעתי

איתו מהשדה, ועל החיים עכשיו מנהג אחר, פגשתי את הבחור ממדינות ערב, שהלכנו יחד לתחנת האיסוף, איתו למדתי, שכשמורידים

שיפוט ודעות קדומות, אפשר לשתף פעולה, ובכיף, ובחורה גיאורגית שדומה בול לבת של חברה שלי מארה"ב, ממנה למדתי על שירות

ועל ענייניות). 


בקיצור, מעניין לפגוש אנשים חדשים, ואפשר ללמוד מכל אחד משהו, אם אנחנו פתוחים לזה.

2. הפרשנות שלנו, לגבי כל דבר, עושה את ההבדל בדבר עצמו


כאשר, פחדתי בשעתיים הראשונות שלי בגיאורגיה, להסתובב בעיר. העיר היתה עבורי מוזרה, מפחידה, ומנוכרת. כאשר הפרשנות

שלי השתנתה - החוויה שלי השתנתה לגמרי. הרגשתי ביטחון והתחלתי ליהנות ולהסתכל על ההזדמנויות שנקרות בדרכי.

כנ"ל לגבי ההצעה לעבור מלון. מכיוון שלא היתה לי לרגע מחשבה קורבנית, של אולי לא רוצים אותי, עשיתי את הבחירה שהיתה הכי

נכונה עבורי (אם הייתי במלון שלהם, כנראה שלא הייתי יוצאת בכלל מהמלון), זכיתי להכיר מקומות חדשים, לטייל בסביבה מרכזית

ומלאה "חיים", ולהיות "אדון" על הזמן שלי.

3. אחת הבעיות של אנשים עצמאיים, ושל אנשים בכלל - שאוהבים לעשות הכל לבד, זה שהם לא זוכים לראות את הדברים אחרת

ממה שהם מכירים. אין להם סיעור מוחות, ואין מישהו מבחוץ שיכול לתת נקודת מבט אחרת, או להסתכל במבט על על הדברים, בלי

שיפוט וביקורת, אלא כתיאור מצב.


אני, באופן אישי, אמנם חברה כבר שנים בקבוצת מאסטרמיינד, אך הבנתי שזה לא מספיק, ואני חייבת ליצור קבוצה נוספת, שתענה על

הדברים שאני מחפשת. כבר אמרתי בעבר, ואני חוזרת ואומרת, הקיפו את עצמכם עם אנשים שעושים, שחולמים, שמתקדמים, ושכבר

הגיעו לאן שאתם רוצים להגיע. זה מביא לצמיחה מואצת, בכל תחום בחייםו

4. לבקש - כידוע, בדרך כלל בבתי מלון צריך לפנות את החדרים עד השעה 11:00. כשהחלפתי מלון בפעם הראשונה, ביקשתי

להישאר עד הערב, כי כאמור, הטיסה שלי היתה בלילה. הם לא הסכימו, ואני קיבלתי את זה, בלית ברירה. כשהחלטתי "אאוט אוף דה

בלו" שוב להחליף מלון, החלטתי לבקש גם כאן, לעשות צ'ק אאוט מאוחר, למרות שבניסיון העבר, נתקלתי בסירוב. מעבר לכל הדברים

הטובים שהיו במלון שלי, הם שלחו לי מייל, שבשמחה אוכל להיהשאיר את החדר לרשותי, עד הערב. אנשים לא יכולים לדעת מה

אנחנו רוצים. הם לא קוראים מחשבות, ולרוב גם לא עסוקים בצרכים של מישהו אחר. האחריות שלנו היא לבקש את מה שאנחנו רוצים,

וכמו שאומרים... מקסימום נצליח :). (ואם לא, זה גם בסדר... לפחות פעלנו לטובת עצמנו, ומתוך ביטחון). 

5. להיות אותנטיים - כשהיינו אצל אלי, היינו עשרה אנשים. אני הכרתי מתוך התשעה הנוספים (חוץ ממני), רק את שלושת החברים

שלי. למרות זאת, במהלך ההרצאה וההשתתפות שלנו בהרצאה, היתה לי תחושה נפלאה של פתיחות ואותנטיות בין כולם. זה ממש

הרגיש לי את התקופה שלמדתי בארה"ב אצל איאנלה, והיה בזה המון עוצמה. העוצמה שבפגיעות, נקרא לזה. המוכנות לשים את הלב

על השולחן, לפני עוד אנשים, מחייבת שתהיה בכל אחד מאיתנו המון עוצמה, וזה היה מקסים. זה היה כל כך חזק, עד כדי כך, שהיה

לנו תרגיל שהיינו צריכים לכתוב 3 סודות, כל אחד, ולחלק את זה בין הנוכחים, בלי שנדע מה הם הולכים לעשות עם הסוד שלנו. אם יש

מסר גדול שאני רוצה להעביר, זה המוכנות והמחויבות של כל אחד להיות אותנטי, ולחיות בשלום עם ההשלכות. נכון, לא כל האנשים

בסביבה יאהבו את זה, אבל מי שלא יאהב את זה, כנראה לא באמת צריך להיות בסביבה...

אחד הדברים הכי עוצמתיים מבחינתי שהיו במפגש וכמובן במאסטרמיינד, היה המוכנות להיות אותנטיים, לדבר על רגשות, על

חולשות, ועל חלומות...


6. לשמור על מיקוד - אמנם המיקוד כמעט השאיר אותי בשדה התעופה בגיאורגיה, אך יש משהו קסום, עמוק, ומקדם במיקוד,

שמאפשר לנו להיות אפקטיביים וליצור עולם שלם בתוך הבועה שלנו, כשאנחנו שם.

7. להשאיר את השיפוט בבית, או לפחות להוציא אותו לחופשה מידי פעם - שיתפתי כבר בהתנגדויות שעלו בי, בפגישה עם אלי,

בהחלטה שלי לשים אותן בצד, ובהמשך למצוא את היהלומים שבדרך.

בפגישה עם החברים, העלה גלעד רעיון מעולה, שממש רציתי לכתוב אותו. הרמתי את התיק מהרצפה, כדי לקחת את הפנקס הקטן

שלי, ותוך כדי, המשכנו לדבר, והתיק עדיין נשאר עלי. פתאום אורית אמרה לי משהו, שהיא לא יודעת לשים את האצבע, אבל משהו בי

מתנגד לשמוע את מה שהם אומרים... קלטתי, "וואו... את לגמרי צודקת, תראי איך אני יושבת... ללא ספק התיק הוא סוג של הגנה".

ברגע שהנושא עלה על השולחן, התיק ירד ממני, והייתי במקום אחר של הקשבה וקבלה. מ ת נ ה ! ! ! 

8. ובהמשך לתובנה הקודמת, כשאנחנו לא מודעים למשהו, (כמו אני לתיק ש"הגן" עלי), אנחנו לא מודעים אליו. אבל כשאנחנו הופכים

להיות מודעים למשהו, אנחנו חייבים לפעול, כי אם לא נפעל, אנחנו בעצמנו אלה שיוצרים ומטפחים את התקיעויות שאחר כך מפריעות

לנו, ומשאירות אותנו, לעיתים שנים, באותו מקום.

9. אתמול אורית ישבה מולי בארוחת בוקר. היא הסתכלה עלי ואמרה: "וואו, הצלקת של הניתוח שלך נראית ממש טוב. רואים שאת

מרגישה טוב". חייכתי, ואמרתי לה שיש לי רופא מעולה. אורית, ראתה אותי כמה ימים אחרי שהסירו לי את התפרים, והניתוח נראה די

מחריד... וכאן, יש לי שתי תובנות לחלוק: 1. תדאגו להרגיש טוב, כי רואים את זה עלינו, וזה גם מדבק... 2. באמת לרופא שלי יש חלק

מאד גודל וחשוב באיך הניתוח נראה אחרי ההחלמה - תקחו את המומחים הטובים ביותר, בכל תחום, כדי להשיג את התוצאות הטובות

ביותר. 

10. ללכת אחרי הלב, להיענות להזדמנויות - כי אלה קריאות של החיים לצמיחה אישית, וצמיחה אישית יוצרת צמיחה בכל תחומי

החיים. הפחד קיים בשביל להגן עלינו, ללמד אותנו להיזהר, לתכנן את הדברים, אך לא בשביל לעצור אותנו מלעשות... 

ואני אסיים כאן בסיפור קטן בנושא: לפני המון שנים, אחרי הפעם הראשונה שנסעתי לאיאנלה, היתה עלי כתבה בלאשה. בעקבות

הכתבה, קיבלתי הרבה טלפונים מאנשים. אחת הנשים שהתקשרה, סיפרה לי על חלום שיש לה ללמוד NLP, אצל מומחה באנגליה,

ואין לה אומץ לעשות זאת.

דיברנו פעמיים, אם אני לא טועה, וסיימתי את השיחה, יאללה, לכי תקני כרטיס לאנגליה.

היא מעולם לא דיברה איתי מאז.


כמה שנים אחרי, חברה שלי מספרת לי שהיא היתה באיזה מספרה, או מכון פדיקור (לא ממש זוכרת את הפרטים), והיו שם כמה נשים

שדיברו. אשה אחת סיפרה שהיא מטפלת ב - NLP, היא למדה באנגליה, ויש לה קליניקה משגשגת, והיא מרוויחה המון כסף וכו'...

חברה שלי אמרה לה שגם חברה שלה למדה אימון בחו"ל, בארה"ב, אצל איאנלה. אותה אשה "קפצה" ואמרה: "יש רק ישראלית אחת

שלמדה אצל איאנלה, וקוראים לה יעל פילוסוף". חברה שלי ענתה: "נכון, עליה אני מדברת"... ואז היא ביקשה ממנה למסור לי ד"ש,

ולהגיד לי שבזכות אותן השיחות, היא נסעה לאנגליה בסוף, והיום יש לה קליניקה משגשגת...

אז כן, חלומות נראים לפעמים מפחידים, אך הם יכולים להתגשם, אם נתמסר אליהם...

שמעתי פעם את בוב פרוקטור אומר, וגם את איאנלה שמעתי לא פעם, שאם החלום שלך לא מפחיד עד כדי כך, שהוא יגרום לך לעשות

במכנסיים, כנראה שזה לא חלום מספיק ראוי...

אז יאללה חברים, לא פעם, לא מחר כך, לא מתישהו... אלא עכשיו!!!

ואם קשה לעשות את זה לבד, אני כאן בשבילכם...

להשתמע...

נ.ב.
שכחתי לציין, למדתי גם לאכול חינקלי. אלי אמר, שעל הדרך שבה "הרגתי" את החינקלי הראשון שאכלתי אי פעם, מכניסים לכלא...

אז, השתפרתי מאז...







 
לעמוד הפוסט תאריך: 03/11/2019 08:32:00 תגובות:
תגובות

יומן מסע - חלק שלישי - חופש

31.10.19
 


יומן מסע - חלק שלישי - חופש

הגעתי לגיאורגיה ביום שלישי לפני הצהריים.

תהליך הבידוק, הטיסה, וקבלת המזוודות הלכו חלק ומהר, והתחושה היתה מעולה.

גם מזג האוויר האיר פנים, ולמרות שהגעתי לאירופה, אפשר היה להסתובב עם חולצה קצרה.

בשדה התעופה בטביליסי חיכה לי נהג שהגיע כדי לקחת אותי למלון. הוא היה מאד נחמד - ג'ורג',  אבל איך שיצאנו מהטרמינל לכיוון

הרכב, היה לי הלם תרבות ראשון... קבוצה של איזה ארבע ילדות, ממש "קפצו" עלי, וביקשו כסף. זה מיד לחץ לי על כפתור

ההתגוננות, ומאד נרתעתי מהן... לקח לי כמה דקות עד שהבנתי למה. 

נזכרתי איך לפני 14 שנה, פעמיים ניסו לכייס אותי (והיו מילימטר מלהצליח) בסופיה. בפעם הראשונה שזה קרה, הייתי עם תיק גב, ולא

שמתי לב שיד של הילדה נמצאת בתוך התיק שלי. למזלי, מישהי שהלכה מאחורי, ראתה את זה, תפסה את היד של הילדה, והוציאה

אותה מהתיק. הפעם השניה קרתה כמה שבועות מאוחר יותר, שוב בסופיה, כשאשה הכניסה את היד שלה לתוך הפאוץ' שלי, וניסתה

להוציא את הארנק, כשנסענו בטראם הצפוף. 

* נקודה למחשבה - כמה פעמים אנחנו משכפלים את ניסיון העבר במוחנו, ומאפשרים לעצמנו, לא בכוונה, למשוך עוד מאותו הדבר...

ובכלל, כמה פעמים אנחנו מגבילים את עצמנו בגלל ניסיון כושל שחווינו. 


הגעתי למלון, קיבלתי את החדר, ומיד יצאתי לעשות היכרות עם העיר. 

בהמלצה של חברה, לא החלפתי כסף בארץ, אלא חיפשתי כספומט, למשוך כאן כסף (מסתבר שבמקרה של גיאורגיה, זה יוצא יותר

זול, מאשר שער ההמרה בארץ), ולכן, דבר ראשון חיפשתי בנק.

הסתובבתי בעיר ושמתי לב שאני מאד דרוכה, וכל הזמן מסתכלת אחורה, לראות שלא הולכים אחרי... הבנתי שככה אני לא יכולה

להמשיך. 

איש אחד עצר אותי ברחוב, וניסה למשוך אותי למסעדה בה הוא עבד... (הוא לא ידע שאין לי כסף עדיין), סירבתי בנימוס. 

הבנתי שהדריכות הזו, בה אני נמצאת, לא מיטיבה איתי, והיא בטח לא מצב של חופש... ואני הרי בקטע של הרחבת הגבולות, אז

קראתי את עצמי לסדר, והזכרתי לעצמי שחופש מתחיל מבפנים... וברגע זה מתחיל החופש שלי... לא מסתכלת יותר אחורה, לא

הולכת דרוכה.... פשוט נמצאת... מרגישה מוגנת...

כשג'ורג' לקח אותי משדה התעופה, הוא סיפר לי שעד לפני עשר שנים, לא היה כאן בכלל חשמל, והיה המון פשע ברחובות. לפני עשר

שנים, ראש הממשלה הקודם התחיל את השינוי... זה התחיל בחיבור לחשמל, והמשיך בהצבת הרבה שוטרים ברחובות. הוא סיפר לי

שהיום זה מרגיש הרבה יותר בטוח להסתובב... החלטתי להרגיש בטוחה, ואחרי שמצאתי בנק, בחרתי ללכת לאכול. 

