yael-philosof - קצת יותר משבוע עבר...

 

Back
דף הבית >> המסע שלי לארה"ב - תודה >> קצת יותר משבוע עבר...


קצת יותר משבוע עבר...


קצת יותר משבוע עבר מאז הגעתי לארה"ב וכל כך הרבה דברים כבר קרו...

כמו תמיד, גם הפעם הבאתי איתי לכאן נרות שבת. 

חשבתי שאמצא בניו ניורק, בחנות המציאות שלי, פמוטים יפים לקחת איתי, אך בין יתר השינויים שחוויתי בניו יורק, חנות המציאות שלי

נסגרה (או עברה מקום), ובמקומה מצאתי שורה של הומלסים יושבים לאורך הרחוב ומחכים לישועה. זה היה מראה עצוב, במיוחד עם

הידיעה שמזג האויר החם שקיבל אותי בניו יורק, ממש לא אופייני לתקופה. 

חיפשתי פיתרון אחר לפמוטים ולין אמרה שנמצא משהו. היא כל כך שמחה שהבאתי נרות, כי בפעם האחרונה שהייתי שם, חגגנו יחד

את חנוכה (דבר שהיה חדש לגמרי עבורה ועבור החברות שהגיעו לחגוג איתנו), אז הם כל כך רצו לשמוע על ישראל ועל החגים שלנו,

ולין ידעה שגם הפעם, הן ישמחו לשמוע יותר על שבת.

אמנם הדלקתי נרות קצת לפני שהגיעו, בהתאם לשבת. אך אכלנו ארוחת ערב, לאור נרות השבת, והתעדכנו... אחרי חמש שנים שלא

נפגשנו...


בסוף השבוע הראשון נסענו לבקר את המשפחה של לין בעיירה חמודה שנקראית ERIE, בצפון פנסילבניה. מעבר לזה שמדובר

באנשים ממש מקסימים שאני אוהבת, הנסיעה לשם היתה מדהימה, בגלל השלכת המהממת...


אני מצרפת כאן כמה תמונות...
 

הביקור היה מקסים כמו תמיד ומלא בפינוקים. האנשים היקרים האלה איבדו את בנם היחיד כשהיה בן שמונה עשרה, ואת כל האהבה

שהם לא יכולים לחלוק איתו, הם חולקים עם האנשים שסביבם.

ביום ראשון בבוקר הגיעה לכאן חברה של לין שרצתה להכיר אותי. היא הביאה איתה קלפי מודעות שלא היכרתי שעסקו בשאלה: מה

אני מוכנה להתמסר אליו/להיכנע לו כדי ל... וכל אחת הציגה מטרה לפני שבחרה קלף. אני עסקתי בויתור שליטה על התוצאות. יצא לי

קלף מדהים שדיבר על לשחרר את הפחד... המשכנו עם כל מיני שאלות ועם בחירה של קלפים והקלף הבא הדהים אותי לגמרי. אמנם

לא שאלתי שאלה, אך הוא נתן לי תשובה לגבי החשיבות של להיפגש עם אחת המורות שלי שגרה בוירג'יניה (בסביבות 8 שעות נסיעה

מאיפה שאני נמצאת). הייתי בלחץ מהרעיון ליצור איתה קשר אחרי כל כך הרבה זמן, אך ארבעת הקלפים שלקחתי היו מכווננים לזה.

לין אפילו אמרה שהיא מוכנה להאריך את הדרך שלנו לפלורידה (שממילא תיקח יומיים), כדי לקחת אותי לרנה. ואז... שעתיים אחרי

ש"נכנעתי" והתחייבתי ליצור קשר עם קן ורנה, קיבלתי "בשורה" מבאסת שהטיול שתכננו לפלורידה - מתבטל עקב אילוצים. האמת,

ממש התבאסתי. באתי לכאן לעבוד, והטיול היה אמור להיות החופשה שלי ובכלל... כבר הייתי מוכנה שוב לצאת מאזור הנוחות, ליצור

קשר עם קן ורנה וללכת אחרי הלב.... שזה לכשעצמו חוויה מדהימה (וזה עוד בלי לדבר בכלל על החברים המדהימים

שחיכו לנו שם, על הפגישה הטנטטיבית שקבעתי עם המנטור שלי - רוברט שמין, פגישה נוספת עם אחת המורות שלי, והכוונה שלי

לבלות יום בדיסניוורלד).

אז כן, התבאסתי, ... (למרות שזה יהיה נהדר שיהיה לנו יותר זמן לעבוד, כי יש המון מה לעשות). שקלתי לרגע

אפילו לנסוע לבד, ואז נזכרתי... אמנם יש לי כאן שיעור ללמוד, אך יש לי כלים שנועדו להשתמש בהם... ובחרתי להתחיל באמונה!!! אני

מאמינה בכל ליבי שאנחנו מחוברים לידע נעלה ש"גדול" מאיתנו, ובשבילי זה אלוהים. אני יודעת שאלוהים תמיד פועל לטובתי, אז גם

הפעם הזאת לא יוצאת דופן... ואם כך, אם אני אמורה להגיע לפלורידה, זה יקרה ללא מאמץ וללא עוגמת נפש. אם דברים ישתנו,

כנראה שיש סיבה לכך ואני מוכנה לקבל אותה באהבה (גם אם זה קצת מאכזב), למרות שאני לא באמת מבינה למה זה יצא ככה. יש

לי גם חזון, להחזיק בראש את מה שאני רוצה שיהיה... ואם זה לא יקרה הפעם, זה יקרה בהמשך... החזון הוא לא תוכנית פעולה, אלא

הצהרת כוונה של מה שאני רוצה מתוך אמונה שלמה שהדברים קורים בזמן הנכון ובדרך הנכונה בהתאם לטובתי הגבוהה ביותר.  

כלי נוסף ומעולה שהשתמשתי בו זה האותנטיות. פשוט לשים את הדברים על השולחן לגבי מה שאני מרגישה הן מצד האכזבה והן

מצד האמונה, שאם הדברים צריכים לקרות הם יקרו, גם אם זה יהיה ברגע האחרון. הדבר הזה כאילו פתח צינור חדש של אוויר

לנשימה והיה נפלא... והכלי האחרון שהשתמשתי בו היה התמקדות. פשוט להתמקד במה שאני עושה, להוציא את הטוב ביותר מתוך

רצון למצות את מה שיש ברגע זה. היכולת להיות ברגע הזה ולהמשיך לצפות להפתעות, זו יכולת נפלאה... היא עוזרת לי לקבל את

הדברים כמו שהם, לזרום ולהיות פתוחה לדרכים ונתיבים אחרים מאלה שחשבתי או שהכוננתי אליהם. בכלל המסע הזה הוא מבחינתי

מסע של גמישות, של לאמן "שרירים" מנטליים ורגשיים שקצת נתתי להם "להירדם בשמירה".

לפני שהגעתי לכאן, הבטחתי לכמה חברים שאתקשר אליהם כשאגיע לארה"ב, ועדיין לא הפעלתי מחדש את הטלפון האמריקאי שלי.

איכשהו היה לי יותר נוח להתכתב איתם, מאשר לדבר. בימים הראשונים זרמתי עם האנגלית ממש טוב, אבל אז.... אולי זה בגלל כמות

האנשים שבאו לראות אותי וישבו איתי במשך שעות (דבר שבסופו של עניין הפך לנעים אך גם מאד מעייף), אולי זה בגלל המבטא

הכבד של חלק מהאנשים והמהירות שהם מדברים שדורשים ממני ריכוז רב, ובטוח כי אני כבר לא רגילה להשתמש כל כך הרבה

באנגלית, בכל אופן, היה לי הרבה יותר קל לדחות את השיחות  מאשר לבצע אותן. אבל... אני לא ממש מאלה שנרתעים מקושי...

ותמיד מעדיפה להתמודד איתו ולצמוח ממנו מאשר להישאר במקם, וכך ביום שני בערב הלכתי לסדר את הטלפון שלי, וביום רביעי

בבוקר, התחלתי לעשות טלפונים... (האמת, שהתחלתי ביום שלישי, ואת השניים הראשונים לא תפסתי, כך שדחיתי את השאר בעוד

יום).

השיחה הראשונה היתה למורה שלי - מאמא אלמאסי, שעוד כשהייתי בארץ ביקשה שאעדכן אותה כשאני מגיעה. אני יודעת שזה מוזר

שקוראים לה ככה, אבל כאן, שלא כמו אצלנו, משתמשים בתואר כבוד לכל המורים...

הלב שלי דפק... חמש שנים לא התראנו ולא דיברנו... היא אמנם עוקבת אחרי בפייסבוק ווכשמצליחה לתרגם גם מגיבה לפוסטים שלי,

ובדרך כלל אנחנו מברכות אחת את השניה בחגים, אך יש משהו נוח ומלא ביטחון להסתתר מאחורי מסך המחשב - וכשזה הופך

להרגל, מבחינתי זה גם הופך לסוג של "בעיה".  

לפני שיחת הטלפון, נזכרתי בפעם האחרונה שנפגשנו... איאנלה ערכה אירוע גדול לקראת השנה החדשה, וזה קרה יום לפני שחזרתי

לארץ, ב - 31.12.2011 בסוף האירוע עזרתי למאמא אלמסי להעביר דברים לאוטו, ולפני שנפרדנו שאלתי אותה אם היא חושבת

שנפגש שוב אי פעם... היא חיבקה אותי את חיבוק הדוב שלה ואמרה... ברור שניפגש שוב... או פה, או בעולם הבא... :).

השיחה עם מאמא אלמסי היתה זורמת ונפלאה. כמובן הייתי צריכה כמה פעמים להזכיר לה שתאט את הקצב... אבל היה נפלא.... היא

מאד רצתה להיפגש (וגם אני), וכרגע אנחנו במרחק חמש שעות נסיעה אחת מהשנייה, אז נראה איך זה יסתדר... אבל נעבוד על זה

שזה יקרה...

השניה שהתקשרתי אליה היתה חברי לורי. לורי המדהימה היא יהודיה אמריקאית שנולדה בארה"ב. היא שלחה את ילדיה לבתי ספר

יהודים, והם "מתים" על ישראל. שניים מהם עשו עליה, והיא נקרעת בין ישראל לארה"ב (למרות  שבמקרה ברגע זה ממש כל ילדיה

נמצאים כאן - בארה"ב). לורי אירחה אותי בביתה בכל תקופת שהותי בארה"ב (חלק מהחודש, כל חודש במשך שנתיים). מסתבר,

שבשבוע שאני הגעתי, גם הבן שלה הגיע לכאן, כדי להתחתן... (כך שבלי לתכנן, אני מוזמנת לחתונה בעוד שבוע וחצי).

השלישי שהתקשרתי אליו הוא חבר משפחה, שלמזלי תפסתי אותו לפני שהוא טס לחו"ל, מחרתיים. בשלב זה הפסקתי את הטלפונים,

ופינקתי את עצמי בכמה שעות קריאה של ספר טוב שהבאתי איתי. זה כל כך כיף לאפשר לעצמי לקרוא, בלי לחוש רגשות אשמה על

שאני לא עושה משהו... (ולא שחסר מה לעשות... אלא זה פשוט מוכנות לפרגן לעצמי באמצע היום). 

הנסיעה הזאת לארה"ב היא עבורי מסע נהדר של צמיחה, למידה ושל תשוקה לוותר על אזור הנוחות.

מזג האויר החם שקיבל אותי השתנה, הימים הפכו להיות גשומים והטמפרטורה ירדה ל - 7 עד 12 מעלות במשך היום. החלטתי לפתח

את "שרירי הקור" שלי (בדיחה שנולדה כאן) ולוותר על מעיל (ברחוב לא תראו אף אחד שהולך עם מעיל. כולם נהנים מכך שכבר לא

חם, ועדיין לא באמת קר - במושגים אמריקאים - ולבושים בחולצה קצרה וסווטשרט, או ז'קט. הרעיון הוא לא להתעלל בעצמי, (ותמיד

יש לי מעיל באוטו) אלא להיפך, להיות יותר עמידה (בכל זאת למדתי כאן במשך שנתיים), אז התחלתי לאמן את המוח שלי, בכל פעם

שקר לי, להגיד שאני אוהבת את מזג האויר הזה, ולהזמין את השמש לצאת החוצה. עד כה, זה עובד ממש טוב...

למדתי גם כמה שהעולם הוא "קטן" ולמרות המרחק אני ממשיכה לעבוד, לעשות שיתופי פעולה, לתמוך בלקוחות שלי ואף להיות בקשר

עם לקוחות חדשים... המגבלות האמיתיות הן בראש שלנו, ולא בחיים האמיתיים. אני חווה מנטליות אחרת, ואנשים שונים, ואני מודה

על התוכנית "מתחילות מחדש", שלקחה אותי לצד השני של העולם, להגשים את הייעוד שלי, ללמוד על עצמי ועל אהבה עצמית,

ולחלוק את הידע והניסיון שלי עם העולם...

נשתמע בקרוב...

נ.ב.

השבוע נחשפתי לתוכנית של איאנלה בערוץ של אופרה שנקראת "IYANLA' FIX MY LIFE". זו תכנית שמזכירה במהות את

"מתחילות מחדש", רק היא לא בעבודה קבוצתית, אלא אחד על אחד עם איאנלה. חבל מאד שהיא לא משודרת בארץ, כי איאנלה היא

באמת מאסטרית. מרגישה שיש לי זכות גדולה להיות התלמידה שלה...

 


 
 
 
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים