yael-philosof - אף פעם לא מאוחר...

 

Back
דף הבית >> המסע שלי לארה"ב - תודה >> אף פעם לא מאוחר...


עברו בסך הכל חמישה ימים מאז הפעם האחרונה ששלחתי פוסט ונראה ש"חיים שלמים" עברו מאז.

ביום ראשון יצאנו בשמונה בבוקר כמתוכנן מאוהיוויל פנסילבניה לכיוון סילבר ספרינג מרילנד. זו נסיעה של חמש שעות בערך, אך יש

לנו מנהג לעצור במחצית הדרך לארוחת צהריים באחד הסניפים היותר יפים של רשת המסעדות "BOB EVANS", בפנסילבניה.

הכניסה למסעדה היא דרך חנות מזכרות ומתנות מקסימה, (עם מחירים בשמייים כמובן), מסעדה גדולה ומרווחת ועל כל שולחן יש

משחק "מחשבת" שעוזר לאמן את המוח לחשוב חד. 

בפעמים הקודמות ששיחקתי, הגעתי ליעד - להשאיר רק כלי אחד על הלוח. הפעם, כמה שלא ניסיתי, המינימום שהגעתי אליו היה 2 :(

צריך להמשיך ו"לחדד" את המוח...

 
 

כמו תמיד, החוויה של BOB EVANS השאירה טעם טוב, אך הפעם הזמנתי ממש בצניעות, כי הייתי בדרך לארוחת צהריים עם המורה

שלי.

כשסיימנו לאכול, שלחתי למאמא אלמסי הודעה שיש לנו דרך של שעתיים וחצי, ואתקשר כפי שסיכמנו כשאגיע לכביש 495.

כשהגענו לכביש המיועד והתקשרתי, מאמא אלמסי אמרה שהיא כבר בדרך למקום שקבענו, אך אז היתה תפנית קטנה בעלילה

כשטעינו בדרך, ובארה"ב כשנכנסים ל - HIGHWAY הלא נכון, זה לא ממש כיף...

התחלתי להתרגש...

חמש שנים לא ראיתי את מאמא אלמסי.

בפעם האחרונה שהתראנו, שאלתי אותה אם היא חושבת שנתראה אי פעם שוב והיא אמרה... בטח. או בעולם הזה, או בעולם הבא...

שמחה על כך שזה יצא בעולם הזה.... :)

למרבה המזל, בעיר של מאמא אלמסי היה משחק פוטבול היום, והפקקים שם עיכבו גם אותה, גם שכמו שהרוח יודעת לסדר את

הדברים, הגענו בהפרש של 3-4 דקות אחת מהשנייה.

ירדנו לקומה הרביעית בחניון (4-), שם קבענו כדי שאוכל להעביר את הדברים שאני צריכה מהאוטו של לין לאוטו של מאמא אלמסי,

ויצאנו החוצה... דאון טאון סילבר ספרינג - מרכז העיר. 

ראינו שנבנה שם מונומנט ענק של מטריות, שהישרה תחושה של חגיגה, והוסיף לתחושה החגיגית שמימלא היתה לנו...

מאמא אלמסי עוקבת אחרי הפוסטים שלי בפייסבוק, (מכאן גם נולד המפגש הזה), והיא זכרה את אחת המסעדות שצילמתי שאכלנו

שם, היא אמרה שהיא יודעת שאני אוהבת את המסעדה הזו, ושאלה אם אני רוצה ללכת אליה... אמרתי לה, כפי שאמרתי גם בטלפון,

שאני סומכת עליה ומה שהיא בוחרת זה בסדר מבחינתי.

היא בחרה לנו מסעדה יוקרתית ומקסימה בשם הקניון  האדום, ואמרה לי שבדרך לשולחן שלנו אסתכל על המנות שאנשים הזמינו, אולי

אני ארצה משהו כזה...

כיאה למסעדות בארה"ב, מיד נגשו אלינו והציעו שתיה (הקטע של ה - REFILL כאן תמיד הורס אותי. העובדה שמביאים לי את מה

שאני רוצה לשתות, ואז שאני מגיעה לחצי הכוס, מביאים לי מיד כוס חדשה ומלאה, שוב ושוב בלי הגבלה)... המלצרית הגיעה ואז רק

הרגשתי כמה שאני בהתלהבות ואנרגיה, שלא יכולתי אפילו לשתות, שלא לדבר על המחשבה לאכול....

התחלנו בעדכונים קצת, בעיקר על מה שקורה בבית הספר בו למדתי.

מאמא אלמסי, מעבר להיותה מורה ומאמנת מדהימה, היא גם מטפלת בשיטת מוח אחד, וחזרה לעבוד עם השיטה כמעט אחרי 30

שנה, מאז שלמדה אותה. היא הראתה לנו איזשהו קלף שהיא עובדת איתו, שמרכז את הקווים המרכזיים בשיטה ואני ישר התנדבתי

לספר שקמתי עם כאב צוואר, ומכאן, בעזרת הקלף התחלנו לזהות את הדברים שמתחת לכאב, ולעשות עבודה. אחרי חצי שעה בערך,

לין עזבה אותנו ונסעה לוירג'יניה, לחברה שלה. 

 

עדיין לא הצלחתי להירגע מההתרגשות, וכל מה שרציתי להחזיק את הרגעים האלה...

בהמשך, אמרתי למאמא אלמסי שיש לי נושא לא סגור איתה עוד משנה א' בלימודים. היא התפרצה בצחוק ושאלה "למה חיכית עד

עכשיו"? אבל כמו שאני מאמינה, דברים קורים בזמן המתאים וכנראה זה היה בדיוק הזמן המתאים לפתוח את הדברים...

מכאן הגענו לשיחה מדהימה שגילתה לה הרבה דברים על איך שהגעתי ללימודים, והיו שונים ממה שחשבה.

אחד הדברים שהיא לא ידעה הוא שבעצם היא זו שגרמה לי ללמוד שם, בלי אפילו להתכוון או להיות מודעת לזה. זה התחיל בכך

שכתובת המייל של בית הספר מתחילה ב - IVISD, שמשעותה INNER VISION INSTITUTE FOR SPIRITUAL

DEVELOPMENT, אך אני בזמנו חשבתי שזו הכתובת האישית של איאנלה וה - IV בהתחלה מורים על איאנלה ואנזאנט). במכתב

הראשון שכתבתי לאיאלנה לא קיבלתי תגובה, גם בשני לא, (אז רק רציתי לשתף את איאנלה במה התוכנית "מתחילות מחדש" עשתה

לחיי. במכתב השלישי שכתבתי, אחרי שקראתי את הספר של איאנלה "אתמול בכיתי", קיבלתי תגובה ממאמא אלמסי, שהיא מעבירה

את המכתב שלי למחלקת ההרשמה של בית הספר. מכאן ביקשו ממני לשלם $50 דולר עבור מבחני קבלה, והעניינים התגלגלו פחות

או יותר מעצמם...

מאמא אלמסי גם לא ידעה שמעולם לא הייתי בארה"ב לפני הלימודים ושבעצם הכל היה חדש לי... המבטא, השפה, המנטליות,

הנוקשות, מזג האויר, המרחקים העצומים, האין אפשרות להתנייד בלי רכב, הטיסות הארוכות לניו יורק וההגעה מניו יורק למרילנד,

הלינה, וכו'...

זה פתח עולם שלם בינינו, שלי היה ברור מאליו שהיא יודעת עליו, ומסתבר שהתמונה בראש שלה היתה אחרת לגמרי... מכאן העזתי

להסתכן וביקשתי לשאול אותה שאלה שמטרידה אותי כבר שבע שנים, וקשורה לאחת המורות בבית הספר. אמרתי שאני מכבדת את

זה אם היא לא רוצה לדבר איתי על זה, אבל אם היא פתוחה לשמוע, אני חייבת לשאול... והיא היתה פתוחה לזה...

מכאן ניהלנו את השיחה הכי אמיתית ואותנטית שהיתי מעורבת בה אי פעם... (כזכור, בבית הספר שלנו המטרה היא להיות שקופים...

כפי שהסברתי בפוסט הראשון). שיחה שהובילה לבכי וצחוק, להתנצלות מעומק הלב, לצער, לסליחה, לשמחה, ובעיקר לסגירת

מעגל.... פתאום מה שעלה בתחילת השיחה על "מוח אחד" היה כל כך הגיוני לשתינו... דיברנו על כלים, על עבודה שכל אחת מאיתנו

הולכת לעשות בנושא, היא התעניינה מאד בעבודה שלי ורצתה לרכוש את כל הספרים שלי (יש ארבעה ספרים באנגלית ששלושה מהם

שונים מהספרים בעברית). דיברנו על ביקור שלה בישראל (כבר כמה שנים אנחנו מדברות על זה), על הכותל (בעבר צילמתי ומסגרתי

עבורה תמונה גדולה של הכותל, כל הגוף שלה רעד מהתרגשות), על מינוף ויצירת מקורות הכנסה פאסיבית ועל מה לא???

אחרי מעל לארבע שעות, שיכולו להימשך בקלות עוד ארבע שעות, נאלצנו לבקש חשבון, כי למאמא אלמסי היתה שיחת ועידה עם כל

צוות המורים של בית הספר (לי היתה בחמש וחצי סעודת שבע ברכות שהייתי מוזמנת אליה, אך ויתרתי עליה כדי למצות כמה שאפשר

את הפגישה. דבר שאיפשר לנו להיות עוד שעה וחצי ביחד). 

מאמא אלמסי התעקשה שהיא משלמת את החשבון והיא לקחה אותי לבית של לורי, חברה שלי. כל כך שמחתי על זה שיש לנו עוד

קרוב לחצי שעה נסיעה לבלות יחד...

הגעתי לבית של לורי, והדלת היתה פתוחה עבורי, כיוון שכולם היו בסעודה. הייתי ברמת שמחה עשר, שהתקשרתי לחברה שלי בארץ,

למרות שהשעה היתה קרובה לשתיים בלילה בישראל (מעולה שיש חברים כאלה שמאפשרים)... דיברנו במשך שעתיים וחצי, עד שלורי

ובעלה הגיעו הביתה, ואז, ישבנו עוד כמה שעות לדבר.... (לא התראנו שנתיים וחצי, מאז ביקורה האחרון בישראל).

 

 

ביום שני בבוקר, נסעתי עם לורי לוושינגטון, שם נפגשתי שוב עם לין ויצאנו לדרך לפלורידה... 16 שעות נסיעה...

הדרך לפלורידה היא נסיעה של אלפי קילומטרים באותו כביש, דרך משעממת למדי, אך צבעי השלכת שעדיין נותרו, קישטו אותה, פה

ושם. מוושינגטון חצינו את ורג'יניה, וכשהגענו לצפון קרוליינה, חיכה לנו חדר במלון נחמד שלין הזמינה מראש. הלכנו לאכול ארוחת ערב

שהיתה נוראית, והתארגנו לישון אחרי דרך ארוכה, כשלפנינו דרך ארוכה גם מחר. 

ביום שלישי בעשרה לשבע בבוקר, כבר היינו באוטו, ארוזים ואחרי ארוחת בוקר של ופל אמריקאי בשיטת "עשה זאת בעצמך",

שהכנתי. 

באזור הבית של לין בפנסילבניה יש מסעדה שאנחנו ממש אוהבות שנקראת TEXAS ROADHOUSE. לין היתה בטוחה כל השנים

שיש למסעדה הזו שני סניפים בלבד. איזה דחף בדרך גרם לי לבדוק את הנושא בגוגל, ומצאתי שיש להם יותר מחמישים סניפים,

לפחות אחד, בדרך שלנו בג'ורג'יה - כך שארוחת הצהריים שלנו לאותו היום היתה כבר סגורה :).

חצינו את צפון קרולינה, ודרום קרולינה, ראינו בדרך המון עצים "שוכבים" בצד הדרך, תוצאות של הסופה שהיתה לא מזמן, הגענו

לסוואנה ג'ורג'יה ושם עצרנו לארוחת צהריים ולהפסקה ארוכה.

מכאן חזרנו לאותו כביש איתו חצינו מדינות שלמות, בדרך לפלורידה... לפני השקיעה הגענו לפלורידה, השמיים הפכו לבהירים ויפים

ככל שהדרמנו, בניגוד לישראל, כאן השמש זורחת בים ושוקעת בכיוון השני. היתה שקיעה מדהימה והיתה לנו עוד נסיעה של שעתיים

להגיע לפורט סנט לוסי, שם מחכים לנו חברים. 

הגענו בסביבות תשע בערב לחברים. גם אותם לא ראיתי חמש שנים והיה ממש כיף לראות אותם. בפעם האחרונה שנפגשנו הם גרו

בפנסילבניה, ליד לין, וכשעברו לפלורידה, לא ידעתי אם אי פעם נפגש... לשמחתי, זה קרה...

יום אחרי שהגענו לכאן, לין נסעה לנכד שלה, שמשרת כאן בצבא. אני העדפתי להישאר, כי היתה לי תחושה שהיא לא תחזור לישון כאן,

ואין סיבה שאשן על ספה כשכאן יש לי חדר משלי ואנשים מקסימים שמארחים אותי בנדיבות ובלב מלא אהבה... בערב קיבלנו מלין

הודעה שהיא לא חוזרת... צחקנו, כי מה שלה לא היה ברור שיקרה, היה ברור לי כשמש.

אתמול נפגשנו שוב עם לין, עם הנכד שלה ואשתו הטריה, והחברים שאני מתארחת אצלם ועשינו יום קניות וארוחות. כל כך כיף שמזג

האויר כאן הוא כמו בארץ, מה שמאפשר לצאת החוצה ולהנות מהשמש החמה...

בערב שוב נפגשנו כולנו, הפעם גם עם הבת של המארחים והילד הקטן שלה, שגרים כאן, והלכנו לאכול גלידה.

מחכה לנו סופשבוע גדוש בתוכניות, לקראת זה שאני עוזבת ביום שני. 

היום אנחנו הולכים לבקר באוניה עליה משרת הנכד של לין. למסעדה שרוברט, המארח שלנו, אומר שאני חייבת לאכול בה, ולעוד כמה

הסתובבויות...

המסע מגיע לקיצו בקרוב.

למרות שעשינו כאן המון דברים, ובעיקר את העבודה שלשמה באתי לכאן, אמרתי ללין שרק בשביל הפגישה עם מאמא אלמסי,

התחושה היא שהכל היה שווה. גם היא אמרה לי שברגע הראשון שהיא ראתה את המפגש בינינו, היא ידעה שזו הסיבה האמיתית

שהייתי צריכה להגיע לארה"ב.

בקרוב חוזרים לשגרה, ויש עוד הרבה עבודה שנותרה לי לעשות עד שהקורס באנגלית יהיה מוכן ושכל החלקים בעבודה שעשינו יצרפו

אחד לשני ויצרו פאזל שלם. אין לי ספק שזה לא ייקח עכשיו חמש שנים עד לפעם הבאה....

ביום שני אני טסה מכאן לניו יורק, שם אבלה במשך 7 שעות בערך, ומשם אני טסה לאמסטרדם, גם שם תהיה לי הזדמנות לבלות

קצת... אכתוב מהדרך...

סופשבוע נעים,

נשתמע...

 

 
 
 
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים