yael-philosof - המסע מתחיל...

 

Back
דף הבית >> המסע שלי לארה"ב - תודה >> המסע מתחיל...

 




בחרתי לשתף אתכם בחלקים הכי טרוויאלים של המסע הזה, בין שאר הדברים שאשתף בהם, בגלל שבין הדברים מסתתרות לעיתים

הרבה תובנות, רעיונות ודרכים לעשות שינוי.

כולנו עושים את מה שאנחנו יודעים לעשות, ומה שאנחנו יודעים לעשות הביא אותנו למקום בו אנחנו נמצאים... עם זאת, רק כאשר

אנחנו מוכנים להסתכל על הדברים אחרת, התודעה שלנו מתרחבת, המודעות גדלה, ויש לנו אפשרות לראות את הדברים 

מפרספקטיבה רחבה יותר שמאפשרת לנו לנהוג אחרת, ולהשיג תוצאות אחרות.

זה מה שאני רוצה להעביר במסע הזה דרך השיתוף בסיפור שלי...

היו פתוחים לשים לב גם לדברים שבין השורות, לדפוסים ש"מנסים לנהל את ההצגה" - ולפעמים מצליחים (ואולי גם אתם פגשתם

בהם), ולדרך החשיבה שמובילה כל הזמן לשינוי...

 

המסע מתחיל...


יש לי נטייה לעשות דברים לקראת הרגע האחרון... אני יכולה להגיד שזה בגלל שאני מאד עסוקה, וזה נכון, אבל לכולנו יש 24 שעות

ביממה ועובדה, יש אנשים שמספיקים לעשות ב - 24 שעות האלה הרבה יותר ממה שאחרים עושים בחצי הזמן. 

לקראת הנסיעה החלטתי שהפעם הדברים לא ייעשו ברגע האחרון. 

אני יודעת שהקטע של אריזת המזוודה קשה לי. זה מסמל עבורי את המקום של לעזוב את ההרגל והרגיל, וללכת למקום אחר... אני

יודעת שיהיה לי טוב שם, ובכל זאת הקטע של לקראת הפרידה הזמנית מהמוכר, לא פשוט. 

אני לא רוצה לשכוח דברים שאני צריכה, לא רוצה לקחת יותר מדי, גם ככה אני יוצאת עם שתי מזוודות, כי אחת אני צריכה להחזיר

לחברה שלי, ותמיד "מפחיד" הקטע הזה של להיות עם משקל עודף ולהצטרך לשלם על זה אקסטרה...

כדי לחסוך מעצמי לחץ של הדברים האלה, הכנתי רשימה. כל פעם במהלך החודש האחרון כשחשבתי על משהו שאני צריכה, מיד

הכנסתי אותו לרשימה. זה עזר לי לבחון, אחרי שארזתי, אם לקחתי הכל...

ביום ראשון המזוודות היו מוכנות, הטקסטים שאני הולכת לתרגם היו על הדיסק און קי, והרגשתי שאני יכולה לחגוג את חג הסוכות

בכיף ובראש שקט, כי הכל כמעט מסודר.

ביום שני ביליתי כל היום בכיף עם המשפחה, בערב סידרתי דברים אחרונים, התקלחתי ובעשר בלילה נסעתי לשדה התעופה.

איך שבאתי לצאת מהבית הרגשתי בחילה נוראית. כנראה שמשהו בפנים עלה על גדותיו... נסעתי בתקווה לעבור את הטיסה בשלום.

שדה התעופה היה מלא באנשים, אך למרבה הפלא הכל הלך מצוין ויחסית מהר והמסע התחיל...

בגלל שידעתי שיש לי דרך ארוכה וקצת מאתגרת - עם שתי מזוודות ותיק גב, החלטתי לקחת את הדברים ב"צעדים קטנים" וחילקתי לי

את הדברים בראש לחמישה חלקים:

שדה התעופה וטיסה מתל אביב לפאריס. המתנה וטיסה מפאריס לניו יורק. נסיעה משדה התעופה בסאבווי לניו יורק, השארת המזוודה

הגדולה בשמירת חפצים, בירור איפה תחנת האוטובוס שלי לפנסילבניה וכמה סידורים שתכננתי מראש לעשות בניו יורק. נסיעה

באוטובוס מניו יורק לפיטסבורג פנסילבניה - 8.5 שעות, ובדרך פגישה של 45 דקות בפילדלפיה עם חברה, בזמן שנהג האוטובוס נח.

הגעה לפיטסבורג שם באו לאסוף אותי ליעד הסופי אוהיוויל פנסילבניה.

החלק הראשון של המסע לא התחיל כפי שציפיתי. אמנם הדברים בשדה התעופה התנהלו די מהר ופשוט, אבל הבחילה המשיכה

להציק לי ורגע לפני העליה למטוס הלכתי לשירותים להקיא. הגעתי לטיסה מותשת ושמחה על ההזדמנות שזו טיסת לילה ואוכל לעצום

קצת את העיניים ולתת לגוף קצת מנוחה.

טעיתי.

ישבה אחרי גברת שלא שתקה לרגע ופשוט התישה אותי, את השכנים שלידי, ובטח עוד כמה אנשים מסביב... (כמובן שאני התמקדתי

באימון על שיפור המיומנויות שלי ובחרתי לא להתעצבן ואפילו לא לשפוט), שמחתי שבטיסה מפריז לניו יורק יש לי מקום שמור ובטח

היא לא תשב לידי. הפעם צדקתי :).

פריז האירה לנו פנים עם דוכן קפה חם וקראוסון והמתנה של שעתיים לטיסה הבאה. 

אני לא טובה ב"שמאל טוק", אך הפעם התעליתי על עצמי, ושוחחתי עם זוג שרק נישא וטס לניו יורק לירח הדבש. זו פעם ראשונה

שלהם בניו יורק ושמחתי לחלוק איתם טיפים מהניסיון שלי ולהעביר את זמן ההמתנה בנעימות. 

הטיסה לניו יורק היתה מעולה, מטוס שהרגיש כמו "מרצדס"... מרווח, נעים, וקצת אחרי ההמראה נגשה הדיילת והגישה לנו תפריט

(נגנבתי מהרעיון) ממנו בחרנו את ארוחת הברנצ' שהוגשה לנו. 

ישבתי ליד בחור מפורט ריקו שהתיידדנו, ופרט לקושי מזה שזו היתה טיסת יום, הכל היה מעולה!!! נחתנו בניו יורק ושם היתה לי

אפיזודה משעשת אך מלמדת. עד שיגיעו המזוודות, החלטתי ללכת לשירותים בשדה התעופה. כשיצאתי, לראשונה מזה 21 שעות יצא

לי להסתכל על עצמי בראי. להפתעתי גיליתי שלא צבעתי את השיער לפני שנסעתי, כפי שתכננתי. הייתי בהלם מעצמי כיוון שבאף רגע  
ביום שני לפני שעזבתי, זה לא היה במודעות שלי. המחשבה הראשונה שצצה היתה סוג של הלקאה עצמית של "איך זה קרה"... אך

מיד הורדתי אותה מסדר היום ואז באה תובנה מעניינת במקומה... כמה פעמים קרה בחיים שהייתי כל כך מפוקסת על משהו, שלא

ראיתי את עצמי (גם כשהסתכלתי בראי)... ויש דבר נוסף שלמדתי כבר מזמן וזה שאם משהו קיים בחיים שלנו, הוא לא קיים רק במקום

אחד, אלא בעוד מקומות שאולי לא שמנו לב אליהם.... עם שתי התובנות האלה ועם הקבלה של החלק האנושי שבי שיכול לפשל

לפעמים אספתי את המזוודות והחלק השני של המסע בן חמשת החלקים הסתיים. 


בניו יורק הרגשתי סוג של "בבית". אמנם הדרך מהשדה היתה ארוכה ומתישה, אך הכל היה מוכר, מיד עם הגעתי למנהטן שמתי את

המזוודה ב"שמירת חפצים", בדקתי לאיזה רציף אני צריכה להגיע לאוטובוס ובאיזה שעה עושים צ'ק אין (זה ממש כמו כרטיס טיסה

שם), ויצאתי לסידורים... ניו יורק השתנתה מאד בחמש שנים שלא הייתי שם, אבל בכל זאת הכל הסתדר מצוין והיא בהחלט קיבלה

אותי במאור שמש, כשבחוץ 28 מעלות... (לא טמפרטורה אופיינית לאמצע אוקטובר).

אני על האוטובוס לפנסילבניה מאושרת לראות שהשלכת חיכתה לי ורוב העצים עדיין ירוקים (אעלה תמונות של השלכת המדהימה

בשבועות הקרובים).

בעוד שעתיים בדיוק אגיע לפילדלפיה שם אני אמורה לפגוש חברה.

הגעתי לפילדלפיה בזמן והחברה לא הגיעה. אני לא מתכוונת להתעסק בציפיות ואכזבות. אם אנחנו אמורות להיפגש בזמן שהייתי כאן,

זה יקרה, ואם לא זה גם בסדר. המשכנו בנסיעה... באוטובוס ראיתי שקיבלתי הודעה מהחברה. האמת שהייתי אמורה לרכוש בניו יורק

סים חדש לטלפון האמריקאי שלי, אך החלטתי לדחות זאת בכמה ימים, כך שלא יכולתי להתקשר לחברה ומימלא זה כבר לא היה

משנה, אני שוב על האוטובוס בשש וחצי שעות הקרובות. 

אחת עשרה וחצי בלילה, לין החברה שאני מתארחת אצלה שולחת ווטסאפ לטלפון הישראלי שלי ומוודאה שאני מגיעה לפיטסבורג

בזמן. נהג האוטובוס עומד בזמנים כמו שעון שוויצרי ושתי דקות לפני שתיים עשרה וחצי בלילה אני מגיעה לפיטסבורג. מסע שנמשך

כבר 33 שעות. לין מחכה לי בחוץ, אנחנו נפגשות אחרי חמש שנים שלא התראנו וכל העייפות התמוססה ואנחנו מלאי אנרגיה לספר,

לשתף, ולהכין תוכניות... בנסיעה הביתה פתאום נפל לי "אסימון" ואמרתי ללין שאין לי מושג איך במשך שנתיים עשיתי דרך כמעט כזו,

כל חודש, במהלך הלימודים והיא מיד קפצה: "מה, רק עכשיו את מבינה איזו מדהימה את"??? וזה בדיוק העניין... כמה פעמים אנשים

רואים את האור שלנו, ואנחנו מתייחסים אליו כמובן מאליו, ולא מעיזים להכיר בעוצמה, באומץ, ביכולות ובאור שלנו...?

כמעט כבר אחת וחצי בלילה, הגענו לבית של לין והחדר שלי חיכה לי מזמין, מסודר, מחבק ועם מיטה אמיתית שאשמח לצנוח אליה

אחרי שאתרענן קצת מהמסע הארוך...

בשלוש בלילה עצמתי את העיניים ונהניתי מהמצעים הנקיים, המזרון הרך והאפשרות להתמתח.... כמה אנחנו נוטים להתייחס לדברים

שיש לנו כמובנים מאליהם... 34 שעות בדרך עזרו לי להעריך את הדברים מחדש...

 
 
 


יום רביעי. התעוררתי בשבע בבוקר, מכריזה לעולם שהיום אני בחופש וללין מזכירה, שהכיף מתחיל עכשיו... אבל לפני זה, הראתי ללין

את העבודה שיש לנו לעשות כדי שהפרויקט שלנו יצא לפועל בזמן שאני פה. רמת ההתרגשות שה לראות את הדברים ובכלל את מה

שיצרתי בחמש שנים האחרונות מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן, גרמו לה להתרגשות רבה והחזירו אותה לתחושות שחווינו בתקופת

הלימודים אצל איאנלה.

אחרי זה התארגנו, הלכנו לקניות של אוכל, למרכז קניות נחמד ולמסעדה שאני ממש מחבבת...

 
 

כמובן שלא עמדתי בפיתוי של לקחת לגמרי יום חופש, וחזרתי לעבוד קצת... אך היה בהחלט כיף להתקרקע אחרי מסע כל כך ארוך

ומייגע. (אגב זה מדהים, שאחרי שלוש שעות שינה, מחקתי את היומיים שלפני ופשוט נכנסתי לנעליים החדשות של להיות כאן ועכשיו,

ברגע הנוכחי). זה שוב מזכיר שבמה שאנחנו מתמקדים, זה מה שקיים בחיים שלנו...

היום עבדתי כל היום, כדי לאפשר לעצמי מחר לעבוד קצת פחות, ולקבל חברות שמגיעות אלי. 

אחרי יומיים של מזג אוויר מצוין (26 מעלות וגשם), מחר הטמפרטורות צונחות ל - 13, ובמשך השבוע ימשיכו לרדת.

בשבת, כמו בארץ, אקח יום חופש אמיתי וניסע לצפון, לאח של לין ואשתו, שאני כל כך אוהבת ו...

נשתמע בקרוב...

 
 
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים