yael-philosof - סופשבוע עם איאנלה ואנזאנט - התחילה שנת הלימודים

 

Back
דף הבית >> המסע שלי אצל איאנלה - פוסטים מהקפה >> סופשבוע עם איאנלה ואנזאנט - התחילה שנת הלימודים

08.10.08
 
חזרתי מהמפגש הראשון עם הכתה שלי. אחרי הקיץ המדהים שעברנו יחד במרכז "אומגה" באפסטייט ניו יורק, והעבודות הרבות

שעשינו מאז... אין מילים לתאר...

כמעט שלושה חודשים עברו, מאז חזרתי משבוע אינטנסיבי עם איאנלה ואנזאנט (STARTING OVER).

שלושה חודשים של לימודים תובעניים בבית... התנתקות מהעולם. בלי טלפונים, כמעט בלי חברים, ובקושי לצאת מהבית... (למזלי,

גרתי אז בקיבוץ, ורוב הלימודים שלי נעשו על כסא נוח על הדשא). הכל פשוט התנקז והתמקד בלהספיק לעשות את המשימות הרבות,

להתיידד עם האנגלית, ולעמוד בזמנים. (מי שלא מגיש משימות בזמן - גם אם זה באיחור של דקות, צפוי לקנס של $75 על כל משימה,

ומעבר לזה, צובר לעצמו לחץ נוסף). 

כשנגשתי להרפתקאה הזאת, לא דמיינתי מה המשמעות...

איך אפשר לדמיין השקעה של 10-17 שעות לימוד ביום, שבעה ימים בשבוע, כדי לעמוד בדרישות של איאנלה?

כל יום שעובר, כל משימה שאני נדרשת לעשות, מבהירה את התמונה - איך איאנלה מאמנת כל כך מקצועית, מדהימה, יצירתית,

מעמיקה ויסודית...

רק לשהות בנוכחותה, זו חוויה בלתי נשכחת...

אחרי כמעט שלושה חודשים שלא התראנו, נפלא לפגוש את כולם...

ההתרגשות בשיא!

הפעם אנחנו נפגשים בבית הספר שלנו, בסילבר ספירנג מרילנד.

אף פעם לא הייתי שם, (כזכור, הפעם הראשונה שהייתי בארה"ב, היתה שלושה חודשים לפני). לקחתי טיסה לניו יורק, ושם קבעתי עם

החברים מהכיתה שגרים בעיר, לנסוע יחד למרילנד. 

הגעתי למלון בשתיים בלילה, שם חיכתה לי חברה מהכתה מקנדה, שגם לא ממש ידעה איך להגיע למרילנד. היא הצטרפה אלינו. 

קבענו להיפגש בבוקר בתחנה המרכזית, לקחת אוטובוס למרילנד.

חייבים להזמין מראש כרטיסים לאוטובוס, ואפשר לעלות רק על האוטובוס שאליו הזמנתי כרטיס.

רגעים שהלב דופק ומתפלל שכולם יגיעו בזמן...

אני והחברה מקנדה הלכנו יחד לתחנה המרכזית, שם פגשנו עוד שלושה חברים מניו יורק.

לפנינו נסיעה של ארבע וחצי שעות 

הגענו מוקדם למרילנד, והלכנו למסעדה מקסיקנית, מתרגשים עד מעל הראש לקראת המפגש עם הכיתה...

כולנו עם מזוודות ותיק לימודים כבד, מכתתים רגלנו לכיוון CHOICE CENTER, המקום בו נלמד בשנתיים הקרובות.

רובנו מקדימים להגיע, רוצים להספיק לדבר, להתחבק, קצת לשתף בחוויות...

בשעה שש בדיוק מושמע השיר FEEL THE SPIRIT, וכולם בחיוכים וריקודים, נכנסים לכתה.

מתחילים בריקוד לצלילי השיר, אחר כך מדיטציה, ומעגל תפילה, ואז צוללים למים העמוקים של לימודים אינטנסיביים, צחוק ובכי,

תיאוריות ותרגילים, מוסיקה וריקודים, לארג' גרופ שרינג (מי שראה את "מתחילות מחדש", זה כמו מפגש של וועדת ביקורת. עולים

לבמה, איאנלה ועוד שני מאמנים מנהלים את הסשן, וחווים דרמות מטורפות - לראות את איאנלה בכלל באימון, זו חוויה מרטיטה)...,

מדיטציות וכו'... היריעה קצרה מלהביע את כל החוויות שאפשר לעבור בזמן כל כך קצר...

רק כשחזרתי לארץ הבנתי, שלמרות כל השעות שבילינו יחד בלימודים, בקושי יצא לנו לדבר אחד עם השני... כל כך היינו עסוקים

בתהליכים שעברנו בכתה, שוב כמובן המון שיעורים, קריאת ספרים ותרגול מיומנויות... והרבה הפסקות של שקט (בהן אסור לנו

לדבר)...

ימים אינטנסיביים בטירוף, ופרידה קשה מדי.

(כאשר עומדים על הבמה ונחשפים מול כל כך הרבה אנשים, כאשר המטרה של איאנלה זה להפוך אותנו ל"שקופים" - אנשים שלא

מפחדים לגלות, שאין עליהם מסכות, ואין להם דרך להסתתר מלהעלות כל דבר על הבמה, הופכים לקרובים בנפש, וזה מה שקרה).

הפעם הבאה שנפגש תהיה בעוד שלושה שבועות.

זה כל כך קרוב... אך עם כל זאת, כל כך הרבה דברים קורים במהלך התרגול והעבודות, שבין לבין, הזמן בעצם מאבד משמעות...

(ומימלא, יש קשר יומיומי עם שותף מחויבות, שותף תפילה, ומאמנת)...

ככל שאני מנסה, אני מבינה כמה אי אפשר להעביר אפילו קמצוץ מהתחושות שמלוות את החוויה הזאת, את האנשים המדהימים

ששותפים לתהליך הזה, את הקושי הרב, ועמו את חוסר היכולת לעצור ולוותר... 

בחודש יוני 2009 תהיה לנו מסיבת סיום שנה א'. זה משהו עצום, בהתחשב בעוצמת ההשקעה והמחויבות הנדרשות על מנת לעבור

את התהליך הזה...

עיני נשואות לרגע הזה...

שתי חברות שלי מישראל, הבטיחו לבוא לטקס הסיום... זה יהיה מדהים...

בינתיים, בשבוע הבא, אני נוסעת לעוד סוף שבוע אינטנסיבי של לימודים, של מפגש עם חבריי האמריקאים, ושל אתגרים ושיאים

חדשים... 

ומעבר לכל מה שעובר עלי, חשוב לי להעביר את המסר הבא:

עקבו אחרי חלומותיכם, כמה שזה נראה קשה, רחוק, ו/או בלתי אפשרי, אני מאמינה (ומיישמת), שכשבאמת רוצים,
הכל אפשרי...!



 
 
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים