yael-philosof - אחרי יום כיפור - הו'אופונופונו

 

Back
דף הבית >> הבלוג שלי >> אחרי יום כיפור - הו'אופונופונו
02.10.17
 




אחרי יום כיפור - הו'אופונופונו

בסוף השבוע האחרון היה יום כיפור. יום כיפור הוא אחד הימים המשמעותיים ביותר עבורי בשנה, בגלל שזה יום שמאפשר לי לפגוש את

עצמי, בלי הסחות דעת, בלי סיפורים, ובלי לחץ.

כבר הרבה שנים שאני לא רק צמה ביום כיפור, אלא שומרת על תענית דיבור. זה עוזר לי להיות קשובה... קשובה לגוף, למחשבות,

לתוכניות, לרעיונות שעולים ועוד...

בחרתי לי שני ספרים "לבלות איתם" את יום כיפור, שהראשון בהם "אפס מגבלות" של ג'ו ויטלי, ואז הבנתי משהו...

הספר של ג'ו ויטלי מדבר על שיטת "הו'אופונופונו". שיטה הוואית שמדברת על כך שאנחנו אחראים על כל דבר שקורה בחיים שלנו,

ושהדרך לשינוי היא "ניקוי" התוכנות שיש לנו בתת המודע, שמופיעים כזכרונות. הניקוי נעשה בעיקרו על ידי אמירה אינטנסיבית של

ארבעה משפטים: אני מצטערת, סליחה, אני אוהבת אותך ותודה. 

הטכניקה פשוטה, מה שרוב האנשים (כולל אותי) נופלים בו, זה ההתמדה.

שיטת הו'אופונופונו מוכרת לי כבר די הרבה שנים. את הספר של ג'ו ויטלי (וגם ספרים אחרים, פחות טובים לדעתי), קראתי מס' פעמים,

תרגלתי את השיטה בתקופות כאלה ואחרות ובכל זאת, הפעם, כשלקחתי את הספר, הכל היה אחר...

ומה שגרם לזה להיות אחר, היתה ההבנה שחוויתי, ברגע שנגעתי בספר.

רובנו קוראים ספרי מודעות, מתרגלים דבר כזה או אחר, ומשקיעים בהתפתחות אישית. אך מה שלמדתי הן על עצמי והן על אחרים,

שלעיתים, אנחנו רוצים להגיע לתוצאה מסוימת, מתחילים לעבוד עם שיטה מסוימת ואז עומדים עם סוג של "סטופר" לראות שזה יעבוד.

כשאנחנו רואים תוצאות מהירות, אנחנו בדרך כלל מרגישים מסופקים, ומפסיקים לעבוד עם הטכניקה שכבר "הוכיחה" את עצמה

והביאה תוצאות, וכשאנחנו לא רואים תוצאות מהירות, אנחנו עוברים לדבר הבא, ולפעמים גם לבא אחריו, ולבא אחריו וכו'...

וזו הטעות.

אז ייאמר לזכותי שיש דברים שאני מתרגלת כבר שנים, אך מה שגורם לי לעשות את זה, זה שאני לא מצפה לתוצאה, אלא עושה את

זה בשביל הנפש.... והו'אופונופונו, לא היה אחד מהם.

תמיד כשתרגלתי הו'אופונופונו התכווננתי למטרה מסוימת, וכזה לא קרה בזמן שרציתי, עברתי הלאה, בלי להתמיד.

עם התובנה הזו, לקחתי את הספר והתחייבתי לעצמי, שמהיום, במשך שנה שלמה אני מתרגלת הו'אופונופונו כל יום. 

בערב יום כיפור, כתבתי רשימה של משפטי סליחה שעלי לסלוח לעצמי. כתבתי שאני סולחת לעצמי על כך שאני לא מושלמת (למרות

שממש הייתי רוצה להיות)... אני מניחה שאם הייתי אומרת את המשפט הזה מול אולם מלא אנשים, הרבה ידיים היו מורמות לאות

הזדהות עם זה. שאני סולחת לעצמי על כך שלא תמיד עשיתי את מה שנכון לי, לא תמיד אמרתי את מה שהייתי צריכה להגיד, לא תמיד

ידעתי להציב גבולות וכו'... ולהפתעתי, גיליתי שיש לי לסלוח על יותר דברים ממה שחשבתי... כשראיתי את הרשימה, הבנתי שכל

הדברים האלה הם אנרגיה תקועה שליותה אותי וכנראה גם משכה לחיי דברים שלא ממש רציתי.

בהמשך קראתי את הספר, וכל כמה פרקים עצרתי לתרגל.

הכנתי לעצמי רשימה קטנה של דברים שהכי חשוב לי לעבוד עליהם כרגע בחיי, וכיוונתי את העבודה עם הו'אופונופונו עליהם. 

היום הראשון לתרגול היה נפלא. היתה לי תחושה של אמונה שלמה שכל האתגרים שאני חווה הולכים להתמרה של דברים נפלאים. 

אני יודעת שכל אתגר הוא ברכה בתחפושת, הבנתי איך כל אתגר תורם לצמיחה שלי, והייתי מוכנה לראות את השינוי קורם עור וגידים. 

היום השני, המשיך באותה רוח. 

היום השלישי היה מאתגר... בכל דבר שכתבתי כמטרה לשינוי ברשימה הקטנה שלי, חלה תחושה של "הרעה במצב". אני יודעת שזה

לא באמת ככה, וכמו שבטיפול יש "תופעות ניקוי" המתבטאים הרבה פעמים בכאבים המורים על כך שהרעל מתחיל לצאת מהגוף, ככה

זה עובד כנראה גם בתהליך הזה. אך למרות הידע, זה לא ממש שיפר את הרגשתי. 

אחר הצהריים, פגשתי מישהו, ובאופן מקרי שיתפנו אחד את השניה בתרגולים שעשינו במהלך יום כיפור, וכך דיברנו גם על

הו'אופונופונו ועל ההתחייבות שלי לתרגל אותו במשך שנה שלמה, ללא קשר לשום תוצאה. דיסקסנו במשפטים של הו'אופונופונו: אני

מצטערת, סליחה, אני אוהבת אותך ותודה, למי אנחנו מפנים אותם, מה כל אחד מוסיף להם וכו'... וכשנפרדו דרכינו, המשכתי לדבוק

במטרה, למרות היום המאתגר, ולהמשיך לתרגל... לשנן כמו מנטרות את המשפטים, עם הדברים שהוספתי שרלוונטיים לגבי.

ואז... כאילו משום מקום, הגעתי להבנה, שלא באה מהשכל (את ההגיון הבנתי כבר מזמן), אלא ברמה אחרת, עמוקה יותר, בתחושה

שכל תא ותא בגוף מבין... הבנתי ברמה אחרת לגמרי את מה שאני מדברת עליו כל הזמן "יש לנו מערכת יחסים אחת בחיים - עם

עצמנו, וכל השאר הן השתקפויות של זו". 

קשה לי להסביר במילים את מה שהבנתי, כי במילים, כבר אמרתי את זה מזמן. אבל אני בכל זאת אנסה להעביר משהו מהחוויה. זה לא

משנה איך אנחנו "מופיעים" בעולם. בכולנו יש חלקים בהם אנחנו מונעים מפחד, מהערכה עצמית נמוכה, מילד שזקוק להגנה ותמיכה.

זה לא אומר שאנחנו חסרי ביטחון, זה לא אומר שאנחנו בעלי הערכה עצמית נמוכה, אך זה אומר, שיש חלקים שאנחנו לרוב לא מודעים

אליהם, ועד שלא נרפא אותם בתוכנו, כנראה לא נבין למה משכנו לחיינו אנשים או סיטואציות כאלה ואחרות, שכביכול לא משקפים את

מי שאנחנו. התרגול האינטנסיבי לא גרם לי ממש לראות את אותם חלקים בתוכי, אך גרם לי להכיר בקיומם. זה היה כמו טיול עם פנס

במערה חשוכה, בה גיליתי פה ושם משהו שזקוק לאור, לריפוי, והידיעה שכל משפט של: אני מצטערת, סליחה, אני אוהבת אותך ותודה,

מביאים לו את אנרגיית הריפוי שהוא זקוק לה. 

פתאום זה היה ברור שהרשימה הקטנה שלי לא כל כך חשובה, כי המשפטים האלה עם האנרגיה והעוצמה שבהם, ילכו ממילא למקום

הנכון, והכוח המדהים שברא את העולם המופלא הזה, יידע בדיוק את סדר הדברים שצריך להביא על תיקונם. קיבלתי סוג של הצצה

לעולם שהראה לי שזה שאין תוצאה מיידית (כמו שרובנו היינו רוצים לראות), לא אומר שלא נעשית עבודה "מאחורי הקלעים", ראיתי

ממש איך כשאנחנו עוברים מדבר לדבר אנחנו בעצם "כורתים" את הענף שעליו אנחנו יושבים, רגע לפני שהנס, שלו חיכינו, מתרחש.

קשה לתאר את התחושה זאת במילים...

אני יודעת שרבים (כולל אותי) דיברו ומדברים על החשיבות של הסליחה. כתבתי על זה ב"מדריך לאהבה עצמית", השיטה של לואיז היי

ז"ל, שריפאה את עצמה מסרטן, מדברת על תת המודע ועל סליחה, ברנדון בייס שכתבה את המסע דיברה על זה רבות, ויין דייר ז"ל

ועוד... אבל מה שמבחינתי עשה את ההבדל בין כל אלה לבין מה שחוויתי היה המעבר מהיגיון - הבנה שכלית, לחוויה רגשית בה

ההבנה היא של כל תא ותא בגוף.

החלטתי לחלוק את החוויה המאד אישית שלי כי אני רוצה לעודד את כל מי שעדיין לא לקח על עצמו איזושהי מחויבות של תרגול

יומיומי, לעשות את הטובה הזאת לעצמו. זה לא משנה מה התרגול שבוחרים, אני ברוח החג בחרתי את הו'אופונופונו, אך יש תרגולים

נוספים שאני עושה כל יום כבר שנים (רשימת תודות, כתיבת יומן, קריאה והאזנה של דברי השראה, קריאת החזון ועוד)... ויש אפשרות

להמציא תרגול שמתאים לכם, הרעיון הוא לשמור על תדר של עשייה, להשקיע בהתפתחות האישית שלכם, כי הנכס הכי יקר בחיים

שלכם, שהולך איתכם מהלידה עד המוות, זה אתם עצמכם. 

אגב, גם קבוצת המאסטרמיינד, נולדה מתוך צורך ורצון של אנשים לשמור על התדר הזה של עשייה, והתפתחות אישית. הצורך להיות

בקבוצה של אנשים שעושים, והמוכנות להרחיב את הפרספקטיבה ולראות את העולם שלנו דרך עיניהם של אנשים אחרים. 

אני מאחלת לכולנו שנה טובה, ואשמח שכל אחד ואחד שקורא את הפוסט ישתף בהערות על מה התרגול, הגישה או השיטה שהיית

רוצה להתמקד בה השנה, כדי להפוך את השנה הזו לשנה נפלאה.

נשתמע בקרוב,

ועד אז... אני מצטערת, סליחה, אני אוהבת אותך, ותודה על היותך בחיי...

יעל.


 

 
Booking.com
 
[Top]
לייבסיטי - בניית אתרים