נכנסתי לשתי מסעדות. בראשונה, ניסיתי לתקשר עם המלצרית, אחרי שבחנתי את התמונות בתפריט, אך היא לא הבינה שום דבר,

ולא יכלה לעזור לי. 

הלכתי למסעדה השניה... גם כאן זה לא הסתדר, ושוב חזרתי לראשונה, ולשמחתי, נמצא מלצר אחד שדובר אנגלית (זו היתה מסעדה

גדולה עם חמישה, ששה מלצרים).

זה היה הלם תרבות שני. גם העובדה שחלק נכבד מהאנשים/נותני שירותים לא דוברים אנגלית (אגב, גם רוב השילוט כתוב בגיאורגית,

דבר שמקשה מאד על ההתמצאות והבנת הסביבה). וגם החוויה במסעדה.

התכוונתי למנה מסוימת וקיבלתי מנה אחרת. שאלתי אם אפשר להחליף והמלצר שאל את המנהלת. היא מצידה כעסה על השאלה,

והוא חזר אלי בפנים נפולות, שכבר הכינו לי את המנה הזו, ואין מה לעשות.

אוקיי. אני בחופש... אני לא מתעצבנת, רוטנת, או מאשימה, אלא "משחקת" עם מה שיש...

בסופו של יום, נרגעתי מהלחץ, היכרתי קצת את העיר (למעשה, מדדתי 7 ק"מ שהלכתי ברגל), אכלתי ארוחה נחמדה, הוצאתי כסף,

קניתי בקבוק קולה, (בשקל וחצי, שזה הזוי),  ואכלתי לקינוח טרדלניק, שזה הקיורטוש הצ'כי עם גלידה. חזרתי בערב למלון עייפה

ומרוצה. 

ביום השני כבר הרגשתי לגמרי בבית. קמתי בבוקר, והחלטתי שכמו תיירת, אני לוקחת טיול תיירים באוטובוס קומותיים שעושה סיורי

היכרות עם העיר. עשיתי סיור אחד, ואז החלטתי לקחת עוד אחד, ולרדת באמצע הדרך, ולהסתובב ברגל. בדרך פגשתי תייר מאחת

מהמדינות הערביות. הוא חיכה לאוטובוס התיירים שאוסף את מי שירד בנקודות איסוף מסוימות. חיכיתי איתו כמה דקות, והאוטובוס

חלף על פנינו, בלי לעצור לנו. אמרתי לו שאני הולכת לנקודת האיסוף הבאה, שהיתה במקום בו אני ירדתי כשהגעתי לכאן, והוא ביקש

להצטרף אלי. העברנו עוד שעה ביחד, בשיתוף בחוויות. 

חזרתי למלון בלילה, עייפה ומרוצה, והתיישבתי להתכונן למפגש עם אלי - שלשמו באתי לגאורגיה. 

הגיע היום הגדול!!! הפגישה עם אלי. 

בלילה, החברים שלי מהארץ היו אמורים להגיע לגיאורגיה. 

בהתחלה הזמנתי חדר במלון שלהם. בסוף, ביטלתי והחלטתי להחליף מלון. הם נמצאים באזור מרוחק מהמרכז, (הם כבר היו כאן קרוב

לעשרים פעמים, ומכירים את טביליסי), אני רציתי להיות במרכז. זו פעם ראשונה שלי כאן, ורציתי שהכל יהיה נגיש ונוח. והאמת, יצא לי

יותר טוב ממה שחלמתי... אני כל כך במרכז מצד אחד, ומאידך ברחוב שקט מאד.

ידעתי שהם אמורים להתקשר אלי, להודיע לי מתי ואיך נוסעים לאלי, וסמכתי שזה יקרה, גם שהשעון הראה שכבר אחרי שמונה. 

בבוקר התעוררתי כבר בחמש. התארגנתי מוקדם והייתי מוכנה כבר בשבע וחצי. 

ידעתי שצריך להיות אצל אלי בסביבות עשר, כך שלא היה לחץ, אבל בכל זאת, בגלל שלא היה ידוע לי איך ומתי נוסעים, רציתי להיות

מוכנה בזמן. 

בשמונה בבוקר בדקתי בטלפון עם אורית כבר היתה בווטסאפ הבוקר. חשבתי להתקשר אליה, כי היא עדיין לא הודיעה לי כלום, אך

החלטתי שאני סומכת על מה שקבענו, ואני מחכה... אמונה, סבלנות וויתור על שליטה, אלה דברים שאני מתרגלת כל הזמן, וגם הפעם

עשיתי זאת... הרי זו המהות של חופש אמיתי, להיות מוכנה לשחרר...

אמרתי לעצמי שאחכה עד שמונה וחצי. בשמונה עשרים ושש דקות, היא יצרה קשר. 

סיכמנו שהם יבואו לאסוף אותי מהמלון, אך אני הייתי מוכנה לפניהם, ומצאתי אפליקציה מדליקה, שאני יכולה להזמין דרכה מונית, וזה

מעדכן אותי כמה תעלה לי המונית, תוך כמה זמן היא תבוא, תמונה של הנהג, השם שלו, ומס' הרישוי... זה לא ייאמן, אך נסיעה של

20-25 דקות, עלתה לי 4.4 לארי, שזה בערך 5.30 ש"ח. 

09:15, פגשתי את החברים, והיה כיף גדול.

נסענו לאלי. 

היתה פגישה מרגשת. החברים שלי, הפכו להיות חברי נפש של אלי במהלך השנים שהם לומדים אצלו, ואני קיבלתי את הקרדיט מתוך

הקשרים שלהם. 

משם, נסענו בג'יפ של אלי, לכפר שהקים - כפר שביט. 

הגיעו לשם עוד תלמידים, שאני לא מכירה, ושניים מהם הפתיעו אותנו עם מאפים מיוחדים (בורקס עם גבינה ומנטה, בורקס

 עם מילוי של תפוחי אדמה ושמיר - מדהים... ועוד בורקסים מיוחדים בטעם שוקולד, קפה, וניל, כרמל ועוד...) ח ג י ג ה.

היתה לנו הרצאה של כמה שעות בנושא יחסים, שבחלק מהזמן עלו בי התנגדויות לנאמר... ואז הזכרתי לעצמי שחופש, זה לא להיות

מקובעת לחשיבה הרגילה שלי, אלא להיפתח גם לדברים אחרים, אפילו אם בשמיעה ראשונה הם מעוררים בי התנגדות.

וואו... זה עשה הבדל... כאשר ההתנגדויות שלי ירדו, פתאום נפתחתי לגלות את היהלומים שמסתתרים עבורי, בין המילים... זה לא

אומר שאני עדיין מסכימה עם הכל, אך זה אומר, שנתתי לעצמי הזדמנות להקשיב לנאמר ולבחון אותו שוב, מתוך עיניים לא שיפוטיות,

ואז גיליתי שלא רק שלמדתי, גם הבנתי שטעיתי בתפישה הקודמת שהיתה לי לגבי שיוויון, למשל. 

(אגב, דיברתי באוטו עם אחד החברים שלי, והוא שיתף אותי שהוא חווה בדיוק את אותו תהליך של התנגדות, ואחר כך התמסרות -

הורדת השיפוט מצידו לגבי הדברים, ואז נפתח לו ערוץ ללמידה ויישום. סתם טיפ, לבחון את עצמנו, ולאפשר לעצמנו להקשיב וללמוד

דברים, בלי להעביר אותם במסנני השיפוט והביקורת, שיש לכל אחד מאיתנו).

אחרי ההרצאה אצל אלי, הלכנו כולנו למסעדה (היינו עשרה אנשים). למזלי, כמו שכשבאנו, אני והבנים (שני החברים שלי), נסענו עם

אלי. זה נתן לנו הזדמנות נוספת לדסקס ולפתח את מה שדיברנו עליו בהרצאה, ולכל אחד מאיתנו לשתף במה שלמדנו. מעניין שאותו

תוכן הועבר לכולנו, וכל אחד מאיתנו לקח דברים אחרים...

סיימנו את היום במסעדה גיאורגית אותנטית, (לא מסעדה שמיועדת לתיירים), ואלי דאג שימלאו את השולחן בכל טוב, כך שנטעם

מהכל... ו... חזרנו יחד לטביליסי נהנים מהזדמנות נוספת לדסקס את הדברים, וכאן אני חייבת להכניס טיפ שדיברתי עליו לא מעט

פעמים... הקיפו את עצמכם באנשים שעושים עבודת התפתחות אישית, ושהגיעו למקומות אליהם אתם רוצים להגיע... זה מאפשר

ליצור שיח אחר מאשר עם שאר האנשים שנמצאים בחיינו, וזה מאיץ חשוב ללמידה, עשייה, והשגת תוצאות. 

ביום שבת תהיה לי הזכות להיפגש עם אלי שוב, כדי לבחון איך להגיע למטרה שלי בעסק שלי. 

דבר אחד ברור הוא כבר אמר לי, שאני חייבת להמשיך לאמן... ולא "בקטנה", כמו שאני מכוונת, (3 אימונים בשבוע), אלא לעשות את

השליחות שלי במשרה מלאה פלוס. 

נראה לי שאני וגיאורגיה בתהליך יצירה של ידידות מופלאה... (וגם אני ואלי) :)

אם יש משהו שאני מבינה יותר ויותר לעומק, זה שאני לא ממש מבינה... וכמו שאני אומרת למתאמנים שלי, זה מקום טוב להיות בו, כי

אז כל האופציות פתוחות...

נותרו לי עוד יומיים וחצי פה.

אני פחות מנצלת את הזמן לחשיבה, כמו שרציתי, ויותר מנצלת אותו לטיולים, אך יש פנקס עם תובנות, ורעיונות שצריך להמשיך לעבד

ולעבוד עליהם, וכנראה כל דבר יתהווה בזמנו. 

מחר אצא לטייל בצד השני של העיר העתיקה, בו עדיין לא ביקרתי, ובין לבין אמשיך לפרק ולהרכיב את הדברים מחדש...

חבל שאין לי עוד כמה ימים להיות פה...

סופשבוע נעים חברים,

נשתמע בקרוב...

 

 
לעמוד הפוסט תאריך: 31/10/2019 18:36:00 תגובות:
תגובות

יומן מסע - חלק שני - ההכנות

25.10.19
 


יומן מסע - חלק שני - שלב ההכנות או המסע הפנימ
 
זה היה אמור להיות זמן מרגש, עבורי, אך אני לא מרגישה שיש לי זמן להתרגש...

מאז שהחלטתי לצאת למסע הזה, שיותר מאשר הוא מסע לגיאורגיה, הוא מסע של היכרות מחדש עם העסק שלי, וכידוע, העסק, כמו

כל דבר בחיינו, הוא רק שיקוף שלי עצמי, ממש חשוב לי להשקיע זמן בלמידה. למידה שתחדד לי מה אני רוצה, שתזכיר לי למה הקמתי

את ה"בייבי" הזה, שהשפיע במשך השנים על כך כך הרבה אנשים, ומה הגיע הזמן לשנות, ולחדש...

האמת, יש לי המון דברים שאני צריכה לעשות, וקצת "ברחתי" מלשבת על הדברים ולחקור... זה לגמרי יציאה מאזור הנוחות לשאול

את השאלות הנכונות, למצוא אחר כך את התשובות הנכונות, ולהיות מוכנה להפשיל שרוולים ולשנות, את מה שדורש שינוי...

זה גם דורש להסתכל על הדברים פתאום דרך עיניים "ביקורתיות" - ממש לשים מראה, מאד קרוב לפנים ולראות במה הצלחתי, איפה

פספסתי, ולחוות את "כאבי הגדילה" שנמנעתי מהם... (אולי להכניס מישהו חדש לעסק, אולי לוותר על דברים ש"אוכלים" את הזמן,

להכניס אוטומציה, להשתמש במיקור חוץ, וכד'...).

תמיד אני אומרת למתאמנים שלי, שכל אתגר הוא רק "מבחן בגרות", שבא להראות לנו כמה התקדמנו, ו/או, על מה אנחנו צריכים עדיין

לעבוד. זה בדיוק המקום שאני נמצאת בו כרגע... אני עוברת מבחן בגרות שדורש ממני להסתכל ולבחון מחדש את האמונות שלי,

להסתכל לפחד בעיניים, לבקש עזרה - כי אני לא יודעת לעשות לבד את השינוי שאני רוצה, ולנסוע לבד למקום זר וחדש לי, כדי

לקבל את העזרה הזו... מ ר ת ק . . . 

לפני שלושה ימים פגשתי את אחד הבחורים שנאמר לי שגם הוא נוסע לאלי.

אמנם אני לא מאד מכירה אותו (פגשתי אותו רק פעם אחת לפני כן), אבל שמעתי שגם הוא לוקח תמיד מלון במרכז העיר, וחשבתי אולי

יצא לנו לאכול איזה צהריים יחד, ולעשות מאסטרמיינד. 

מסתבר שהוא לא נוסע, אבל דלת חדשה נפתחה, לפגישת מאסטרמיינד כשאחזור לארץ, בתקווה שאז אהיה מדויקת יותר, ומסנוכנרת

יותר עם הדרך שאני רוצהשאני הולכת בה. 

בעוד יומיים אני טסה, והבנתי שאני לא יכולה יותר "לברוח" מלעשות את העבודה. 

ישבתי והתחלתי עם חזון חדש. 

חזון שמתמקד במטרות של העסק (לא שלי), שמתמקד באנג'נדה של להנחיל את הנושא של אהבה עצמית, בכמה שיותר לבבות. 

ביום חמישי קיבלתי שני מיילים מלקוחות שרכשו את המדריך לאהבה עצמית, ואת מי האויב הכי גדול שלך ואיך אפשר להתיידד

איתו
.

את שתיהן אני לא מכירה, באופן אישי.

הראשונה כתבה לי מיד אחרי שהזמינה את הספרים (עוד לפני שהם יצאו אליה), כמה דברים היא הבינה מתוך שלושת הפרקים שהיא

קראה, ושהיא כבר משתוקקת לקבל את הספרים. השניה, כתבה לי אחרי שקראה את הספרים, חשוב לה לומר תודה וסליחה, ולספר

לי כמה היא למדה על עצמה, ועל הדרך בה היא פועלת ומתנהגת עם אנשים...

כל מכתב כזה הוא "וואו" מבחינתי.... כי זה בדיוק החזון שלי, להכיר לאנשים לעומק את מערכת היחסים שהם מנהלים עם עצמם, וכמה

עוצמה יש בה - כשמנתבים אותה לכיוון הנכון...

דיברתי אתמול עם מתאמנת שלי לשעבר, שעשתה גם את הקורס לפיתוח אהבה עצמית. 

היא עושה עכשיו שוב את הקורס, כפיילוט עבורי, אחרי השדרוג הגדול שעשינו בו (ולפני שהוא יוצא לקהל הרחב), היא אמרה לי

שהיא זוכרת את מה שכתבה, חשבה, הרגישה, בפעם הקודמת שעשתה את הקורס, וזה לא ייאמן.... היא עשתה כזאת דרך ארוכה

מאז, שהיא בכלל לא מבינה - מהמבט של היום, איך היא לא ראתה את זה אז.... (ומה שמדהים, כשמבינים את הדברים, מבינים גם

שאת רוב הכאב בחיים שלנו, אנחנו גורמים לעצמנו, ולא האחרים)...

עוד מתאמנת לשעבר שהחלום שלה היה להתחיל ללמוד, שיתפה אותי, בשבוע האחרון, בשינוי שבחרה לעשות, מתוך אהבה עצמית -

להפסיק את הלימודים שכל כך רצתה, ולבחור ללמוד משהו אחר, פרקטי יותר וכייפי יותר, מתוך התנסות והבנה של מה שהיא באמת

אוהבת...

אני רואה איך אנשים עושים שינויים כל כך מהותיים, בזמן כל כך קצר (יחסית), ואני יודעת, שהחזון שלי לגבי המדריך לאהבה עצמית,

שיגיע למליון אנשים ויצור מסה קריטית, הולך לכיוון הנכון...

מה שלא ידעתי, וגיליתי עם הזמן זה שלרוב, המדריך לאהבה עצמית, הוא רק פתחית הדלת לעולם המופלא והאינסופי שנקרא

התפתחות אישית.

אז ישבתי ביומיים האחרונים, למרות הקושי, והסתכלתי על מה שעשיתי בכל השנים האלה.

איזה מטרות הצלחתי להגשים, ואיזה עדיין בדרך, אבל יותר חשוב, התחברתי מחדש לכל מוצר שיצרתי אי פעם, התחברתי לצרכים,

לרצונות, ולמטרות של הלקוחות שהגיעו אלי לאורך השנים, ולשיחות/התכתבויות שהיו לי עם הרבה מחברי הקהילה שלי...

והתחילו ליפול לי אסימונים...

ואחד האסימונים הגדולים שנפל לי, ושאין לי עדיין מושג איך לשנות את זה, זה שהקהילה שלי, היא לא קהילה במובן הקהילתי של

המילה, אלא קבוצה של אלפי אנשים, שקשורים אלי או לתוכן שלי, אך אין כל אינטראקציה ביניהם.

אז אני ממשיכה לחפור ולנסות להבין, ויודעת שעדיין יש המון מה לעשות... ואני מניחה שכשאהיה בגיאורגיה אבין ואראה דברים,

שכנראה עדיין אני לא רואה, וכשאחזור יהיה עוד יותר מה לעשות, ואני מברכת על הדחיפה הזו, להסתכל על הדברים לעומק, ומצד שני

לבחון אותם מחדש במבט על.

זה הזמן גם שאשמח לקבל פידבק, מכל מי שמוכן לתת, ומכל מי שחווה באיזושהי צורה את השליחות שלי, על איך אתם חווים אותי

ואת המוצרים שלי, לשתף ברצונות, בתשוקות, בצורך, באתגרים, או בכל מה שיכול לעזור לי לדייק ולתת מענה...

נשתמע מגיאורגיה...

נשיקות 
לעמוד הפוסט תאריך: 25/10/2019 18:01:00 תגובות:
תגובות

יומן מסע - חלק ראשון - הזדמנויות

15.10.19
 




יומן מסע - חלק ראשון - הזדמנויות

 
"את לא צריכה את יוסי, מה שאת צריכה, זה לדבר עם אלי"...

זה המשפט הקצר שגרם לי לצאת למסע אישי... קצר אמנם, אבל עדיין מסע...

בשנה האחרונה גיליתי שככל שהתודעה שלנו מפותחת יותר, כך אנחנו נתקלים ביותר הזדמנויות... וזה לא בגלל שאין מספיק

הזדמנויות לכולם. הזדמנויות יש תמיד, בכל זמן, ובכל מקום... רק שלרוב, אנחנו לא רואים אותן, וכשאנחנו רואים, אנחנו לא מתייחסים

אליהן כהזדמנויות, אלא בעיקר בלמה לא. למה לא עכשיו, למה אני לא יכולה, למה זה לא בשבילי, למה אני לא אצליח, למה אין לי כסף

וכו'... ככל שאנחנו עובדים על לפתח את התודעה שלנו, אנחנו מתחילים להזהות יותר מצבים כהזדמנויות, ובמקום להתעסק בלמה לא,

אנחנו מתחילים להתמקד בלמה כן, ובאיך אני יכולה לאמץ את ההזדמנות, למרות התנאים שאני נמצאת בהם.

לאחרונה החלטתי שאני רוצה להתייעץ עם מישהו מקצועי, או אפילו לקחת ליווי, לגבי תחום מסוים בעסק שלי, שלא הצלחתי לפתח כמו

שרציתי. 

ידעתי שאני לא רוצה להתעסק רק במספרים או במשימות, אלא משהו אחר... שלא ידעתי להגדיר מהו בדיוק.

יצאתי למסע חיפוש, במהלכו נפגשתי עם מנהל הבנק הקודם שהיה לי, כי אני מעריכה את דעתו, העליתי את הנושא בקבוצת

המסטרמיינד שלי, וערכתי רשימה של ארבעה אנשים שרציתי לדבר איתם, כדי לבדוק אפשרות של עבודה משותפת. 

הראשון, שלח "שליח מטעמו", שהגיב להודעה שלי כמעט שלושה שבועות אחרי שפניתי אליו - ירד מהפרק.

השני, חמד של בחור, אבל ממש לא מדויק למה שאני מחפשת... - הוקפא בינתיים.

לפני שהספקתי לדבר עם השלישי והרביעי, יצא לי לדבר עם אורית - חברה, יזמת בכל רמח אבריה, מלאת קשרים, ידע וניסיון.

בחודש הבא נשתתף בסדנה של יוסי גינסבורג - האיש שהלך לאיבוד באמזונס וכתב את "בחזרה מיטואיצ'י", שתעסוק בחוקי הג'ונגל.

התקשרתי לאורית כדי לברר איתה אם יוסי הוא "האיש שלי"... היא שאלה מה בדיוק אני מחפשת, וכשאמרתי לה, היא ענתה: "את לא

צריכה את יוסי, מה שאת צריכה זה לדבר עם אלי... בסוף החודש יש מפגש אצלו, רוצה לבוא"?

כן!!! אמר לי קול פנימי, בטח שאני רוצה לבוא!!! (הזדמנות, לא?)

היו לי מלא שאלות בראש, איך, מתי, האם בכלל הוא יסכים שאצטרף, איפה ישנים, למי מודיעים, כמה זה יעלה, איך אני

עושה את זה עכשיו... הנחתי את כולם בצד, לאחר כך. ידעתי רק דבר אחד, אני תופסת את ההזדמנות בשתי ידיים...

אני נוסעת לגאורגיה...

החלטתי שאני נוסעת לבד. עברו כמה ימים וגיליתי שעוד 3 אנשים שאני מכירה, פרט  לאורית נוסעים. מסתבר, שבאופן  טבעי ומהמם,

כאילו היה בינינו הסכם בלתי מדובר, החלטנו שכל אחד נוסע לבד, (פרט לשניים שהם "תאומים סיאמים")... כולנו נוסעים לנסיעת

עבודה, כל אחד מאיתנו רוצה להתמקד בעסק שלו, ובעיבוד והטמעה של מה שנלמד אצל אלי, ולכן כל אחד ינהל את עצמו, בלי להיות

קשור לאחרים. 

כמובן שנפגש אצל אלי, ואולי לאיזה ארוחה נחמדה יחד, אבל הרעיון הוא שכל אחד חופשי להחליט מה נכון לו.

אני יוצאת ראשונה מהארץ. החלטתי שאם אני כבר נוסעת לגאורגיה, אתן לעצמי יומיים חופש לפני המפגש המדובר, ויומיים אחרי,

(כשביניהם מתוכננת לי פגישה נוספת).

בתחילה לקחתי את המלון אליו יגיעו 3 מהחברים. ואז החלטתי לשנות....

אותם חברים נוסעים לגאורגיה כל כמה חודשים, הם כבר מכירים את גאורגיה ולכן, מתארחים במרחק מה ממרכז העיר.

מכיוון שלי זו הפעם הראשונה, הבנתי שנכון יותר יהיה לשהות במרכז העיר, ולנצל את היומיים הראשונים להיכרות עם המקום,

ול"ניקוי ראש".

התכתבתי עם אלי, ומאד שמחתי שהוא אישר את בואי (למרות שזה אירוע סגור לתלמידים ותיקים שלו). הזמנתי כרטיס טיסה ומלון,

ופתאום התחילו קצת פרפרים...

אמנם עשיתי "טירונות" בנסיעות לבד לחו"ל, כשלמדתי בארה"ב, אבל בכל זאת, גאורגיה זה משהו אחר....

זו מדינה שרק בשנים האחרונות נהנית מתיירות נכנסת. בהרבה מקומות לא דוברים אנגלית, אין לי שום מושג לגבי המנטליות,

התחבורה הציבורית ובכלל... ההתנהלות... 

(למשל, גיליתי לאורך החיפושים אחר בית מלון, שבהרבה מאד בתי מלון, אין מעלית. חלק רוצים תשלום במזומן, ורק בכסף גאורגי

ועוד)...

אז, צעד ראשון במסע הושלם - ההחלטה.

החלטתי לצאת מאזור הנוחות, לנסוע למדינה אחרת כדי ללמוד מהאדם שיכול לעזור לי להגיע למקום שבו אני רוצה להיות.

בפעם הראשונה שהרגשתי כך, והלכתי אחרי הלב, נסעתי לצד השני של העולם (ארה"ב), עכשיו, לשמחתי זה קל"ב.

צעד שני במסע - ההכנות:

הכנה רגשית - יש. אני מוכנה לצאת למסע הזה, למרות שקצת מלחיץ להתארח אצל איש (מקסים), שאני לא מכירה, והשאר מרגישים

אצלו בבית.

הכנה מנטלית - יש. נכון, עדיין יש קצת פרפרים... אבל פרפרים זה נהדר... זה מראה לי שהסכמתי למתוח את הגבולות של עצמי, ואני

יודעת שהולך להיות מעולה!!!

הכנה פיזית - יש עוד הרבה עבודה.... אני הולכת להכיר את העסק שלי מחדש. אני כל כך רוצה לבוא מוכנה ולהרחיב את

הפרספקטיבה שלי לגבי העסק, שאני ממש מפרקת ומרכיבה אותו  מחדש, רק כדי להכיר אותו (ואותי) יותר...

החלק הבא במסע, יהיה התובנות משלב ההכנה...

נשתמע בקרוב...

חג שמח


 
לעמוד הפוסט תאריך: 15/10/2019 09:10:00 תגובות:
תגובות

תש"פ נהדרת...

24.09.19
 
 
תש"פ נהדרת
 
הימים האחרונים של שנת תשע"ט ממש כאן, ולפני שאני פותחת את השנה החדשה, ומשתפת מה זה תש"פ עבורי, אני עוצרת רגע

לנשום, להסתכל על השנה המאתגרת שחלפה ומחייכת בסיפוק....

השנה היתה לי אישית שנה מאד מאתגרת, הן מבחינה פיזית, והן מבחינה בריאותית. אקורד הסיום של השנה המאתגרת הזו, היה

הניתוח שעברתי לפני כשלושה שבועות, להוצאת גידול סרטני ש"התיישב" לי על המצח, שבמהלך השנה נתנו לי כל מיני טיפולים לא

רלוונטיים, ולו, הזדמנות להעמיק את ה"שורשים". (זה ההסבר לצלקת הטריה שמתנוססת על פני, אבל תודה לאל, הכל בסדר).


אני יושבת עם עצמי כבר כמה זמן ומתלבטת אם לשתף את הסיפור שלי (לא שאפשר להסתיר את זה - אבל גם זה ישתפר עם הזמן),

כי לא הסיפור הוא מה שחשוב, אלא מה שמאחורי הסיפור... ההתמודדות, העבודה העצמית, וההתמסרות ללכת אחרי ה"אני מאמין"

שלי ולהישאר מחוברת ל"עמוד השדרה הפנימי", לא רק כשהכל פועל כמו שצריך, אלא תמיד (גם כשיש בחיים ירידות לצורך עליות).

ובמשפט אחד וקצת ארוך, אפשר לקרוא לזה: להקשיב לגוף, לתת לו מה שהוא צריך (מנוחה, ספורט, תזונה וכד')... ועם זאת, לשמור

על שגרה, לשמור על: עשייה, התלהבות,  אמונה, ועל מה שאני קוראת "תרגול רוחני" - מדיטציה, מנטרות, קריאה מעצימה, הקשבה

להרצאות, כתיבה, וכו'.... לשמור על גבולות, להגיד מה שאני רוצה/צריכה, להרגיש, ולקבל... את עצמי, את המצב, ואת מה שאני

בוחרת לעשות.


אתמול היתה לי שיחה עם אשה מהממת. היא לקחה על עצמה הרבה דרמות של אחרים לאחרונה. שאלתי אותה לגבי התקדמות

בנושא מסוים שהיא רוצה לקדם, והיא אמרה לי שלא היתה לה אנרגיה לטפל בזה, כי כולם "שתו" את האנרגיה שלה. 

אגב, זה סיפור שלישי ששמעתי השבוע שמתאר בדיוק את אותה הסיטואציה, במילים כאלה ואחרות. 

הסברתי לה למה זה לא נכון לפעול כמו שהיא פועלת, וסוחטת מעצמה כל טיפת אנרגיה. התשובה שלה היתה כמו של רוב האנשים

שאני מדברת איתם על זה: "קל להגיד, קשה ליישם", וזה נכון...

תמיד יותר קל להגיד, אך מבחינתי זה פחות חשוב אם זה קשה או קל ליישם, מה שחשוב זה להתחייב לעצמנו ליישם, כי אם אנחנו לא

ניישם את הדברים, ואם אנחנו לא נשים את עצמנו במקום הראשון, ואם לא נשים את הצרכים, הרצונות, והרגשות שלנו במקום

גבוה בסדר העדיפויות שלנו, אף אחד לא יעשה את זה עבורנו... ויותר מכך, כדי להדגיש לנו עד כמה זה אבסורדי מה שאנחנו עושים

לעצמנו, היקום רק יוסיף לנו עוד סיטואציות לקחת על הגב, עוד דרמות סוחטות אנרגיה, ועוד מצבים שבהם אנחנו נהפוך את עצמנו

לקורבן - רק כדי שכשכבר לא נוכל לשאת את זה, נתחיל להתעורר.


בימים הקרובים נקבל בברכה את שנת תש"פ.

תמיד אני מסתכלת על האותיות של השנה החדשה, ומנסה לקחת מסר עבורי ועבור מי שרוצה לאמץ אותו גם, מתוך האותיות האלה. 

השנה, ישר קפץ לעיני שזו שנה של שיתופי פעולה. (הת' והש' פשוט החליפו מקום).

אז בחיים שלי, (ושל לפחות חלק גדול מהמתאמנים שלי שאימצו את זה גם), השיתוף פעולה הראשון, הוא שיתוף פעולה עם הרוח...

ומה זה אומר שיתוף פעולה עם הרוח? זה אומר שאני עושה כמיטב יכולתי, בכל דבר, ועוזבת את השאר לרוח, או במילים פשוטות, אני

מוותרת על שליטה של איך ומתי הדברים יקרו. אני מכוונת למה שאני רוצה, (בכל תחום), מדייקת כל הזמן את מה שאני רוצה, עושה

מה שאני חושבת שצריך לעשות כדי שזה יקרה, (או מתייעצת כדי לראות את התמונה בפרספקטיבה רחבה יותר), וזהו...

מאמינה שהדברים יקרו בזמן ובדרך שלהם, ויודעת, שהכל קורה לטובה - לצורך הצמיחה האישית של כל אחד מאיתנו, ושל כולנו ביחד

- כי גם אם אנחנו לא רואים את זה, אנחנו קשורים אחד לשני. 

אתמול נכנסתי לסופר, ואחת העובדות שם, שמחה לראות אותי לראשונה בלי תחבושת או פלסטר על המצח. היא חייכה חיוך גדול

ואמרה, "הו, סוף סוף רואים "אותך"". חייכתי ואמרתי לה: "אותי, עם צלקת רצינית שנשארה מכל הסיפור". היא ישר ניסתה להרגיע

אותי (לא שהייתי לא רגועה) ואמרה שאם ארצה בהמשך, אוכל לעבור ניתוח פלסטי, או להתאפר בצורה שתטשטש את הצלקת...

אמרתי לה, שאני לא עושה ניתוחים מיותרים, ובטח שלא אתחיל עכשיו להתאפר, אני פשוט מקבלת את הדברים, ומסתכלת על זה

כתזכורת לכמה שהחיים שבירים, ושחשוב להבין כמה כל רגע הוא יקר, ותודה לאל שהכל בסדר

וזה בדיוק אחד הכלים שאני משתמשת בהם כדי לא לשפוט או לבקר את המראה החדש שלי, או כל דבר אחר שלא הולך כמו שהייתי

רוצה, בחיים שלי. פשוט ללמוד לקבל, ועל הדרך, להעריך את מה שיש. 

מה שכן חשוב לי להדגיש, שהשנה הזו גם היתה מלאת למידה, יציאה מאזורי נוחות, שמירה על גבולות והסתכלות על המחירים שאני

משלמת, כשאני פחות מחוברת למרכז שלי, וכל זה קרה תודות לאתגרים שהגיעו השנה, ואני מודה עליהם, בדיוק כמו על הדברים

הנהדרים שקרו, ועל האנשים הנפלאים שפגשתי. 

השנה היתה שנה מאתגרת גם לנו כעם. בחירות פעם אחת, בחירות פעם שניה, אלימות שגואה, והרבה חוסר וודאות באוויר. 

בלי קשר למה שיהיו התוצאות, גם כאן נדרש שיתוף פעולה, כדי לחסוך בחירות נוספות, ואולי כדי לאחד בין הקצוות. 

שיתופי פעולה יכולים לבוא בהמון צורות ופורמטים. כאמור, האהוב והראשון מביניהם עבורי, הוא שיתוף פעולה עם הרוח.... אבל יש

עוד הרבה דרכים שאנחנו יכולים לעזור לעצמנו, דרך שיתוף פעולה. 

זה מתחיל בשיתוף פעולה עם הקולות השונים שבתוכנו, והקשבה להם (החלק הכועס, הפוחד, הנרתע, הילדותי, הקלמזי, המתלהב, וכו')...

שיתוף פעולה עם המהות שלנו, שהיא אהבה - להפסיק לשפוט, לגלות חמלה, לא לבקר את עצמנו, לעשות דברים אוהבים כלפי

עצמנו,  ולהשקיע בעצמנו, גם כשכל הקולות שכתבתי עליהם בפסקה הקודמת, מדברים בשפה אחרת ומשכנעים אותנו שאנחנו לא

מספיק שווים.

וכמובן, שיתוף פעולה עם אחרים - בבית - עם בני הזוג, בני המשפחה, בני המשפחה המורחבת.

בעסקים - עם קולגות, עם מתחרים (כן, אפשר לעשות שת"פ עם מתחרים ולוודא שכולם יוצאים מנצחים), ועם לקוחות.

בחברה - עזרה הדדית, (או עזרה לא הדדית, מתוך ידיעה שאנשים שעזרו להם, יעזרו בזמן אחר ובמקום אחר, לאחרים... כי ככה זה

עובד). - מי שלא ראה את הסרט "תעביר את זה הלאה", פשוט לחצו כאן על הקישור.

ובכלל בחיים, לזכור שכשאנחנו משתפים במי שאנחנו, בכשרונות שלנו, במה שיש לנו, אנחנו משפיעים על אחרים, וזה ממשיך

להתגלגל וליצור אדוות. וכשבאוקינוס נוצרת אדווה, היא יוצרת תנועה בכל האוקיינוס ומשפיעה עליו, גם אם אנחנו לא רואים זאת...

אני רוצה לאחל לכולנו שנה נפלאה... שנה של צמיחה, אמונה, התפתחות אישית, עשייה, בריאות, אהבה, והרבה שיתופי פעולה...

אמן! 










 
לעמוד הפוסט תאריך: 24/09/2019 09:49:00 תגובות:
תגובות

חגיגה...

21.05.19
 


חגיגה
 

לפני כמה ימים חגגתי יום הולדת. 

על הבוקר, קיבלתי התחלתי לקבל טלפונים של "מזל טוב", ועם הטלפון הראשון, נפלה לי תובנה...

המזל טוב מגיע קודם כל להורים.... להורים שרצו להביא ילד לעולם, וזוכים לראות אותו גדל ומתפתח, שנה אחרי שנה...

בעבר, לא אהבתי ימי הולדת. אמנם תמיד חגגתי את היום, אך זו היתה תחושה של חגיגה מלאכותית, כי התחושות שלי התמקדו

בעיקר בעשיית חשבון נפש. מה עשיתי, מה לא עשיתי, מה אמרתי, או לא אמרתי, מה פיספסתי וכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל

לאחור, וכו'.... מוכר למישהו?

היום, הכל נראה אחרת...

היום, היום הזה מתמקד בהכרת תודה, בהסתכלות על מה שיש, בחגיגה בקטנה, ובקביעת מטרות חדשות לשנה הקרובה. 

אז למרות שיום הולדתי חל ביום שישי, החגיגה התחילה כבר ביום חמישי.

הלכתי לכנס עסקי, שהעביר אותו בחור מדהים בן 17. 

כשנרשמתי לכנס, לא היו לי ציפיות (סיפרתי לך כבר שפעם הייתי מלכת הציפיות... היום תודה לאל, זה כבר לא חלק מחיי).

נרשמתי פשוט כי זה חלק מהשגרה שלי, ללכת לכנסים, להשרות את המוח שלי בתכנים  חדשים ופורצי דרך, לפגוש אנשים שנמצאים

בעשייה, וליהנות.

האמת, שהופתעתי בענק.

היה כנס מרתק, ולמדתי שם כמה טכניקות פשוטות ומדליקות בנושא צילום בוידאו. אך מה שבעיקר הרשים אותי, זה שני דברים

מהממים שהבחור חלק איתנו, ואני רוצה לחלוק אותם איתך:

1. הבחור סיפר שהוא היה חסר ביטחון, והוא החליט שהוא רוצה לפתח ביטחון עצמי. הדרך שהוא בחר בה, זה לעמוד כל יום מול

מצלמה, ולצלם את עצמו בוידאו. 

מדהים!!! כל תחום האימון עוסק בלהתאמן על משהו שקשה לנו כדי להשתפר, להגדיל באופן קבוע את אזור הנוחות שלנו, ולהשיג את

המטרות שלנו, והבחור הצעיר הזה, עשה את זה באופן טבעי, כאילו זה כבר בילט אין במערכת שלו... וואו...

2. אחד הדברים שמאתגרים את רוב האנשים, ובגלל זה רוב האנשים לא מגשימים את המטרות שלהם באופן סדרתי, זה התמדה.

לרוב אנחנו מתחילים משהו שאנחנו רוצים בהיי, ולאט לאט האנרגיה יורדת, אנחנו מוותרים לעצמנו, מתחילים לעגל פינות עד שבכלל

אנחנו עוזבים את זה לגמרי. 

גם הבחור הזה חש ככה. בהתחלה הוא עשה את סרטוני הוידאו בהתלהבות, ואחר כך הוא היה עייף מדי, או שסתם לא בא לו וכו'... אך

הוא החליט שהוא לא מוותר לעצמו!!! במקום להרים ידיים ולספר לעצמו סיפורים למה לא, הוא החליט שהוא ממשיך, כי הלמה כן

לעשות את זה (כדי להעלות את הביטחון העצמי), היה מספיק חזק. 

הוא הבין, שכדי להמשיך, הוא צריך סביבה תומכת וזה מה שהוא יצר. 

הוא פנה לכמה מהחברים שלו והציע להם להעלות את הביטחון העצמי שלהם. הם רצו לעשות את זה, והוא פתח להם קבוצה סגורה

בפייסבוק, אליה כל אחד התחייב להעלות סרטון שעשה, כל יום, במשך 30 יום. 

כולם התחייבו לעשות זאת, וזה עזר לו להישאר מחויב לעצמו ולמטרה שלו. 

אני מספרת לך את זה, כי עבורי זו היתה השראה ענקית, ומיד אמרתי לעצמי: "אין מצב שאת מפסיקה את זה כאן. את הולכת להשקיע

בעצמך, ואת נרשמת עכשיו לקורס שלו". וזה מה שעשיתי. 

אני מקווה שגם לך זה נתן השראה ללכת אחרי החלומות שלך, להתמיד, לעשות, לצאת מאזור הנוחות, ולהקיף את עצמך בסביבה

מעצימה שתתמוך בהשגת המטרות שלך. 

אחרי הכנס חגגנו בקטנה במסעדה, ובפגישה עם חברה, וביום שישי הלכתי לכנס נוסף.

הפעם זה היה כנס של דר' נאדר בוטו, שממש רציתי לפגוש.

הכנס עסק באנרגיות, בריאות, זוגיות, יחסים ומה שביניהם...

אחד הדברים העיקריים שדר' בוטו דיבר עליהם היה הקשר בין אנרגיה גבוהה וחיוניות לבריאות, לעומת אנרגיה נמוכה וחוסר חיוניות -

למחלות. 

כמובן שיש קשר הדוק בין רמת החיוניות שלנו, לתזונה, לפעילות שאנחנו עושים במשך היום, ולהתנהלות הרגשית והמנטלית שלנו. 

הוא דיבר על השוני בין נשים וגברים, ועל מלחמות השווא (או הדרמות) שאנחנו מנהלים מתוך השוני הזה. (בגדול, נשים רוצות יחס,

מילה טובה, לדעת שהן אהובות... גברים רוצים ת'כלס - ישר ולעניין).

אבל בסופו של דבר, איך שאני לא מסתכלת על הדברים, הכל קשור למערכת היחסים שלנו עם עצמנו. עד כמה אנחנו מכבדים את

עצמנו, את הגוף שלנו, את הנפש - הרגשות, התשוקות, הרצונות, והצרכים שלנו. עד כמה אנחנו משקיעים בעצמנו, בחשיבה שלנו,

בהתפתחות שלנו, עד כמה אנחנו משרים את עצמנו בסביבה חיובית שתורמת לנו ומעצימה אותנו, ועד כמה אנחנו מפתחים את האופי

שלנו. 

אחד הדברים שיצא לי להתמקד בהם לאחרונה עם מתאמנת שלי זה הרצון מול הבחירה שלנו, ומי מנהל את ההצגה בחיינו.

לפעמים אנחנו רוצים דברים שאנחנו יודעים מראש שלא נכונים או לא טובים לנו, ואנחנו עושים או לא עושים אותם. מה שמבדיל בין

העשייה לאי העשייה זו הבחירה. 

דוגמא:

במדריך לאהבה עצמית סיפרתי על מתאמן שלי שאמר לי שהוא רוצה להפסיק לעשן, לא בגלל שזה מה שהוא באמת רוצה, אלא בגלל

שהוא רוצה לעשן מתוך בחירה ולא מתוך זה שהסיגריה מנהלת אותו. הוא בחר להפסיק לעשן, למרות הרצון לעשן.

דוגמא נוספת:

אני רוצה עכשיו לנוח, אבל אני בוחרת לצאת להליכה, כי אם אנוח עכשיו, אין סיכוי שאצא שוב מהבית. 

כדי לבחור במה שנכון לי, כשהוא בניגוד למה שאני רוצה, אני חייבת להסתכל על המטרה הגדולה יותר שלי. במקרה הזה, לשמור על

בריאות, ללכת X פעמים בשבוע, לפתח כושר וכד'...

אחרי הכנס נפגשתי עם חברה לארוחה, וכשחזרתי הביתה עייפה ומרוצה, החזרתי טלפונים, עניתי על מלא ברכות בפייסבוק,

וישבתי לכתוב את המטרות לשנה החדשה שלי...

אלה היו יומיים ממלאים (תרתי משמע) של חגיגה רגשית, פיזית ומנטלית, שהולכים להשפיע על כל השנה...

אז, יאללה לעבודה...

נשתמע בקרוב,

שלך,

יעל





 
לעמוד הפוסט תאריך: 21/05/2019 07:34:00 תגובות:
תגובות

חופשה לבד - חלק ב'

26.02.19
 



חופשה לבד - חלק ב'
 
אם הייתי צריכה לסכם את החופשה במילה אחת, הייתי אומרת: וואו...

בשתיים: קצר מדי...

בשלוש: מחכה לחופשה הבאה...

אבל לפני שאני אשתף בחוויות שלי, חשוב לי להגיד תודה לכל אלה שכתבו והגיבו... (בפוסט הקודם יש את התגובות ממני), ומי ששלח

לי מייל, קיבל תגובה במייל.

זה אחד הפוסטים שכתבתי שזכה להמון תגובות ומסתבר שהגשמתי חלום שקיים אצל לא מעט אנשים... ושחלק קטן מהקוראים שלי,

אף הגשימו אותו בעצמם.

אילת קיבלה אותי בפנים מאירות.

הגעתי ממש מוקדם, כמה שעות לפני שמקבלים חדרים במלון. הלכתי לבית המלון, התיישבתי בלובי והוצאתי מהמזוודה הקטנה את

תיק הגב, כדי לשים בו את המחשב, מכיוון שהתכוונתי להשאיר את המזוודה בחדר שמירת החפצים ולטייל, עד שהחדר שלי יהיה מוכן.

אחרי שהתארגנתי, הלכתי לפקיד הקבלה ושאלתי מתי לדעתו אוכל לקבל את החדר. הוא הסתכל במחשב ואמר: "עכשיו". 

וואו... זו היתה ההפתעה הראשונה שלי. מתחילים ברגל ימין.

התארגנתי לי בחדר, בניגוד לתמיד, הפעם בחרתי לישון בצד שאני לא רגילה - הרי רציתי לצאת מאזור הנוחות, לא? ויצאתי לטייל

בעיר. 

אני תמיד אומרת שכאשר אנחנו מתקדמים בהתפתחות שלנו, כל כמה זמן מגיע לחיינו מבחן, שבא לאפשר לנו ליישם את מה שלמדנו,

או... להראות לנו שיש לנו על מה לעבוד בנושא.

במטוס ישב לידי בחור, ופיטפטנו לאורך הטיסה. הוא הציע שנלך יחד לשתות קפה יותר מאוחר, אני... החלטתי להיות נאמנה לעצמי

ולא להתחייב. הרי יצאתי לחופשה כדי להיות לבד... לא?

במטוס היו תמונות פרסומת של ההופעה החדשה של "WOW", וממש בא לי ללכת. החלטתי לבדוק את הנושא.

הלכתי באותו יום 12.5 ק"מ, לאורך הטיילת, התפנקתי בארוחה טובה, בדקתי לגבי ההופעה, ואז גיליתי שיש הופעה (במסגרת תחרות

בינלאומית) של בלט על הקרח, החלטתי ללכת להופעה הזאת, והיום טס...

חזרתי לחדר רק בלילה, עייפה אך מרוצה, וגיליתי שאפילו לא פתחתי את המחשב.

האמת שלקחתי את המחשב, לא כדי לעבוד, אלא פשוט חשבתי שיהיה לי זמן שקט להתקדם בספר שהתחלתי לכתוב, ורציתי לצלם

איזה שני סרטונים, אך כל כך נהניתי מההתנתקות, שהכל נדחה לצד. 

בבוקר שלמחרת, הלכתי לארוחת בוקר מלאת ביטחון ואנרגיה. 

לפני שנסעתי לא ידעתי איך אני ארגיש, לשבת לבד בחדר האוכל. בזמן אמת - הרגשתי מצוין. לא ניסיתי לשבת בצד או להסתתר, אלא

להיפך, בחרתי בשולחן שהיה במרכז חדר האוכל ונכחתי ברגע, בהנאה מהארוחה, ובמחשבה על איך ייראה היום שלי. 

אחרי הארוחה הלכתי לבדוק אפשרות למסז' (תודו שהתפנקתי), ומכיוון שהספא היה סגור עדיין, נשכבתי על כסא נוח על שפת

הבריכה, עם ספר טוב, וקראתי.

המטרה העיקרית שלי בחופשה הזאת היתה להתחבר לעצמי מחדש, בלי הרעשים של הסביבה, של מה שצריך, של עבודה וכו'... ואחד

הדברים שאני ממש אוהבת זה להתבונן בעצמי מהצד ואז לפעול מתוך מודעות רחבה יותר...

הייתי מרותקת לספר שקראתי, ופתאום שמתי לב שאני נעשית חסרת מנוחה.. הביקורת התחילה לצוץ... יש לי דברים שתכננתי לעשות

ואני כבר יותר משעתיים פה ולא זזה, והזמן טס... חייכתי לעצמי והזכרתי לי שאני בחופש, וכל תוכנית יכולה להשתנות וזה בסדר. שוב

הסתכלתי על ההרגל שלי לרוץ אחרי הדברים, להספיק, ליצור לחץ... והחלטתי שזה לא מה שאני רוצה...

נשארתי להתענג מהשמש ומהספר עד הצהריים, ואז החלטתי שהגיע זמן לזוז...

הלכתי לאכול צהריים, ומשם לאטרקציות מגניבות בקניון ICE MALL. 

הייתי בקולנוע 7 מימדים, והבחורה בקולנוע ראתה שכל כך נהניתי, שהציעה לי להישאר בעוד סרט (אנרגיות טובות), משם הלכתי

למבוך של מראות, שיחקתי כדורגל (אמיתי), כשהשוער הוא רובוט (וכן... הצלחתי להבקיע שער, בניסיון השני), והשיא היה...

שהתמודדתי עם קורת הפחד... (אני לא אגלה לכם מה זה, כדי לא לקלקל למי שירצה להגיע לשם.... אך אומר שהרגשתי שאני באחת

המשימות של המירוץ למיליון - לא פחות)...

זו היתה חוויה מדהימה.

משם הלכתי למשביר, לחפש מתנה לללי, האחיינית המהממת שלי, ליום הולדתה. ראיתי את השקיעה על חוף הים, ושוב צעדתי מעל

10 ק"מ לאורך הטיילת. 

חזרתי לחדר בערב, ושום התבוננתי מהצד... הפתיע אותי לראות שאין לי שום חשק לפתוח את המחשב.

בימים רגילים, אין מצב שאני ליד מחשב והוא לא דולק. ועכשיו, הוא ממש לא חסר לי. קצת מוזר...

במקום לשבת עם המחשב, הוצאתי בלוק ציור קטן, שהכינותי מראש, וגזרי עיתונים שהכנתי, והתחלתי לבנות לוח חזון חדש. זה נתן לי

קצת הזדמנות לחקור מחדש מה אני באמת רוצה ברגע זה בחיי...

הגיע היום השלישי. חשבתי לצלם על הבוקר את הסרטון שרציתי. קמתי מוקדם להתקלח ולהתארגן, וראיתי שהמקום בו רציתי לצלם,

לא מתאים, בגלל רעשי הסביבה, אז ויתרתי על הרעיון והלכתי לחדר האוכל. גם בפעם הזאת, למרות היותי לבד, הרגשתי נוחות ו

שייכות לסביבה. 

גיליתי שהלחץ שבו אני שמה את עצמי רוב הזמן מתבטא גם באכילה. שמתי לב שאני אוכלת במהירות, כאילו מישהו רודף אחרי... ו

החלטתי להתאמן על לאכול לאט, לנשום, לפעול מתוך מודעות...

אחרי האוכל חזרתי לחדר, לארגן את הדברים ולהקשיב להרצאה. 

שאלתי אם אוכל לפנות את החדר יותר מאוחר מהרגיל, ונענו לבקשתי בשמחה (עוד שיעור חשוב: תמיד צריך לנסות)... היתה לי טיסה

בערב, וכל היום היה לפני...

אז המשכתי לעצב את לוח החזון, יצאתי שוב, הפעם לאזור השוק, לחפש מתנה לללי, וחזרתי לבריכה, להמשיך לקרוא את הספר.

הבנתי שהייתי עסוקה מדי לאורך החופשה ולא ממש הספקתי "לפגוש את עצמי" כמו שרציתי, אבל זה גם בסדר, כי עשיתי דברים

שעשו לי כיף. 

לסיכום - כמה דברים שזכיתי לראות ו/או להבין ברמה עמוקה יותר, לאורך הדרך...

1. לפעמים אנשים שואלים אותי כמה זמן עוד ייקח להם עד שיגיעו ליעד, למקום של אהבה עצמית, קבלה, שלווה, סבלנות, או לא

משנה מה היעד... והתשובה שלי היא תמיד, שהעבודה לא נגמרת כל עוד אנחנו פה. החופשה הזאת, הראתה לי את זה ב - LIVE...

את הלחץ שלי להיות בעשייה, שבא על חשבון להיות בהוויה.

2. ראיתי איך התכנותים שקיימים בנו (הן תכנותיים אישיים שעברנו, והן תכנותים אוניברסליים) - להרגיש נקיפות מצפון אם אני לא

עושה, או לא עושה מספיק... (מי בכלל קובע מה זה מספיק, אם לא אנחנו. ואם אני זו שקובעת, אז למה להרגיש נקיפות מצפון על

כך?). 

3. גיליתי מחדש את העונג והסיפוק שיש בלצאת מאזור הנוחות, ו"קפצתי" על ההזדמנויות שנקרו בדרכי לפעול מהמקום הזה.

4. למדתי ששלושה ימים, זה ממש לא מספיק, ושחופשת ההתבודדות הבאה, (מתי שלא תהיה), תהיה ארוכה יותר.

5. למדתי כמה "מנקה" זה לבחור להתנתק מהטלפון ומהמחשב 

6. ראיתי שכשאני מכבדת את עצמי ואת החופש שלי, גם אחרים עושים זאת.

7. ראיתי כמה מצבי השתקפות נהדרים היו לי בחופשה הזו, וזה סיפר לי על האנרגיה שלי.

8. גיליתי שאני לא ממש יודעת בבהירות מה אני רוצה, למרות שחשבתי שאני יודעת. ויותר מכך, למדתי שזו שאלה חשובה לשאול את

עצמנו מאה פעמים ביום, כי בכל רגע נתון אנחנו יכולים להיטיב עם עצמנו, אם נדע מה אנחנו באמת רוצים.

9. כדי להגיע לחופש אמיתי חייבים להתאמן על תודעה של חופש, תודעה שבוחנת את הסיפור שלנו, את המגבלות שאנחנו רואים בכל

סיטואציה, ואת המוכנות להתעלות מעל המגבלות על ידי שאילת השאלות הנכונות, ומוכנות לצאת מאזור הנוחות.

10. יש מסביבנו אנשים מדהימים, ויש אנשים שפחות... החוכמה היא שנלמד להתמקד במדהימים... (אגב, כשיש אנשים סביבי שהם

לא מהסגנון האהוב עלי בהתנהגות שלהם, אני מיד עושה הו'אופונופונו. זה מסית את האנרגיה מהם - וכידוע, אם הייתי ממקדת בהם

את תשומת הלב, זה מה שהיה גדל, וזה מאפשר לי לפתח יותר סבלנות וסובלנות כאדם.

11. הכל קורה מתוך סיבה שתומכת בנו, גם אם אנחנו לא רואים את התמונה הגדולה, וככל שנתאמן על יצירת הביטחון הזה בחיינו, כך

נרגיש יותר טוב וניצור לנו חיים יותר טובים. וזה מזכיר לי... היתה לי פגישה בשבוע שעבר ודיברנו על נושא ה"ציפיות", וכמי שהיתה

"מלכת הציפיות", הנושא הזה ממש קרוב לליבי.

דיברתי על כך שאין לי ציפיות, כי ציפיות הן פורמט של חבלה עצמית אכזרית במיוחד, ואותה בחורה שאיתה דיברתי שאלה אותי, איך

זה יכול להיות... איך מגיעים לזה... והתשובה: מתאמנים על זה!

אז אם יש משהו ממש חשוב שאני רוצה להעביר לך בפוסט הזה, זה להתאמן!!! להתאמן על הדברים שקשה לך איתם, להתאמן על

אמונה, על אמון, ועל אמונה בעצמך. להתאמן על קבלה, על אהבה עצמית, על סליחה, על יצירת סיפורים חדשים (אחרי ששיחררת

את הישנים שמרגישים קצת לעוסים ובעיקר תוקעים), ועל כל מה שיכול לשפר את חייך. 

מגיע לך יותר. מגיע לכולנו יותר.

מגיע לנו לשמוח, להצליח, להיות בריאים, אהובים, ולהגשים את מי שנועדנו להיות...  ואלה דברים שצריך להתאמן עליהם...

נראה לי שחלקתי מספיק להפעם...

נשתמע בקרוב,

יעל.


 
לעמוד הפוסט תאריך: 26/02/2019 19:32:00 תגובות:
תגובות

חופשה לבד - חלק א'

21.02.19
 



חופשה לבד - חלק א'
 
החלטתי לצאת לחופשה לבד.

לא! לא בגלל שלא היה לי עם מי לנסוע. ברגע ששיתפתי את האנשים הקרובים לי, לפחות שלושה אנשים קפצו ואמרו שהם מצטרפים

אלי. 

סירבתי בנימוס.

מטרת החופשה לבלות זמן עם עצמי, להכיר את עצמי מחדש, לדייק בלייזר מה אני רוצה, איך אני מרגישה, לראות איך אני משתנה

ולבחון מה מתאים ונכון לי עכשיו, כמי שאני היום.

האמת, הכל התחיל לפני 14 שנים, כשנתתי למתאמנת שלי משימה לצאת לבד לחופשה.

המטרה היתה "לנקות את הראש מרעשי הסביבה והשגרה", כדי שאפשר יהיה "לחשב מסלול מחדש".

היא היתה אמיצה ו"קפצה" למים העמוקים, למרות שזה לא היה קל בהתחלה...

לימדו אותנו ואפילו די "תיכנתו" אותנו, שלבד זה לא טוב.

לבד זה של לוזרים, של מי שאין לו עם מי להיות, אם לבד - עדיף כבר להישאר בבית (שאף אחד לא ידע שאנחנו לבד), ואולי אפילו

קצת לרחם על עצמנו...

נדיר שאנשים מתייחסים ללבד כאל בחירה. ומעט מאד אנשים יודו (אפילו בפני עצמם), שהם מרגישים לבד אפילו במערכות היחסים

שלהם, (כי בכל זאת, זה נראה יותר טוב לא להיות לבד)...

בכל אופן, אני בכל תחילת שנה עושה רשימה של עד 100 מטרות שאני רוצה להגשים השנה, ואחת מהן, שהולכת איתי כבר כמה

שנים, אך מעולם לא התממשה, היתה לצאת לחופשה לבד.

ביום שלישי השבוע, תוך כדי עבודה, פתאום בא לי לחפש איזה דיל נחמד...

לא התכוונתי לצאת עכשיו לחופשה, אלא רק "לבדוק" מה קורה.

ביום ראשון הקרוב התבטל לי אימון, שלא הייתי משנה אותו בעצמי, וגם מצאתי דיל די נחמד... רק שזה לסוף השבוע הזה!!!

וואו... זה קרוב, הרגשתי רטט פתאום.

אמנם טסתי לחו"ל המון פעמים לבד, במיוחד לארה"ב, אך תמיד הלכתי אל... נפגשתי עם... 

כשלמדתי בארה"ב, חוויתי כל כך הרבה דברים חדשים, מטורפים, מרחיקי לכת, ו... אין לי עוד מילים לתאר... שבמשך שנתיים, איבדתי

לחלוטין את אזור הנוחות שהיה לי, ומשהו חדש ומדהים קרה... היה לי נוח וכיף להיות בלי "אזור נוחות".

חזרתי לפני כמעט 9 שנים, ולאט לאט בניתי לי אזור נוחות חדש, שהתחיל לגרום לי להגביל את עצמי... זה ממש לא מה שאני רוצה...

החלטתי להזמין את החופשה.

אז כן, עלו לי כמה מחשבות "מפחידות", זוכרים, מאלה שתוכנתנו אליהן...

"בטח יסתכלו עלי שירדתי לבד לארוחת בוקר".... - נו באמת, שיסתכלו... אין לי שליטה על מבטים של אחרים, ומכיוון שהכל זה

השתקפויות, אם אני ארגיש בנוח, זה לא ייראה שונה לאף אחד.

"אני מגיעה כמה שעות לפני קבלת החדר. מה יהיה"? - יהיה מה שאחליט שיהיה... אם אחליט לטייל, אצא לטייל. אם אחליט לשבת

בבית קפה, אשב בבית קפה, אם אחליט על אטרקציה כזאת או אחרת, זה מה שיהיה... הכל פתוח ואפשרי...

"ואם הכספת בחדר לא תתאים למחשב" (כבר קרה לי שהמחשב לא נכנס לכספת) - אז אקח אותו על הגב... זו לא הפעם הראשונה

שאני סוחבת את הבית על הגב בטיוליי, וכנראה גם לא תהיה הפעם האחרונה...

"ומה עם ההוצאה הלא מתוכננת הזאת. בכל זאת, כשנוסעים בשניים זה מוזיל עלויות" - תחכי להכנסה לא מתוכננת, חייכתי לעצמי...

המטרה היא להיות לבד, כבדי את עצמך, והגשימי אותה...

זו פחות או יותר השיחה הקצרה שניהלתי לי בראש, עד שהוצאתי את כרטיס האשראי מהארנק, וסגרתי את החופשה.

אני לוקחת ספר חדש, מחברת, בלוק ציור וטושים - ליצירת לוח חזון, את החזון הכתוב שלי, פנקס התובנות והתודות, מחשב - כדי

להתקדם בספר שאני כותבת וטלפון, שיהיה על שקט... והולכת לבלות זמן איכות עם עצמי, רחוקה מהשגרה ומהאיזור שהפך לאיזור

הנוחות...

מה בתוכנית? אין תוכנית.

איך יהיה? יהיה מצוין, כי מה שלא יהיה, זה יעזור לי לראות את עצמי בפרספקטיבה אחרת, להרחיב את הגבולות שלי, ולצמוח...

תוך כדי, או אולי כשאחזור, אשתף אותך בפרק הבא...

דבר אחד ברור לי, שהחופשה הזו, מעבר למה שיהיה בה, היא חופש אמיתי. כי לא משנה מה אעשה בחופשה, אם רק אהיה על החוף 

כל היום, אכתוב, אטייל, אלך לאטרקציות וכו'... החופש הוא בבחירה, לעשות את מה שאני באמת רוצה (לצאת לחופשה לבד), למרות

הפחד/אי הנוחות, למרות הקולות שבפנים, ולמרות הדעות של האחרים. החופש להיות חופשי, וללכת בדרך שאני רוצה.

אז... הלכתי להתארגן.

נשתמע בקרוב :).

נ.ב.

אני מזמינה אותך לשתף אותי בתגובות איזה חלומות יש לך שהחלטת להגשים השנה....


 
 

##CODE##
לעמוד הפוסט תאריך: 21/02/2019 09:40:00 תגובות:
תגובות

ברוכה הבאה 2019

28.12.18




ברוכה הבאה שנת 2019

אני מסתכלת אחורה, מעבר לכתף, לראות בעיני רוחי את המסע אליו לקחה אותי שנת 2018, והמשא שהלך איתי לאורך השנה, ואני

חושבת "וואו"... כל כך הרבה קרה בשנה זו...

רגעים קיצוניים של ביטחון ומולם פחד, של נסיקה ונפילות בדרך, של הגשמה מול חוסר עניין, של פריצת דרך עצומה ובהלה... השנה

עשיתי החלטות אמיצות שעזרו לי לדייק את איך אני רוצה לחיות את החיים שלי, פגשתי אנשים חדשים, ובעצם הכנתי את עצמי ל -

2019.

ברוכה הבאה 2019, את הולכת להיות נפלאה...

אחרי חודשים רבים שלא כתבתי, היה חשוב לי מאד להעלות את הפוסט הזה, כי יש תאריכים בשנה, אני מאמינה, שיש להם אנרגיה

מיוחדת, והם יכולים להיות הזדמנות נפלאה עבורנו (או כמו שאני רואה את זה, סוג של חובה כלפי עצמנו), להתכוונן, לדייק את

החלומות והמטרות שלנו, לקבל החלטות לגבי שינויים שאנחנו רוצים לעשות, ולהתחייב כלפי עצמנו ליישם. 

ראש השנה, תחילת השנה האזרחית, ויום ההולדת הם זמנים בהם יש תחושה חזקה של התחלה חדשה. תחושה שמה שלא עבד עד

היום פתאום יכול להתחיל לעבוד אם נעשה לו את ההתאמות הנכונות, ואם נהיה מוכנים להגדיל את הכלי שלנו (התודעה, ההערכה

העצמית, תחושת הערך העצמי המרכיבים אהבה עצמית).

אז כדי לא לאכזב את עצמנו בשנת 2019, וכדי לא לחכות עד שיהיה לנו.... (זמן, כסף, כוח, וכו'... כל אחד יודע מה הסיפור שלו),

ובעיקר כדי שלא יעברו עוד כמה שנים מבלי לשפר את החיים שלנו, להגשים חלומות, ולהתפתח (ברמה הרגשית, הרוחנית, המנטלית

והפיזית), אני רוצה לחלוק אתכם את הדברים אותם אני עושה לקראת השנה החדשה, בתקווה שכל אחד ייקח מה שמתאים לו, כדי

להפוך את שנת 2019 לשנה נפלאה...

1. לוח חזון - זה לא משנה כמה לוחות חזון כבר תלויים אצלי על הקיר, בכל תחילת שנה מתווסף עוד אחד, או שהחדש מחליף את מה

שכבר פחות רלוונטי.

מכיוון שהכל הוא אנרגיה ומקושר אחד דרך השדה האנרגטי, אני מאמינה שגם כאשר אנחנו לא מפנים תשומת לב ללוח החזון שלנו,

אלא הוא פשוט נמצא סביבנו, הוא משמש ככלי עוצמתי להגשמה. על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו מסתכלים על לוח החזון, עוברים על

הדברים, ומחזקים את החיבור הרגשי למציאות הרצויה אותו הוא מסמל עבורנו.

2. כתיבת חזון - כתיבה מפורטת של איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו השנה. 

אני כותבת את החזון בזמן הווה, כאילו הוא כבר התגשם, והוא מכיל משפטים של הוקרת תודה. הוקרת התודה מקבעת בתודעה שלי

את מה שהחזון מייצג, כמציאות שכבר קיימת ברובד האנרגטי עבורי, ובנוסף, היא עוזרת לי להתאמן על אמונה, שהכל קורה לטובתי.

3. בשנה שעברה הגדרתי לעצמי שאני כותבת מאה מטרות שאני רוצה להגשים השנה. הגעתי בערך ל - 80, ומתוכן הגשמתי פחות או

יותר חצי. 

גם השנה אני אכתוב מאה מטרות, עם שאיפה לממש אותן.

אני מניחה שיש מי שחושב, מה אני מתלהבת אם הגשמתי רק חצי... אבל כשחושבים על זה, להגשים 40 מטרות שהיו לי בשנה אחת,

זה לא ממש רע... :).

המטרות הן שונות מהחזון. אם בחזון אני מתייחסת לדברים כמציאות שכבר קיימת עבורי ברובד האנרגטי, ואני בטוחה שהיא תגיע

בקרוב גם לרובד הפיזי. בחזון אני גם לא עוסקת באיך... אם החזון שלי עוסק למשל ברצון שלי לגור במקום מסוים, או להצליח בדבר

שאני עושה, אני לא אחפש את האיך אני אגיע לזה, וגם לא את המתי, אלא אקבע את ההצהרה שזה קורה, על לוח החזון. 

לעומת זאת, כשאני מגדירה מטרות, יש לי אחריות מלאה להגשים אותן. יש לי אחריות להיות מחוברת אליהן, להכניס אותן ללו"ז שלי, ו

ולעשות.

הבדל נוסף הוא שמטרות לא בהכרח מייצגות את החזון שלי. הן יכולות להיות דברים שאני רוצה להשיג בשביל ההתפתחות

האישית/מקצועית שלי, בשביל להתקדם בעסק, ליצור חברויות ועוד....

דוגמא:

אם שמתי על לוח החזון את בית חלומותי, או אנשים שאני רוצה לפגוש השנה (שאני לא מכירה אותם באופן אישי) וכד'... המטרות שלי

לא בהכרח יהיו קשורות לזה (הן יכולות להיות, אבל לא חייבות).

למשל: אני שמתי לי כמטרה לקרוא לפחות עשרה ספרים חדשים השנה. הקריאה כנראה לא תשפיע על הגשמת החזון שהגדרתי

(למרות שתמיד יכולות להיות הפתעות בחיים), אך היא משהו שחשוב לי לעשות כמי שמאד אוהבת ספרים, וחוזרת לספרים שוב ושוב.

4. יש לידי פנקס קטן שבו רשומים כל מיני דברים חכמים שקראתי והעתקתי, שכתבתי לבד, או תובנות שקיבלתי בסיטואציה כזו או

אחרת. אני קוראת כל יום לפחות שלושה דברים שכתובים בפנקס כדי לשמור ולחזק בתודעה שלי את הדברים שאני רוצה. 

5. אתמול קניתי פנקס קטן נוסף, שנמצא איתי בתיק והמטרה היא לכתוב בו את כל מה שעולה על רוחי. הרעיון הוא, שהרבה פעמים

עולים בי רעיונות שאני רוצה לפתח, דברים שאני רוצה לכתוב או לעשות עליהם סרטונים, אך אני לא כותבת אותם מיד, וכשמנסה


להיזכר, כמובן שכבר לא יודעת על מה חשבתי. לפעמים מגיע אלינו מידע גבוה, וכשאנחנו לא שומרים עליו, הוא נעלם, אז הספרון

האדום הקטן שקניתי בא לעזור לי בקטע הזה לשפר, ולהשתפר.

6. אתמול היתה לי שיחה עם בחור מקסים ועם המון מודעות, שביקש את עזרתי. שמעתי את הסיפור שלו, ושיתפתי אותו בתחושה שלי

שאני לא בטוחה שאוכל לעזור לו, כי הוא מדבר כאילו הוא כבר יודע הכל. הוא בכל זאת ביקש את עזרתי, והצעתי לו משהו, שאני

הולכת לאמץ בעצמי, ומציעה לכל אחד לחשוב על כך...

הצעתי לו שכל משפט שהוא אומר לעצמו, במקום לסיים אותו בנקודה או בסימן קריאה, יסיים אותו בסימן שאלה.

דוגמא:

"אני יודעת למה זה מרגיז אותי כשקובעים איתי ומאחרים".

"אני יודעת למה זה מרגיז אותי כשקובעים איתי ומאחרים"?

כאשר אני אומרת לעצמי משהו ומסיימת אותו בסימן קריאה או בנקודה, אני לא במקום שפתוח לשינוי, אלא אני בחשיבה מקובעת

שסביר להניח הולכת איתי שנים, בלי שאני אעצור לבחון אותה. מהמקום הזה אני בעצם ממחזרת את אותן חוויות כשמישהו מאחר ו

ומציפה את אותן רגשות (כעס, אכזבה, תסכול וכד')...

לעומת זאת, כאשר אני מכניסה ספק למה שאני יודעת, אני כבר לא בטוחה שאני יודעת. אני מוכנה לבחון את הסיפור שלי ואת האמונות

שסביבו, אני מוכנה לעשות חקירה פנימית ולראות את הדברים מפרספקטיבה יותר רחבה. כשאני מסיימת את המשפט בסימן שאלה,

מה שהיה ברור לי הופך פתאום להיות לא כל כך ברור, ומאפשר לי גמישות מחשבתית, הסתכלות על הדברים מזוויות שונות, ובחינה

של האמונות, המחשבות והרגשות שלי - אם הן עדיין רלוונטיות.

בשבוע שעבר בפגישת אימון אמרה לי המתאמנת שלי שהיא מרגישה סוג של בלבול, חוסר בהירות, ריחוף, חוסר מיקוד וכד'... אמרתי

לה שהיא נמצאת במקום מצוין. למה?

פתאום כל האמונות המוצקות שהיו לה, התחילו להתערער, וזו הזדמנות נפלאה לבחון את הדברים, לגלות אפשרויות חדשות, ולבחור

לאמץ מחשבות ואמונות שמתאימות יותר למי ולמה שהיא רוצה להיות.

7. להיות במסגרת שמאפשרת לך לפגוש אנשים שנמצאים בעשייה ושתחומי העניין שלהם קרובים לשלך - אני נמצאת כבר כמה שנים

בקבוצת מאסטרמיינד עם ארבע בעלות עסקים. זה נותן אפשרות להתייעץ, לחשוב ביחד, ובעיקר לראות דברים מפרספקטיבה של

אנשים אחרים - כדי להרחיב את הפרספקטיבה שלי. 

כמו כן, למרות שבחרתי לא לעסוק כרגע בנדל"ן בחו"ל, אני מקפידה ללכת למפגשים של רוברט שמין, לפגוש אנשים, לשמוע דעות

וניסיון של אחרים, וכך להשקיע בתודעה שלי. (במפגש האחרון פגשתי בחור בן 25, שהימם אותי שבגיל כל כך צעיר הוא הולך לסגור

את העסקה הראשונה שלו, והוא יודע בדיוק מה הוא רוצה לעשרים שנה הקרובות). בנוסף, זה פותח אפשרויות לשיתוף פעולה שלרוב

אנחנו לא חושבים עליו. 

אני נמצאת בקהילות נוספות, בארץ ובחו"ל (קהילת בית הספר שלמדתי בארה"ב, קהילת השקעות וכד'), כי זה באמת עוזר לי להשתפר

כל הזמן בתחומים שאני רוצה.

לא חייבים להיות חברים בהרבה קבוצות, אך אני חושבת שכל אחד חייב לעצמו את ההזדמנות להשתייך לפחות לקבוצה אחת שתעזור

לו להרחיב את התודעה שלו. (הרי כולנו יודעים מה שאנחנו יודעים, ואין לנו מושג לגבי מה שאנחנו לא יודעים. הדרך לדעת עוד דרך

אינטראקציות עם אנשים אחרים, שמיעת דעות, רעיונות, ומחשבות של אחרים, כדי לראות את הדברים בפרספקטיבה אחרת.

8. לבחור את החברים שלכם. 

לכולנו יש חברים מהעבר וחשוב שנישאר חברים שלהם, אם הם מתאימים לנו, ולא כברירת מחדל של "זה מה יש".

לפעמים, אנשים שהתאימו לנו ולמה שרצינו בעבר, כבר לא מתאימים יותר, וזה בסדר לשחרר אותם באהבה. אנשים שהמהות שלהם

זה להתלונן, לחפש מה לא בסדר, מה קשה, וכמה רע... לא נמצאים בחיים שלי, גם אם הם האנשים הכי נחמדים בעולם, מכיוון שאלה

לא התדרים שאני רוצה לחזק בחיים שלי. 

פעם היה לי מנטור בשם ג'וני ווימברי. באחד הכנסים שהוא עשה הוא אמר: "אם יש לך תשעה חברים בכיינים, נחש מי הבכיין

העשירי"? כנ"ל לגבי אם יש לך תשעה חברים מצליחים...

כדי להרגיש טוב, להצליח, ולהיות בעשייה, אנחנו חייבים להקיף את עצמנו באנשים שמתאימים לתדר הזה, אחרת, אנחנו גוזרים על

עצמנו להיות מושפעים מאנשים שאנחנו ממש לא רוצים להיות כמותם.

זוכרים את המייל שכתבתי לאחרונה לגבי קנאה והשראה?

כאשר אנחנו פועלים ממקום של השראה, אנחנו רוצים להיות כמו האחר. אנחנו רוצים ללמוד ממנו, להגיע להישגים שהוא הגיע אליהם,

ולהיות מצליחנים. כאשר אנחנו פועלים ממקום של קנאה, אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו טובים יותר, ורוצים שהאחר יהיה כמונו.

יש לנו בכל רגע נתון את האפשרות להחליט מאיזה מקום אנחנו רוצים לפעול, ויש לנו אחריות לעשות את הבחירה הנכונה.

9. לקחת איזשהו קורס העשרה, שלא קשור למקצוע שלכם, או למשהו שהוא בגדר צריך. למשל: אין לי מושג למה, אך כבר כמה שנים

יש לי את המחשבה בראש שאני צריכה ללמוד פיתוח קול. אז בהמשך לסעיף 3, זה ייכנס אצלי לרשימת המטרות לשנת 2019 (אגב,

המלצות על מורה לפיתוח קול יתקבלו בברכה).

10. לשבור הרגלים של עצמך. לכולנו יש הרגלים שאנחנו פועלים לפיהם, לרוב אפילו לא במודע (מי זוכר כשהוא נועל את הדלת כשהוא

יוצא מהבית, מדליק את האור בחדר המדרגות, מתניע את הרכב וכד')... כשאנחנו פועלים מתוך הרגל, מעבר לזה שזה לא דורש

חשיבה ובחינה מחדש של הדברים, אנחנו בעצם משחזרים שוב ושוב את אותם נתיבים במוח, ולא יוצרים שום התפתחות.

מחקרים מראים בוודאות היום שהמוח הוא גמיש, וזה אומר שהתפתחות המוח לא מסתיימת עד גיל 25, כמו שחשבו פעם, אלא אנחנו

יכולים להמשיך ולפתח אותו, ולנצל הרבה יותר מהפוטנציאל שלנו, ממה שאנחנו מנצלים. 

בעצם זה שאנחנו שוברים הרגלים, אנחנו יוצרים נתיבים חדשים במוח, שמציידים אותנו במיומנויות ויכולות חדשות. מעבר לזה שזה

תורם לבריאות שלנו, ולשמירה על היכולות הקוגניטיבות שלנו, וזה גורם לנו לכוון הרבה יותר גבוה, אם ידיעה שאנחנו מסוגלים להגיע.

אמרנו כבר שהכל אפשרי?

11. הכניסו איזושהי פעילות ספורטיבית לחיים שלכם. אני אמנם מאותגרת ספורט, אך אני ממש משתפרת בנושא. ואם כבר העליתי את

נושא האתגר, אז אגיד כמה מילים...

לי ממש קשה לעשות פעילות פשוטה אפילו, כמו לצאת להליכה. לכן, מצאתי פיתרון. אני הרבה מאד פעמים משאירה את האוטו בבית

בחניה, ונוסעת באוטובוסים. אוטובוס ומכריח אותי ללכת עד התחנה, לפעמים אני יורדת שתי תחנות לפני המקום שאני צריכה להגיע

אליו, כדי ללכת ברגל, וכשאני נוסעת עם הרכב, אני דואגת לעבור בפארק ולעשות הליכה, אפילו עם היא רק של רבע שעה. 

זה לא משנה מה האתגר, חשוב להתחייב לעצמנו, ולעשות. מעבר לתרומה שהדבר עצמו נותן לנו, זה משפיע גם על היכולת שלנו

לסמוך על עצמנו, להתייחס לעצמנו ברצינות ובכבוד, ומשפיע על ההערכה העצמית. מצאו את הדרכים להתגבר על האתגר, ולעשות את

מה שצריך, זה חשוב להתפתחות שלכם. 

לסיכום, זה בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו איך תיראה שנת 2019.

כדי להפוך את השנה לטובה יותר עבורנו, עלינו להיות "גדולים" יותר, ממה שהיינו בשנת 2018.

כדי להיות "גדולים" יותר, עלינו להשקיע בעצמנו, ומי לא מוכן להשקיע בנכס הכי יקר שלו? 

וכמו שראינו במה ששיתפתי שאני עושה, יש המון דרכים ואפשרויות להשקיע בעצמנו, והתגמול שלהן, הוא רב...

מזמינה אותך לשתף אותי במה בחרת לקחת לחיים שלך לשנת 2019, איך השנה הזו הופכת להיות השנה הטובה ביותר שלך? ואיך

היית רוצה שהשנה שלך תיראה....

מאחלת לכולנו 2019 מדהימה,

שלך,

יעל


 
לעמוד הפוסט תאריך: 28/12/2018 12:07:00 תגובות:
תגובות

תובנות יום הולדת

27.05.18



 

תובנות יום הולדת


לפני קצת יותר מחודש, חגגתי יום הולדת.

האמת, שאי אפשר לקרוא למה שהיה כל כך חגיגה... אך כמי שמחויבת לעצמה, לחגוג את החיים... הכל היה טוב ולטובה.

יום ההולדת שלי חל השנה ביום חמישי, ומבחינתי הוא התחיל כבר ביום ראשון, כאשר טסתי לחופשה מפנקת ביוון. 

דמיינתי לעצמי חופשה של בטן גב, זמן איכות עם מחברת מול הים, אוכל טוב, חברה טובה, וזמן לחישוב מסלול מחדש... מכל אלה מה

שיצא זה להיות בחברה טובה, ולאכול אוכל טוב... כל השאר התמסמס לטובת פינוקים אחרים (מסאז, בריכה, טיולים, ואפילו קצת

קניות)...

ביום חמישי בצהריים, חזרנו לארץ, ואחותי היקרה, שיודעת שאני אוהבת ימי הולדת, ושהשנה תיכננתי על המסעדה של חיים כהן,

אירגנה הכל... מלאסוף אותנו משדה התעופה, ועד לחניה בכניסה לדיקסי. (עד כאן הקטעים הנחמדים).

הגענו לדיקסי הסתכלנו על התפריט, הייתי מבסוטה עד... שחטפתי בחילה.

בקיצור, עוד לפני שהספקתי להזמין רצתי לשירותים להקיא, והמשך הארוחה היה להסתכל על הסועדים וליהנות מההנאה שלהם, כי

לא הייתי מסוגלת לטעום כלום. בהמשך, הערב הסתיים בבית החולים (תודה לאל, הכל בסדר).

למרות שהחגיגה היתה הכי רחוקה ממה שיכולתי לדמיין, הרגשתי חגיגה וגיליתי, שלמרות שכל השבוע הזה לא נראה כמו שחשבתי

שייראה, השגתי בו את כל מה שרציתי, (חופש, תובנות, בהירות, ומסלול מחודש), גם אם זה הגיע ב"דלת האחורית", וכאן אני רוצה

לחלוק את התובנות שלי, שיכולות להיות רלוונטיות (למיישמים), גם הרבה מעבר אלי. 

1. ללכת אחרי הלב...

תמיד הרגשתי שזה די "פשלה" שלא הייתי ביוון. כל כך הרבה נסעתי בעולם, ובעיקר לארה"ב, שזה נראה לי מוזר, שכאן, ממש

מעבר לפינה אף פעם לא הייתי. כשהחלטתי לצאת לחופשה, אמרתי לעצמי שאין מצב שזה לא יהיה יוון... ואני כל כך שמחה שעשיתי

כך...

העם היווני עם שמח, בעל אורך רוח ואדיב שפשוט כיף לשהות במחיצתו. 

טסתי מטרמינל 1, וזו היתה חוויה לא נעימה. המון אנשים שהיה קשה להכיל במקום כל כך קטן, תורים של קרוב לשעתיים, חום, ורצון

שזה רק ייגמר... 

אני מניחה שגם כאשר כל כך מחכים לחופשה, אחרי תקופה כל כך אינטנסיבית, נעשים קצת חסרי סבלנות, רוצים שהכל יעבור כהרף

עין, וכבר נוכל לשבת על חוף הים ולהרגיש חופש...

הגענו למלון, משתוקקים כבר להגיע לחדר, לשים את הדברים, ולהתחיל את החופשה... :), אבל ליוונים יש קצב אחר, ולמרות שהגענו

אחר הצהריים, החדרים עדיין לא היו מוכנים. 

קיבלו את פנינו עם מגבות לחות להתרעננות, וקוקטייל צבעוני וביקשו שנשב, עד שכל החדרים יהיו מוכנים. 

קבלת הפנים הנעימה מיד גרמה להרגיש טוב. אורך הרוח והנעימות של מקבלי פנינו באופן טבעי, השפיעו על כולם והרגיעו את ה"לחץ"

להגיע לחדר, לשים את הדברים ולהתרענן, וגם את הצורך בשליטה של "איך דברים צריכים להיות" - זו המשמעות של חוק המשיכה

במיטבו - כדי למשוך לחיינו סיטואציות נעימות, חשוב שאנחנו נהיה נעימים, והיוונים יישמו את זה מצוין. 

2. לפרגן לעצמי מתנת יום הולדת. מומלץ!!!

אף פעם לא קניתי לעצמי מתנת יום הולדת. לא. זה לא אומר שלא קניתי לעצמי מתנות... אבל זה אומר שהפעם קניתי לעצמי מתנה

מיוחדת ליום ההולדת. משהו שהוא כולו פירגון וחגיגה, משהו שתמיד יחזיר אותי לרגע ולסיטואציה במדרחוב ברודוס, בה החלטתי

באופן רשמי, לפרגן לעצמי מתנה.

אני יודעת שאפשר להתייחס לכל החופשה כמתנה, וזו אכן מתנה... אך הפעם באופן יזום גם קניתי לי מתנת יום הולדת, מתנה

שמשמעותה לחגוג את קיומי, ולא אחת, כי עם שתיים... ואפילו ארזו לי אותן בקופסה  יפה.

זו היתה תחושה מוזרה וכייפית שאני מתכוונת לאמץ לשנים הבאות...

3. החיים הם כאן ועכשיו בלבד!

הבנתי, משהו שרובנו מבינים בראש, ופחות מבינים במה שאני קוראת כל תא ותא בגוף שלנו, וזה... שהחיים הם כאן ועכשיו!

הבנתי שהגעתי לחופשה הזאת עם "הלשון בחוץ", אחרי עבודה מאד אינטנסיבית ומעייפת, ואת החופשה הבאה אני מתכננת מיד

כשאני חוזרת...  (או במילים אחרות, לא כדאי לצאת לחופש כשנגמרת ה"בטריה", אלא לתכנן ולמלא אותה מראש, על בסיס קבוע).

הבנתי עד כמה חשוב להתמקד במה שאוהבים, ומה שלא אוהבים וצריך לעשות, אפשר לשחרר לאחרים (להאציל סמכויות, להיעזר

במיקור חוץ וכד', במקום להילחם בעצמנו).

הבנתי שלהגיד או לחשוב שהגיע זמן לשחרר, לא באמת משחרר מאיתנו משהו. וכשאנחנו מוכנים להתמודד עם הקושי לשחרר (ולא

חשוב מה), ועושים את הצעד, דברים מופלאים נכנסים לחיים...

הבנתי שגם אם כואב להיפרד, כשזה הדבר הנכון כדי להגשים את מה שאנחנו רוצים - חשוב לעשות את זה. וכך נפרדתי מעסק

שעמלתי עליו רבות באחד עשר חודשים האחרונים. (וזה למרות שאני עדיין מאמינה בו, אך לא מוכנה להקריב עבורו את מה שחשוב לי

יותר)...

למדתי כמה חשוב לדייק את הכוונות, המטרות שלנו, ואת מה שאנחנו רוצים, כדי שבאמת נקבל אותם.

ראיתי שהתוצאות של השקעה בעצמי מגיעות בעיקר מיישום. חשוב לקרוא, ללמוד, לקחת קורסים וכו'... אך בעיקר חשוב ליישם!

למדתי שתמיד אפשר להסתדר כמה ימים "בלעדינו", ושמותר ואף חשוב לקחת הפסקות מהשיגרה. ויותר מכך, כשאנחנו מאפשרים

לעצמנו לעשות את זה, הסביבה שלנו מקבלת את זה, מאפשרת ואף תומכת בנו.

4. הסנכרון עובד כאשר אנחנו ממוקדים ובאמונה

היכרתי אנשים מקסימים לאורך הטיול ולאחריו וראיתי שוב ושוב ושוב איך הסנכרון עובד... (עד כדי כך שהייתי זקוקה לעורך דין,

ושבוע לפני שידעתי שאני זקוקה לאחד כזה, היכרתי עורך דין מקסים שעזר לי מאד... הייתי זקוקה לאורטופד, אמא שלי פגשה אחד

מקסים כזה והיפנתה אותי אליו וכו'... והכל בדיוק בזמן הנכון).

5. קבלת עזרה לא מחלישה אותך

אחד הקשיים הגדולים של המון אנשים, ואני ביניהם הוא הקושי לבקש ולקבל עזרה... גם בזה הייתי מוכנה לקפוץ למים, וחוויתי

דברים מדהימים. כך היכרתי מטפלת מקסימה שחיפשה אנשים לסטאז' בתחום בו למדה, והתמסרתי... דבר שעזר לי להכיר את עצמי

אפילו יותר, ולהיזכר בדברים שהשפיעו על חיי ולא הייתי מודעת אליהם. 

6. אפשר וחשוב להגשים חלומות

ראיתי איך שחלומות מתגשמים די בקלות. כאשר אנחנו מוכנים להגשים אותם. האיך, כבר קורה מעצמו...

7. הצבת גבולות

חידדתי את היכולת שלי להעמיד גבולות - הן לעצמי, והן לאחרים. להתמקד במה שחשוב לי בלי להזניח דברים חשובים אחרים.

8. הזמן הוא אלוהי - וזו מתנה...

דבר נוסף שאמנם לא למדתי לאחרונה, אך אני לומדת יותר ויותר לחיות על פיו, זה שהזמן הוא אלוהי...

תמיד ידעתי שהזמן הוא לא שלנו. אני אמנם צריכה לעשות את הטוב ביותר שאני יכולה כדי להגיע למה שאני רוצה, אך לא תמיד זה

ישא פרי במיידי, או בטווח הזמן שהייתי רוצה, כי הדברים קורים בזמן הנכון. שיעור בסבלנות :).

זה לא קל לשחרר את הצורך בשליטה, כי שאנחנו רוצים משהו ומשקיעים בו, אנחנו לרוב אוהבים לראות תוצאות כמעט מידייות. אך זה

שיעור חשוב ומתגמל... זה לא שעכשיו אני לא מחפשת לראות תוצאות, אני עדיין רוצה לראות אותן, אך אני מוותרת על השליטה של

מתי ואיך הן יגיעו, ומתמקדת בעובדה שהן יגיעו. הרעיון הוא לא לנסות לכופף לחיים את היד, אלא לתת להם יד, ולהרגיש ביטחון שהם

הולכים איתנו, לטובתנו, גם אם אנחנו לא רואים כרגע את מה שאנחנו רוצים לראות. 

יישום של התובנה הזו מביא לחיים המון שלווה וביטחון.

9. אמונה זו העוצמה החזקה ביותר 

ודבר אחרון, אך לא מבחינת חשיבותו הוא כוח האמונה. כשלמדתי אצל איאנלה אמרתי לה פעם, "אם הייתי יכולה לקחת ממך רק

דבר אחד, הייתי לוקחת את כוח האמונה". איאנלה מבחינתי היא הדוגמא והמופת לאמונה עצומה וליכולת ללכת עד הקצה מתוך ידיעה

שתמיד יש מי ששומר עליה (גם בדברים הכי נוראים שחוותה, ויש כאלה לא מעט). האמונה היא המתנה הכי גדולה שאני נותנת לעצמי

כל יום, ואני ממליצה לכל אחד לאמץ אותה לחייו ולהתאמן עליה. 

האמונה עזרה לי לעבור בשלווה דרך דרמות מאתגרות שחוויתי לאחרונה, 
לקבל החלטות לא בהכרח פשוטות, וללכת אחרי הלב...

האמונה זה האומץ להגיד כן, או להגיד לא (בהתאם לסיטואציה), מתוך חיבור לעצמי. האמונה זו ההבנה שאני אף פעם לא לבד, זו

הידיעה שיהיה בסדר, גם כשנראה שהדברים פועלים נגדך, וזו ההבנה שבאנו לכאן כדי ללמוד ולהתפתח, וכל מה שקורה בא לשרת

מטרה זו, ולא כדי לפגוע בנו.


האמונה היא הדרך שעוזרת לנו להפסיק להילחם על, לצפות ל, ולרצות לשלוט ב... וזה לכשעצמו מביא יותר שלווה וביטחון לחיים.

נראה לי שיש כאן מספיק תובנות להפעם, אני זוכרת ואני רוצה להזכיר לכל מי שקורא את הפוסט הזה שכולנו השתקפויות... כשמשהו

לא עובד בחוץ, תמיד זה משקף משהו בפנים, וכאשר נעבוד על הפנים, החוץ באופן טבעי יסתדר...

מזמינה אותך לשתף אותי אם ואיפה נגע בך הפוסט הזה... ואם אהבת, גם לעשות לייק :)

נשתמע בקרוב,

יעל


 


 
##CODE##

 
 
לעמוד הפוסט תאריך: 27/06/2018 11:42:00 תגובות:
תגובות

אליפות!!!

07.05.18
 
.
 

אליפות!!!
 

 
במוצאי שבת האחרונה, שלא כמנהגי, אחרי יום גדוש חוויות, חשתי תשוקה עזה לשתף את אחת התובנות הגדולות שהיו לי, בבלוג

שלי. 

במשך שעתיים ישבתי וכתבתי פוסט מושקע, אותנטי ומאד אישי. 

רציתי לצרף אליו וידאו של מסיבת סיום הלימודים שלי בארה"ב (זה כמובן היה קשור לתוכן), לקחתי דיסק חיצוני שעליו היה שמור

הסרטון המתורגם לעברית, הדיסק נגע בעכבר, וכשבאתי להזיז אותו, במחי יד כל העבודה שעשיתי נמחקה...

בהתחלה חשבתי לשחזר את הפוסט, אך מהר מאד הבנתי שזה לא ילך... כשהתשוקה מביאה אותך לחלוק משהו, אי אפשר לשחזר

את זה שוב... הבנתי, שכנראה זה לא היה הזמן או המקום...

בכל זאת, אני רוצה לשתף אותך כאן ועכשיו בחלק מהתובנה שהיתה לי.

אז הפעם, בניגוד לפוסט הקודם, אני אתחיל מהסוף להתחלה.... הבנתי שאני אלופת עולם!!! או לפחות אלופת העולם שלי. 

לא! ממש לא קיבלתי איזשהו שגעון גדלות, בטח לא הפכתי למתנשאת, אני לא התחלתי לעוף על עצמי (למרות שאין רע בלעוף על

עצמנו),  ובוודאי אני לא מחכה לקבל מחיאות כפיים.... אבל אני כן רוצה להעביר מסר חשוב.

אני לא יודעת אם זה הגיע אלי בעקבות ארוחת הצהריים ההודית שהוזמנתי אליה, בה פגשתי הרבה אנשים חדשים וקצת סיפרתי את

הסיפור שלי, או בעקבות תהליך מופלא של 40 יום שאני עוברת עכשיו עם Rev. Shaheera, חברתה הטובה של המורה שלי איאנלה

ואנזאנט, תהליך שמחזיר אותי לפגוש ולשוחח עם עצמי, יותר מהרגיל... ואולי זה השיחות שקיימתי לאחרונה עם כמה מהמתאמנים

שלי ועם לקוחות אחרים, שכל שיחה (סיפור) הראתה לי פחות או יותר את אותם הדברים אך מכיוון שונה...

פחות חשוב מה עורר את העניין, ויותר העניין עצמו. 

הבנתי שהמוכנות שלי "להתאבד" על הגשמת החלומות שלי (במקרה הזה ואולי ההגשמה הכי גדולה זה הלימודים אצל איאנלה) - זה

לא דבר מובן מאליו. 

המוכנות להקריב כל כך הרבה כדי להגשים את החלום (פיזית, נפשית, כלכלית, לקיחת סיכונים עצומים, נסיעה כל חודש לארה"ב

במשך שנתיים - מקום שמעולם לא הייתי בו לפני כן - ומבלי שחסכתי אי פעם כסף לכך, ההתמודדויות עם המשמעת הנוקשה,

המנטליות הכל כך שונה, השפה ועוד....)... זה לא ברור מאליו.

היום, כשאני מסתכלת לאחור, אני לא ממש יודעת איך עשיתי את זה... אבל אז, עבורי זה היה ברור מאליו, כי מבחינתי לא להגשים את

החלום, או לעצור באמצע, לא היה בכלל אופציה. 

קשה לי להעביר כאן במילים כמה קשה זה היה, ובכל זאת, אף פעם לא התייחסתי לזה כאיזשהו הישג מיוחד. 

גם במסיבת הסיום, כאשר קיבלתי תעודת הצטיינות על אומץ, וש - 400 איש שהיו בקהל קמו והריעו לי כשקראו בשמי ואמרו שאני

מישראל, לא הבנתי את העוצמה וההשראה של מה שעשיתי.

מבחינתי, כל מה שעשיתי היה לבחור ללכת אחרי החלומות שלי.

מסתבר, שזה לא ברור מאליו. 

 
קטע מטקס ה - GRADUATION שלי - לא מתורגם 


בשבועיים האחרונים יצא לי כאמור לדבר עם כמה מהמתאמנים ומהלקוחות שלי. 

שאלתי אחדים מהם מהם ההישגים שלהם בחיים, (זה קרה עוד לפני שראיתי שאני אלופה). רציתי לעזור להם לראות שהם אלופים.

למרבה הפלא (וגם הצער), רובם לא ראו את ההישגים שלהם בחיים. הם לא ראו את ההישגים בגלל הנטייה שלהם (ושל רובנו)

לשפוט. 

לשפוט את הדברים לפי מה שאחרים יגידו או יחשבו כהישג.

לשפוט את הדברים לפי הגודל שלהם... כאילו אם הם לא המציאו את הגלגל - או משהו אחר, זה לא נחשב...

לשפוט את הדברים לפי המאמץ שהשקיעו כדי להגיע להישג.

לשפוט את הדברים לפי ההישגים שאחרים הגיעו אליהם.

ובעיקר... לשפוט את הדברים לפי מה שהם מגדירים כ"כישלונות" - הפעמים שבהם השקיעו מאמץ כדי להשיג משהו, ובסוף לא השיגו

אותו.

וזו המטרה של הפוסט הזה... לבקש ממך לעצור רגע, ולהסתכל על כל הדברים שהשגת בחיים, בלי לשפוט אותם - פשוט להתענג על

הניצחון ולפרגן לעצמך....

הגדרתי את עצמי כאלופת העולם (שלי), וזה תקף גם לגביך וגם לגביך.... גם את ואתה אלופים!!! רק אתם חייבים להכיר בכך.

כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו, ומבינים שגם אם עוד אנשים הגיעו לאן שאנחנו הגענו, זה לא מבטל מההישג שלנו - אנחנו באופן

טבעי מעלים את ההערכה העצמית שלנו, וכתגמול - גם הסביבה משקפת לנו את זה, בהערכה שהיא מרעיפה עלינו. 

כאשר אנחנו מסתכלים על ההישגים שלנו - ללא שיפוט, אנחנו מבינים שגם כאשר לא הצלחנו, עצם העובדה שעשינו היא הישג - ולא

כישלון, וזה נותן לנו מוטיבציה להמשיך ללמוד, להתפתח, ולצמוח....


כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו, אנחנו מטפחים מוטיבציה ועשייה ומפתחים נחישות והתמדה.

כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו, אנחנו מתחזקים גישה חיובית לעצמנו, לעשייה שלנו ולחיים. אנחנו מכירים בעוצמה שלנו.

כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו אנחנו מעריכים את עצמנו, אנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים, מוכנים לאתגר את עצמנו, ומפתחים

עמוד שידרה פנימי איתן.

כאשר אנחנו מכירים בהישגים שלנו אנחנו מהווים השראה, ומאפשרים לאנשים סביבנו להכיר ולהעריך את ההישגים שלהם. 

להכיר בהישגים שלנו, זה אחד הביטויים של קבלה עצמית, הערכה עצמית ואהבה עצמית.

אחד הדברים שלמדתי בחיי הוא שלא משנה באיזה גיל אנחנו - כולנו זקוקים לחיזוקים, והחיזוקים הכי חזקים שאנחנו יכולים לקבל הם

מעצמנו, וכאשר אנחנו מחזקים את עצמנו, כמו תמיד - זה משתקף אלינו חזרה גם דרך האחרים... כך שאנחנו מרוויחים פעמיים. 

זכרו: יש לנו מערכת יחסים אחת בחיים - עם עצמנו, וכל שאר מערכות היחסים הן השתקפויות של זו. 

לסיכום:

אני מזמינה אותך לתת לעצמך מתנה. לקחת כמה דקות, לעשות רשימה של ההישגים שלך, בלי שיפוט אם זה מספיק גדול או לא, בלי

שיפוט על מה שלא עבד, בלי שיפוט על כמה השקעת כדי להשיג את זה. פשוט לנשום, ולכתוב את ההישג.

אם קשה לך לעשות את זה, אני ממליצה לך לנסות לצאת מעצמך, להסתכל על עצמך בגוף שלישי ואז להסתכל על ההישגים של האדם

שנמצא לפניך בעיני רוחך, ולרשום אותם.

בשלב הבא, לקחת מראה, להסתכל על עצמך, להכיר בהישגים שכתבת ולהוקיר אותך. 

בשלב השלישי חשוב להתאמן על זה ולהתחיל לראות את עצמך כאלוף או אלופת העולם שלך. 

זה תרגיל קטן שיש בו ערך גדול....

ואם ממש יש לך אומץ, אני מזמינה אותך לכתוב כאן למטה בתגובות, הישג אחד או יותר שגורם לך להרגיש ממש גאה בעצמך...

ההישג שגורם לך להרגיש אליפות...

מחכה לשיתוף שלך.

נשתמע בקרוב,

יעל.
לעמוד הפוסט תאריך: 07/05/2018 19:29:00 תגובות:
מספר עמודים: 5
 1  2 3 4   הבא   
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים